''וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'' (ויקרא י''ב, ג')

אמרו חז''ל (מנחות מ''ג): כשנכנס דוד המלך ע''ה לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר ''אוי לי שאעמוד ערום בלא מצווה'' (כיוון שבבית המרחץ אין מזוזה) וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו, ולאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר ''למנצח על השמינית מזמור לדוד'' על מילה שניתנה בשמיני.

וביאר ה''חתם סופר'' על דרך הדרוש, שהכוונה כאן ''בית המרחץ'', שדוד רצה לבחון את מעשיו הטובים ולראות אם אכן עשאם בלא שום פניות זרות ואז (לפי מדרגתו) ראה שהוא ערום מן המצוות, עד שנזכר במילה שזו מצווה שנעשית לתינוק ביום השמיני כשאין בו דעה, ולכן זו מצווה שלמה בלי שום פניות.
ויש מוסיפים שזו כוונת הברכה שמברכים בברית ''כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים''. כלומר כשם שמצווה זו עשה בלא שום פניות, כך יזכה לעשות כל חייו תורה, מצוות ומעשים טובים לשם שמים בלי שום כוונה זרה.

''וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'' (ויקרא י''ב, ג')

הבאנו לעייל את מאמר חז''ל במנחות מ''ג על דוד המלך ע''ה שאמר ''למנצח על השמינית'', כשנזכר במילה שניתנה ביום השמיני.
ולכאורה היה צריך לומר למנצח על השמיני ומדוע אמר למנצח על השמינית?

מתרץ ה''פרדס יוסף'': (ע''פ הרמב''ם הלכות מלכים פרק ט' הלכה א') ''על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה ועל ברכת ד' ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים. הוסיף לנח אבר מן החי, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם. בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה''.
אם כן ברית מילה היא המצווה השמינית שניתנה ע''י הקב''ה לבני אדם. לכן אמר דוד המלך למנצח על השמינית, על המצווה השמינית.

''וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'' (ויקרא י''ב, ג')

נוהגים שכאשר אומרים ''ואומר לך בדמייך חיי'', שהמוהל לוקח טיפת יין ושם על שפתי התינוק. ומדוע?
כתב בספר אבודרהם: ''...ומנהג כשאומר ''ואומר לך בדמייך חיי'' נותן באצבעו מן היין על שפת התינוק, והטעם משום דאמרינן במדבר סיני רבה (שמות ל''ב, כ''ז) ''...שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכו''...ֹ משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה, פי' לפי שכל אותם ארבעים שנה לא היו מלים במדבר מפני טורח הדרך ומפני שלא נשבה רוח צפונית ועכשיו שהיו עומדים ליהרג לא רצו משה ואהרון שיהרגו בלא מילה ובלא קבלת מצווה ולכך היה משה מל ואהרון פורע ויהושע משקה אותם אפר העגל שעשו, כמו שנאמר (שמות ל''ב, כ') ''וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'' וארז''ל (ע''ז מ''ד א') שבדקן כסוטות ואותה השקאה היתה להם בשעת מילה ופריעה למות ולא לחיים. ואנו אומרים השקאה זו של מילה והפריעה יהיו לחיים ולא כאותה של יהושע.

כתוב בספר אבודרהם: ''ונהגו לעשות כסא לאליהו ויש סמך לדבר ב''פרקי דרבי אליעזר'' (עי''ש פכ''ט) כשגזרו בימיו על הברית ונתקנא לדבר וברח לו ויחבא במערה ויאמר ד' לו: ''מה לך פה אליהו?'' ויאמר: ''קנא קנאתי לד' אלקי ישראל כי עברו בריתך בני ישראל''. אמר לו הקב''ה: ''חייך על מה שקנאת על המילה כל זמן שיעשו את המילה תעיד עליהם שקיימום''. לפי' מושיבין כסא למלאך הברית שנקרא אליהו שנאמר (מלאכי ג', א') ''... וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ד' צְבָאוֹת''. וכן נהגו לעשות סעודה ביום המילה ויש סמך לזה במדרש שאומר (בראשית כ''א, ח') ''...וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק''. ביום הגמ''ל (ה'+ג'=8 - מל) את יצחק שעשה משתה ביום השמיני שנמול.
 

* פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מברסלב זצ"ל *

"והסגיר הכהן את הנגע" (ליקו"מ ח"ב, ד)

רפואה לכל המכות נעשית על ידי הבחינות הבאות:
צדקה – היא רפואה, שנאמר "צדקה מרפא בכנפיה" (מלאכי ג).
זקן – זה קנה חכמה – בחינת חוכמה, שנאמר "לשון חכמים מרפא" (משלי יב).
רצון – הוא בחינת רפואה, שנאמר "ה' שלחני לחבוש לנשברי לב, לקרוא שנת רצון" (ישעיה סא).
מלאכת מעשה בראשית – היא רפואה, שנאמר "ותעל ארוכה למלאכה בידם" (ד"ה ב, כד).

