''וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'' (ויקרא י''ב, ג')

אמרו חז''ל (מנחות מ''ג): כשנכנס דוד המלך ע''ה לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר ''אוי לי שאעמוד ערום בלא מצווה'' (כיוון שבבית המרחץ אין מזוזה) וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו, ולאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר ''למנצח על השמינית מזמור לדוד'' על מילה שניתנה בשמיני.

וביאר ה''חתם סופר'' על דרך הדרוש, שהכוונה כאן ''בית המרחץ'', שדוד רצה לבחון את מעשיו הטובים ולראות אם אכן עשאם בלא שום פניות זרות ואז (לפי מדרגתו) ראה שהוא ערום מן המצוות, עד שנזכר במילה שזו מצווה שנעשית לתינוק ביום השמיני כשאין בו דעה, ולכן זו מצווה שלמה בלי שום פניות.
ויש מוסיפים שזו כוונת הברכה שמברכים בברית ''כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים''. כלומר כשם שמצווה זו עשה בלא שום פניות, כך יזכה לעשות כל חייו תורה, מצוות ומעשים טובים לשם שמים בלי שום כוונה זרה.

''וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'' (ויקרא י''ב, ג')

הבאנו לעייל את מאמר חז''ל במנחות מ''ג על דוד המלך ע''ה שאמר ''למנצח על השמינית'', כשנזכר במילה שניתנה ביום השמיני.
ולכאורה היה צריך לומר למנצח על השמיני ומדוע אמר למנצח על השמינית?

מתרץ ה''פרדס יוסף'': (ע''פ הרמב''ם הלכות מלכים פרק ט' הלכה א') ''על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה ועל ברכת ד' ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים. הוסיף לנח אבר מן החי, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם. בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה''.
אם כן ברית מילה היא המצווה השמינית שניתנה ע''י הקב''ה לבני אדם. לכן אמר דוד המלך למנצח על השמינית, על המצווה השמינית.

''וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'' (ויקרא י''ב, ג')

נוהגים שכאשר אומרים ''ואומר לך בדמייך חיי'', שהמוהל לוקח טיפת יין ושם על שפתי התינוק. ומדוע?
כתב בספר אבודרהם: ''...ומנהג כשאומר ''ואומר לך בדמייך חיי'' נותן באצבעו מן היין על שפת התינוק, והטעם משום דאמרינן במדבר סיני רבה (שמות ל''ב, כ''ז) ''...שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכו''...ֹ משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה, פי' לפי שכל אותם ארבעים שנה לא היו מלים במדבר מפני טורח הדרך ומפני שלא נשבה רוח צפונית ועכשיו שהיו עומדים ליהרג לא רצו משה ואהרון שיהרגו בלא מילה ובלא קבלת מצווה ולכך היה משה מל ואהרון פורע ויהושע משקה אותם אפר העגל שעשו, כמו שנאמר (שמות ל''ב, כ') ''וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'' וארז''ל (ע''ז מ''ד א') שבדקן כסוטות ואותה השקאה היתה להם בשעת מילה ופריעה למות ולא לחיים. ואנו אומרים השקאה זו של מילה והפריעה יהיו לחיים ולא כאותה של יהושע.

כתוב בספר אבודרהם: ''ונהגו לעשות כסא לאליהו ויש סמך לדבר ב''פרקי דרבי אליעזר'' (עי''ש פכ''ט) כשגזרו בימיו על הברית ונתקנא לדבר וברח לו ויחבא במערה ויאמר ד' לו: ''מה לך פה אליהו?'' ויאמר: ''קנא קנאתי לד' אלקי ישראל כי עברו בריתך בני ישראל''. אמר לו הקב''ה: ''חייך על מה שקנאת על המילה כל זמן שיעשו את המילה תעיד עליהם שקיימום''. לפי' מושיבין כסא למלאך הברית שנקרא אליהו שנאמר (מלאכי ג', א') ''... וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ד' צְבָאוֹת''. וכן נהגו לעשות סעודה ביום המילה ויש סמך לזה במדרש שאומר (בראשית כ''א, ח') ''...וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק''. ביום הגמ''ל (ה'+ג'=8 - מל) את יצחק שעשה משתה ביום השמיני שנמול.
 

* פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מברסלב זצ"ל *

פרשת תזריע

וביום השמני ימול בשר ערלתו... (יב,ג')
אי אפשר לידע ולהודיע ולהגדיל שם ה' כי אם על ידי הצדיק האמת, כי הצדיק האמת הוא בחינת צדיק יסוד עולם, שעיקר גדֻלתו הוא על ידי שמירת הברית בתכלית הקדֻשה שאין קדֻשה אחריה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: צדיק הוא מאן דנטיר ברית, ומשם מבחינת ברית יוצאין כל הדורות, אבל את זה לעֻמת זה עשה אלֹקים, כי הסטרא אחרא והקליפה שנמשך מזהמת הנחש מתגברת שם דייקא ביותר. ועל כן זעירין אינון שזוכין לקדֻשת הברית בשלמות, כי אפילו הכשרים אינם זוכין לקדֻשה זאת כראוי, אך אף על פי כן אשרי למי שאינו פוגם על כל פנים פגמים גמורים חס ושלום, אבל בעונותינו הרבים שכיח הרבה מה ששכיח שפוגמים מאד וכו', רחמנא לצלן, כידוע בדורות הללו. ומשם כל הערבוביא שבעולם שאין יודעין היכן הצדיקי אמת וכו'.
וזה בחינת מלחמת עמלק שבכל דור, כי עמלק הוא זֻהמת הנחש שכלול מכל הרעות שבכל הארבעה יסודות שהם בחינת כלל כל הגלֻיות בבחינת (במדבר כד) ראשית גויים עמלק, והוא מעולם רצועה מרדות לישראל, כי בכל דור ודור הוא אורב על הכלל ועל הפרט בכל יום, כי הוא השטן הוא המסית וכו'. כי בתחילה מסית את כל אחד בתאוותיו ומדותיו הרעים למה שמסיתו, ומחטיאו בנעוריו ובילדותו בפגם הברית כמו שמחטיאו, ואחר כך מסיתו לרדוף אחר גדולות, להיות להוט אחר הממון וכו' ולרדוף אחר הכבוד וכו', כי כל הקנאה והתאוה והכבוד וכו' וכל המידות רעות הכל נמשך מקליפת עמלק. ולא די לו בכל זה, אף גם עושה ערבוביא גדולה עד שנעשה קטגוריא גדולה בין התלמידי חכמים ומרבה ומגדיל השקר בעולם עד שמכניס דעות זרות וכפירות הרבה בעולם ומקים מהם ראשים שאומרים שרוצים בתקנת ישראל וכו', כידוע כל זה. ואי אפשר להאריך בזה כאן.
וכל זה הוא בחינת מלחמת עמלק שבכל דור, וכל עיקר קנאתו והתגרותו של קליפת עמלק הוא להעלים ולהסתיר אור הצדיקי אמת, שהם בחינת שם ה'. ועל כן נשבע ה' יתברך שאין שמו שלם עד שימחה זכר עמלק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ומובא בפרוש רש"י), כי ה' יתברך בעצמו כביכול, צריך ללחֹם עמו בכל דור ודור, כמו שכתוב (שמות יז): "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". כי על זה עיקר התגברותו שרוצה להעלים אור הצדיק שהוא בחינת שם ה' שלא להודיעו חס ושלום מדור לדור, ורוצה להתגבר בכל זה על ידי פגם הברית שממשיך בזֻהמתו שמשם המשכת הדורות, על כן סובר שיוכל להעלים השם הקדוש על ידי זה.
אבל איש בער לא ידע שהצדיק האמת קדש את עצמו בקדֻשת הברית, בקדֻשה נוראה כל כך עד שקדֻשתו עולה על הכל, כי על ידי תקף קדֻשתו המשיך דעת עליון ונשגב כזה שאי אפשר להעלימו בשום אֹפן, שעל ידי זה הכל יכולין להמשיך הדעת הקדוש האמתי מדור לדור, כי הוא דעת התורה הקדושה שקבלנו על ידי מֹשה רבנו עליו השלום, שהבטיח לו ה' יתברך (שמות יט): "וגם בך יאמינו לעולם". שכל הצדיקים הממשיכין חידושי תורה על פי הדעת הקדוש הזה לחזק ולקיים בלב כל ישראל עצות עמֻקות אמתיים לקיים על ידי זה את כל דברי התורה הזאת אי אפשר להעלים אורם בשום אֹפן, כי שפת אמת תכון לעד. וגם כי כל ישראל הם בכלל שומרי הברית על ידי מצוות מילה הקדושה כמו ששמעתי מפיו הקדוש, כי כל זה הוא בחינת מצוות מילה שהוא לחתך ולבער הערלה, שהיא בחינת קליפת עמלק. וזה בחינת חתוך ופריעה שהם כנגד תרין עננין דמכסין על עינא, שהם רומי רבתא ורומי זערתא, שמשם חֻרבן בית המקדש (כמבואר בלקוטי מוהר"ן ב' – סימן ס"ז). ותרין עננין אלו הם בחינת קליפת עמלק שחופין על הברית קֹדש שמעבירין אותם על ידי מצוות חיתוך ופריעה.

(לקוטי הלכות - הלכות תפילין ז' - אות ז')

פרשת מצורע

"והסגיר הכהן את הנגע" (ליקו"מ ח"ב, ד)

רפואה לכל המכות נעשית על ידי הבחינות הבאות:
צדקה – היא רפואה, שנאמר "צדקה מרפא בכנפיה" (מלאכי ג).
זקן – זה קנה חכמה – בחינת חוכמה, שנאמר "לשון חכמים מרפא" (משלי יב).
רצון – הוא בחינת רפואה, שנאמר "ה' שלחני לחבוש לנשברי לב, לקרוא שנת רצון" (ישעיה סא).
מלאכת מעשה בראשית – היא רפואה, שנאמר "ותעל ארוכה למלאכה בידם" (ד"ה ב, כד).

רפואת המכה נעשית על ידי כמה בחינות:

תחילה צריך שתיפתח המכה. אחר כך צריך כוח-המושך שימשוך ויוציא את הליחה והדמים המקולקלים מתוך המכה, לאחר מכן צריך להדיח את הדמים, שלא יהיה בהם שום קלקול ועכירות, כדי שיוכלו לזרום כסדרם כראוי בלי שום עיכוב, כי כשהדמים מסבבים בגוף ומגיעים למקום המקולקל, כלומר למקום המכה, הם מתעכבים שם ומשם נתעכב ונמשך כל העכירות והקלקול שיש בדמים, כך גם במקום הפגוע. וכשיש להם עכירות והם מתעכבים ומתקלקלים ולא זורמים כסדרם, על כן צריך להדיחם ולכבסם ורק לאחר כל אלה לסגור את פי המכה.

ורפואה זו נעשית על ידי:
הצדקה – היא פתיחת פי המכה – "פתוח תפתח".
חוכמה – היא בחינת הכוח המושך – "ומשך חוכמה מפנינים" (איוב כח) מלפני ולפנים – ודרשו חז"ל על הפסוק "יקרה היא מפנינים" – שהחוכמה מושכת ומוציאה את הקלקול מלפני ולפנים, כלומר מכל המקומות הפנימיים.
רצון – שהוא רגל, מלשון חג. על ידי רצון זה נעשה בחינת הדחת וכיבוס הדמים כדי שיוכלו לזרום כראוי. רגל=עין רוגל – עין כובס (כפי שפירש רש"י), כלומר שעל ידי רגל, מלשון חג ויום טוב, יש התגלות הרצון.
מעשה בראשית – בחינת: עולם חסד יבנה – כי על ידי כל הבחינות הנ"ל זוכים להשפעת החסד, שהעולם יתקיים בחסדו של הבורא יתברך, בחינת "ואתם כהני ה' תקראו", כי על ידי בחינת הכהן שהוא החסד, נסגר פי המכה.

לכן נאמר בפרשתנו "והסגיר הכהן את הנגע" (ויקרא יג) – שעל ידי חסד שהוא בחינת כהן, נסגרת המכה לגמרי ונתרפא המקום בשלמות.

"והחתים בשרו מזובו" (ליקו"מ ח"ב, ה)

דע שעל ידי נפילת האמונה, נעשות ומתחזקות אמונות כזביות ואמונות עבודה זרה. כי עיקר קיומן של אמונות כזביות אלו הוא מנפילת האמונה הקדושה. אולם כשמעלים את האמונה הנפולה נעשים מזה גרים ונחלש כוח אמונתם, וחוזרים הם לאמונתנו הקדושה. יש פעמים שהם נעשים גרים בפועל ממש, ויש פעמים שנחלשת אמונתם ומתגלה להם במקום שהם נמצאים האמונה הקדושה, ומאמינים הם שיש יחיד קדמון יתברך. והכל תלוי בעוצמה ובחוזק של האמונה הנפולה והכזבית שהיתה לאדם קודם שהעלה אמונתו בחזרה לקדושה.