רפואת המכה נעשית על ידי כמה בחינות:

תחילה צריך שתיפתח המכה. אחר כך צריך כוח-המושך שימשוך ויוציא את הליחה והדמים המקולקלים מתוך המכה, לאחר מכן צריך להדיח את הדמים, שלא יהיה בהם שום קלקול ועכירות, כדי שיוכלו לזרום כסדרם כראוי בלי שום עיכוב, כי כשהדמים מסבבים בגוף ומגיעים למקום המקולקל, כלומר למקום המכה, הם מתעכבים שם ומשם נתעכב ונמשך כל העכירות והקלקול שיש בדמים, כך גם במקום הפגוע. וכשיש להם עכירות והם מתעכבים ומתקלקלים ולא זורמים כסדרם, על כן צריך להדיחם ולכבסם ורק לאחר כל אלה לסגור את פי המכה.

ורפואה זו נעשית על ידי:
הצדקה – היא פתיחת פי המכה – "פתוח תפתח".
חוכמה – היא בחינת הכוח המושך – "ומשך חוכמה מפנינים" (איוב כח) מלפני ולפנים – ודרשו חז"ל על הפסוק "יקרה היא מפנינים" – שהחוכמה מושכת ומוציאה את הקלקול מלפני ולפנים, כלומר מכל המקומות הפנימיים.
רצון – שהוא רגל, מלשון חג. על ידי רצון זה נעשה בחינת הדחת וכיבוס הדמים כדי שיוכלו לזרום כראוי. רגל=עין רוגל – עין כובס (כפי שפירש רש"י), כלומר שעל ידי רגל, מלשון חג ויום טוב, יש התגלות הרצון.
מעשה בראשית – בחינת: עולם חסד יבנה – כי על ידי כל הבחינות הנ"ל זוכים להשפעת החסד, שהעולם יתקיים בחסדו של הבורא יתברך, בחינת "ואתם כהני ה' תקראו", כי על ידי בחינת הכהן שהוא החסד, נסגר פי המכה.

לכן נאמר בפרשתנו "והסגיר הכהן את הנגע" (ויקרא יג) – שעל ידי חסד שהוא בחינת כהן, נסגרת המכה לגמרי ונתרפא המקום בשלמות.

"והחתים בשרו מזובו" (ליקו"מ ח"ב, ה)

דע שעל ידי נפילת האמונה, נעשות ומתחזקות אמונות כזביות ואמונות עבודה זרה. כי עיקר קיומן של אמונות כזביות אלו הוא מנפילת האמונה הקדושה. אולם כשמעלים את האמונה הנפולה נעשים מזה גרים ונחלש כוח אמונתם, וחוזרים הם לאמונתנו הקדושה. יש פעמים שהם נעשים גרים בפועל ממש, ויש פעמים שנחלשת אמונתם ומתגלה להם במקום שהם נמצאים האמונה הקדושה, ומאמינים הם שיש יחיד קדמון יתברך. והכל תלוי בעוצמה ובחוזק של האמונה הנפולה והכזבית שהיתה לאדם קודם שהעלה אמונתו בחזרה לקדושה.

וישנו כלל – ברגע שמעלים את האמונה בחזרה למקומה בקדושה ועל ידי זה נעשים גרים, הופכים הם למזיקי ישראל, בחינת (קידושין ע:) – קשים גרים לישראל כספחת. ספחת – כלומר מכות מופלאות, ומכניסים הם גאווה בישראל, אותה גאווה בקדושה שנפלה אליהם על ידי נפילת אמונה של אחד מישראל, ועל כן כשעכו"ם מתגיירים הם מביאים עימם גאווה זו ומכניסים אותה בישראל.

מנהיגי הדור נוטלים בגלל גאווה זו את חרב הגאווה, ומתגאים על הדור בחינם, כי ישנם מנהיגים שלא ניתנה להם גדולה מן השמים והם רק מתגאים גאוות חינם על הדור, ומקבלים את חרב הגאווה ומכניסים גאווה בישראל. בכוח גאווה זו הם יכולים אף להעניש את אלה שאינם נכנעים לממשלתם – דבר שאינו נקרא הענשה כי אם היזק.

על ידי גאווה זו מתגברת תאוות הניאוף בעולם, בחינת (משלי ו): "ואשת איש נפש יקרה תצוד". וכשמתגברת תאווה זו שהיא בחינת חותם הסיטרא-אחרא (הטומאה), נעשה הדבר בחינת (ויקרא טו): "החתים בשרו מזובו" – כלומר טומאת קרי הבאה על ידי תאוות ניאוף.