וישנו כלל – ברגע שמעלים את האמונה בחזרה למקומה בקדושה ועל ידי זה נעשים גרים, הופכים הם למזיקי ישראל, בחינת (קידושין ע:) – קשים גרים לישראל כספחת. ספחת – כלומר מכות מופלאות, ומכניסים הם גאווה בישראל, אותה גאווה בקדושה שנפלה אליהם על ידי נפילת אמונה של אחד מישראל, ועל כן כשעכו"ם מתגיירים הם מביאים עימם גאווה זו ומכניסים אותה בישראל.

מנהיגי הדור נוטלים בגלל גאווה זו את חרב הגאווה, ומתגאים על הדור בחינם, כי ישנם מנהיגים שלא ניתנה להם גדולה מן השמים והם רק מתגאים גאוות חינם על הדור, ומקבלים את חרב הגאווה ומכניסים גאווה בישראל. בכוח גאווה זו הם יכולים אף להעניש את אלה שאינם נכנעים לממשלתם – דבר שאינו נקרא הענשה כי אם היזק.

על ידי גאווה זו מתגברת תאוות הניאוף בעולם, בחינת (משלי ו): "ואשת איש נפש יקרה תצוד". וכשמתגברת תאווה זו שהיא בחינת חותם הסיטרא-אחרא (הטומאה), נעשה הדבר בחינת (ויקרא טו): "החתים בשרו מזובו" – כלומר טומאת קרי הבאה על ידי תאוות ניאוף.

ואם פרוח תפרח ... (ויקרא י"ג, י"ב)
יש טועים בדעתם לומר, שמי שזוכה למעלת הגדולים, שוב אין צריך מלחמה כלל. אבל באמת הוא טעות, כי אפילו גדולי הצדיקים יש לכל אחד ואחד מלחמה גדולה עם בחינת היצר הרע של מעלה, שהוא בחינת מלאך הקדוש, בחינת גבורות ודינים. ומאחר שיש להם עדין מלחמות, בוודאי אין כולם שווין, ויש ביניהם מדרגות רבות בלי שעור, כי כל אחד כפי מה שזוכה לשבר היצר הרע הגבוה שבו, דהינו להמתיק הדין, כן זוכה לאיזה דרגא ומעלה יתרה בהשגה ועבודת השם. וכן יש טועים להפוך גם כן, שסוברים שמי שהוא חס ושלום בדיוטא התחתונה, ונפל לבחינת הטמאה, חס ושלום, כבר אבדה תקותו מה', חס ושלום, ושוב אין לו טהרה. ובאמת גם זה להפך, כי אפילו מי שהוא בדיוטא התחתונה, בתכלית השפלות והפחיתות, אפילו בהיכלין דמסאבותא, חס ושלום, גם שם אין קץ וגבול לאלקותו יתברך. וכמו שאין סוף לאלקותו במעלות העליונות של גדולי הצדיקים שזכו למה שזכו, אף על פי כן עדין גבה מעל גבה שמר וגבֹהים עליהם כמוכן ממש אין סוף ותכלית לאלקותו יתברך במדרגות התחתונות, כי אין מקום ומדרגה שלא יוכל למצֹא גם שם את אלקותו יתברך, בבחינת "ומלכותו בכל משלה". אדרבה, לפעמים כשהאדם בדיוטא התחתונה מאֹד מאֹד, והסטרא אחרא והטומאה מתפשטין עליו מאֹד ורוצין לבלעו לגמרי, חס ושלום, חס ושלום, אז דייקא השם יתברך מרחם עליו ושולח לו טהרה וסיוע מלעלא, כדי שיוכל להחיות את עצמו ולשוב אליו יתברך, או על כל פנים לֹא יאבד לגמרי, חס ושלום, כי לֹא אמר ה' למחות את שם ישראל, וכתיב: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב וכו', ראו עתה כי אני אני הוא וכו'", וכן עוד כמה פסוקים. וזה מרֻמז במצות נגעים, שבהרת כגריס טמא, ופרחה בכֻלו טהור; כי דייקא לפעמים כשבא לתכלית הירידה, אז הוא תכלית העליה, ונמשך עליו טהרה ותיקון ממקום שנמשך עליו, אם זוכה לזה, כי אין חקר לתבונתו יתברך ולגדֻלתו אין חקר, ואי אפשר להשיג דרכיו יתברך בשלמות. (לקוטי הלכות - הלכות שילוח הקן ד' - אותיות ט' י' י"א לפי אוצר היראה - יראה ועבודה, אות פ"ח)

שתי ציפורים לטיהור המצורע (ליקו"מ ח"א, ג)

אדם ששומע ניגונים ממנגן רשע, קשה לו לעבוד את הבורא, וכששומע ניגונים ממנגן כשר, אזי טוב לו. כי קול הנגינה נמשך מן הציפורים, כמו שנאמר במדרש (ויקרא פ' טז) – מפני מה מצורע טהרתו תלויה בשתי ציפורים חיות-טהורות? יבוא קלינא ויכפר על קלינא – כי נלקה מחמת קולו, שדיבר לשון הרע. נמצא שמי שהוא אדם כשר, הנגינה שלו נמשכת משתי ציפורים חיות-טהורות.

בזוהר (ויקרא כג:) כתוב ששתי הציפורים יונקים מאתר דנביאים ינקין – לכן נקרא המנגן חזן, מלשון חזון, לשון נבואה. כי לוקח הוא את הנגינה מאתר דנביאים ינקין (מהמקום שהנביאים יונקים). אולם כשהמנגן הוא רשע, אזי הוא לוקח את הנגינה שלו מציפורים אחרות שבקליפה (הטומאה). בכתבי האר"י ז"ל נאמר שהציפורים שבקליפה הם מוחין שבמלכות הקליפה, ושתי הציפורים חיות-טהורות הם בניין המלכות שבקדושה.

ועץ ארז ואזוב ושני תולעת...(יד,ד)

נגעים באים על גסות הרוח, כמו שפירש רש"י בפרשת מצֹרע, על
פסוק "ועץ ארז ואזוב ושני תולעת". וזהו בחינת ארבעה מראות נגעים
כנגד ארבע בחינות שיפלות (כמבואר בלקוטי מוהר"ן א', סימן י"ד:
שישבר גאוותו מארבע בחינות שיפלות, כי צריך האדם להקטין את
עצמו לפני גדולים ממנו ולפני בני אדם כערכו ולפני קטנים ממנו,
ולפעמים שהוא בעצמו קטן שבקטנים, וצריך להקטין את עצמו כנגד
מדרגת עצמו), שהם מכניעין ומתקנין בחינות ארבעה מראות נגעים
שבאים על גסות. (לקוטי הלכות - הלכות ערלה ה' - אות י"ט)


ורחץ במים...(יד,ח)

כל הטמאים אינם עולים מטֻמאתן כי אם על ידי מים, וכן אי
אפשר לכנֹס לשום קדֻשה כי אם על ידי מים, כגון הכהנים בעבודתם.
וכן בבֹקר בקומו, וכן קֹדם תפלה ותורה צריכין לטבֹל או לטֹל ידיו
במים, וכל זה מחמת שהמים קדמו לכל הבריאה,
כמו שאמרו רבותינו ז"ל. נמצא שעיקר חידוש
העולם התחיל מן המים, ועל כן שם עיקר
שורש הדעת של אמונת חידוש העולם, שעל
ידי זה עיקר הטהרה, ורק על ידי זה נכנסין
בעבודת השם, כי זה עיקר יסוד האמונה
הקדושה, בחינת "בראשית ברא אלֹקים"
שהוא התחלת התורה, וזה עיקר הקדֻשה
והטהרה. ולהפך, כל הטֻמאות נמשכין
מזֻהמת הנחש, שהוא בחינת כפירה
בחידוש העולם, חס ושלום. ועל ידי טהרה
במים, על ידי טבילה או נטילה כפי הדין,
זוכין להמשיך על עצמו הארת מימי הדעת
שיתגלה לעתיד, בחינת "כי תמלא הארץ דעה כמים
לים מכסים", שעל ידי זה זוכין לאמונת חידוש העולם,
שכל הקדֻשות וכל עבודת השם תלויים באמונה זו, כי זה יסוד התורה
והעבודה, לידע ולהאמין שהוא יתברך יחיד וקדמון, וברא את העולם
יש מאין המֻחלט (לקוטי הלכות - הלכות נטילת ידיים בסעודה ד' -
אות ד' לפי אוצר היראה – מקוה, אות ה')


שבעת ימים...ורחץ בשרו במים חיים וטהר...(טו,יג)