ואם פרוח תפרח ... (ויקרא י"ג, י"ב)
יש טועים בדעתם לומר, שמי שזוכה למעלת הגדולים, שוב אין צריך מלחמה כלל. אבל באמת הוא טעות, כי אפילו גדולי הצדיקים יש לכל אחד ואחד מלחמה גדולה עם בחינת היצר הרע של מעלה, שהוא בחינת מלאך הקדוש, בחינת גבורות ודינים. ומאחר שיש להם עדין מלחמות, בוודאי אין כולם שווין, ויש ביניהם מדרגות רבות בלי שעור, כי כל אחד כפי מה שזוכה לשבר היצר הרע הגבוה שבו, דהינו להמתיק הדין, כן זוכה לאיזה דרגא ומעלה יתרה בהשגה ועבודת השם. וכן יש טועים להפוך גם כן, שסוברים שמי שהוא חס ושלום בדיוטא התחתונה, ונפל לבחינת הטמאה, חס ושלום, כבר אבדה תקותו מה', חס ושלום, ושוב אין לו טהרה. ובאמת גם זה להפך, כי אפילו מי שהוא בדיוטא התחתונה, בתכלית השפלות והפחיתות, אפילו בהיכלין דמסאבותא, חס ושלום, גם שם אין קץ וגבול לאלקותו יתברך. וכמו שאין סוף לאלקותו במעלות העליונות של גדולי הצדיקים שזכו למה שזכו, אף על פי כן עדין גבה מעל גבה שמר וגבֹהים עליהם כמוכן ממש אין סוף ותכלית לאלקותו יתברך במדרגות התחתונות, כי אין מקום ומדרגה שלא יוכל למצֹא גם שם את אלקותו יתברך, בבחינת "ומלכותו בכל משלה". אדרבה, לפעמים כשהאדם בדיוטא התחתונה מאֹד מאֹד, והסטרא אחרא והטומאה מתפשטין עליו מאֹד ורוצין לבלעו לגמרי, חס ושלום, חס ושלום, אז דייקא השם יתברך מרחם עליו ושולח לו טהרה וסיוע מלעלא, כדי שיוכל להחיות את עצמו ולשוב אליו יתברך, או על כל פנים לֹא יאבד לגמרי, חס ושלום, כי לֹא אמר ה' למחות את שם ישראל, וכתיב: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב וכו', ראו עתה כי אני אני הוא וכו'", וכן עוד כמה פסוקים. וזה מרֻמז במצות נגעים, שבהרת כגריס טמא, ופרחה בכֻלו טהור; כי דייקא לפעמים כשבא לתכלית הירידה, אז הוא תכלית העליה, ונמשך עליו טהרה ותיקון ממקום שנמשך עליו, אם זוכה לזה, כי אין חקר לתבונתו יתברך ולגדֻלתו אין חקר, ואי אפשר להשיג דרכיו יתברך בשלמות. (לקוטי הלכות - הלכות שילוח הקן ד' - אותיות ט' י' י"א לפי אוצר היראה - יראה ועבודה, אות פ"ח)

שתי ציפורים לטיהור המצורע (ליקו"מ ח"א, ג)

אדם ששומע ניגונים ממנגן רשע, קשה לו לעבוד את הבורא, וכששומע ניגונים ממנגן כשר, אזי טוב לו. כי קול הנגינה נמשך מן הציפורים, כמו שנאמר במדרש (ויקרא פ' טז) – מפני מה מצורע טהרתו תלויה בשתי ציפורים חיות-טהורות? יבוא קלינא ויכפר על קלינא – כי נלקה מחמת קולו, שדיבר לשון הרע. נמצא שמי שהוא אדם כשר, הנגינה שלו נמשכת משתי ציפורים חיות-טהורות.

בזוהר (ויקרא כג:) כתוב ששתי הציפורים יונקים מאתר דנביאים ינקין – לכן נקרא המנגן חזן, מלשון חזון, לשון נבואה. כי לוקח הוא את הנגינה מאתר דנביאים ינקין (מהמקום שהנביאים יונקים). אולם כשהמנגן הוא רשע, אזי הוא לוקח את הנגינה שלו מציפורים אחרות שבקליפה (הטומאה). בכתבי האר"י ז"ל נאמר שהציפורים שבקליפה הם מוחין שבמלכות הקליפה, ושתי הציפורים חיות-טהורות הם בניין המלכות שבקדושה.

מכתב מרבי ישראל דב אודסר זצ"ל

לכבוד עיני ולבי, אשר אהבתו ונאמנותו לעצם האמת שאין כמוהו מקצה העולם ועד קצהו אינו זקוק לדבורים, כי מעשיו ופעליו הנשגבים להצמיח ולגדל אור הצדיק האמת בלב ישראל בעולם צועקים על-כך בקול גדול. אשריך שזכית לכך שנפלת בגורל הצדיק האמת, הפלא הנורא הזה שעושה עמנו פלאי פלאות גם עכשיו יותר מבחייו.
התעוררות והשתוקקות לבך אל האמת האמתי, זה גרם לי לעורר תקף אהבתי אליך בלי גבול, כי היא אהבה אמתית, אהבה נקיה וטהורה בלי פסֹלת ופניה של כבוד וממון או שום דבר מעסקי עולם הזה כלל. תאמין לי, שאינך זז ממחשבתי ומלבי ותמיד אני משתוקק ומתגעגע אליך ומתפלל על ישועת נפשך שתזכה מהרה להכניס בלבך אור המנהיג האמת, נחל נובע, בכל יום ובכל עת מחדש כי זהו עיקר הישועה והרפואה בגשמיות ורוחניות לנצח.
בברכה נאמנה ועמֻקה לרפואה וישועה שלמה, אוהבו אהבת אמת זכה וצחה.

ישראל דב אודסר
(ספר אִבֵּי הנחל - חלק ב - מכתב מא)