העיקר שצריך להאמין שבכל יום ויום נעשים חדשות לגמרי. על
כן צריכין להמתין ולהמתין עד יגיע יום ישועתו, כי ה' יתברך מצמיח
ישועות בכל יום, כמו שאומרים בברכת קריאת שמע בכל יום, עושה
חדשות וכו' מצמיח ישועות וכו', רק אף על פי כן צריכין להמתין
הרבה עד תצמח ותתגלה ישועתו בשלמות.
וכל זה רמזה לנו התורה הקדושה בדיני טהרת הטמאים שרֹב
טהרתן תלוי בימים ובזמן כפי ערך טֻמאתן, כגון הטמאים ביותר כמו
טמא מת וזב ומצֹרע צריכין להמתין שבעה ימים וכו', ובעל קרי
וכיוצא צריכין להמתין יום אחד עד שיעריב שמשן ויתחיל יום
שלאחריו, וכל זה הוא בחינה הנ"ל שבכל יום ויום נעשים חדשות
לגמרי, ועל כן זה שנטמא ורוצה להטהר צריך טבילה במקוה, כדי
להמשיך עליו קדֻשה וטהרה ממקוה העליונה שהוא המקוה של
שבועות שהוא המקוה של שער החמשים, כמו שכתוב בכוונות האר"י
ז"ל ומובא בהתורה וביום הבכורים הסתרה (סימן נו) עיין שם, כי
משם נמשך הטהרה לכל הטובלים במקוה להטהר מטֻמאתן. ואחר
שהתחילו להטהר על ידי המקוה הקדושה עדיין לא נגמר טהרתן-
בשלמות וצריכין להמתין עד שיעריב שמשן של זה היום ויתחיל יום
שלאחריו, כמו שכתוב: "ובא השמש וטהר ואחר יֹאכל מן הקדשים",
להורות שהמשכת הטהרה והקדֻשה תלויה בימים, שכל מה שבא
ונתחדש יום אחר נתוסף ונתחדש קדֻשה יתרה מלמעלה, כי רק בשביל
זה ה' יתברך מקיים עולמו מששת ימי בראשית עד הסוף, ובכל עת
הוא בורא יום ולילה וכו', כי כל יום ויום של כל ימי עולם הוא בריאה
חדשה ממש, כי יום הזה עדיין לא היה מעולם. וצריך כל אחד לשׂום
לב לזה ולהודות לשמו יתברך בכל לב על זה בכל יום ויום ולומר
"ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" בלב שלם בכל יום
וכו'. ועיקר התחדשות בכל יום ויום הוא רק בשביל להמשיך ולהאיר
מקדֻשתו העליונה עלינו מחדש לעורר אותנו להתחדש בכל יום ויום
ברצונות חדשים וחזקים וכו' לה' יתברך:
ועל כן הטמא שטבל והתחיל להטהר אינו רשאי לאכֹל בתרומה עד
שיעריב שמשו ויבוא היום שלאחריו, כי כפי טֻמאתו, אף על פי
שהתחיל להטהר וטבל במקוה, אף על פי כן אינו יוצא מידי טֻמאתו
בשלמות עד שימתין על התחלת היום שלאחריו שיהיה נמשך יום חדש
קדֻשה חדשה רצונות קדושים חדשים, ואז דייקא
יטהר לאכֹל מן הקדשים. (לקוטי הלכות – הלכות
ברכת השחר ה' - אות מ"א)

מכתב מרבי ישראל דב אודסר זצ"ל

לכבוד עיני ולבי, אשר אהבתו ונאמנותו לעצם האמת שאין כמוהו מקצה העולם ועד קצהו אינו זקוק לדבורים, כי מעשיו ופעליו הנשגבים להצמיח ולגדל אור הצדיק האמת בלב ישראל בעולם צועקים על-כך בקול גדול. אשריך שזכית לכך שנפלת בגורל הצדיק האמת, הפלא הנורא הזה שעושה עמנו פלאי פלאות גם עכשיו יותר מבחייו.
התעוררות והשתוקקות לבך אל האמת האמתי, זה גרם לי לעורר תקף אהבתי אליך בלי גבול, כי היא אהבה אמתית, אהבה נקיה וטהורה בלי פסֹלת ופניה של כבוד וממון או שום דבר מעסקי עולם הזה כלל. תאמין לי, שאינך זז ממחשבתי ומלבי ותמיד אני משתוקק ומתגעגע אליך ומתפלל על ישועת נפשך שתזכה מהרה להכניס בלבך אור המנהיג האמת, נחל נובע, בכל יום ובכל עת מחדש כי זהו עיקר הישועה והרפואה בגשמיות ורוחניות לנצח.
בברכה נאמנה ועמֻקה לרפואה וישועה שלמה, אוהבו אהבת אמת זכה וצחה.

ישראל דב אודסר
(ספר אִבֵּי הנחל - חלק ב - מכתב מא)