פרשת השבוע

פרשת השבוע-נשא

"וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא איתו אל פתח אהל מועד" (נשא ו-יג)

מעשה היה בזמנו של שמעון בן שטח שבאו שלש מאות נזירים שנשלמו ימי נזירותם והיו עניים, שלא היה בידם להביא את שלשת הקורבנות שהיו מחויבים לפי התורה. בא שמעון בן שטח ועשה חקירה בנדר שהם נדרו ובק"נ נזירי מצא להם פתח כאילו הנדר שנדרו אינו נדר, ואם כן לא היו מחויבים להביא קרבנות, שנדרם לא היה נדר. אבל לשאר מאה וחמישים הנזירים לא מצא פתח, אם כן היה כל אחד מחויב להביא שלשה קורבנות שהם ת"נ בהמות בשביל כל המאה והחמישים. הלך שמעון בן שטח אצל ינאי המלך שהיה גיסו, שכן המלכה היתה אחותו. אמר לו: דע ששלש מאות נזירים השלימו היום נזירותם והם צריכים להקריב תשע מאות קורבנות, שלש בהמות לכל נזיר, והם עניים, ואני מציע שאני ואתה נשתתף בזה. אתה תביא עבור ק"נ נזירים ואני עבור ק"נ. וכשראה המלך ששמעון בן שטח נותן בשביל ק"נ נזירים הסכים לתת ק"נ בהמות האחרים, ולא היה צורך אלא לק"נ שלאחרים רבי שמעון מצא פתח. לימים הלשינו בפני המלך ואמרו לו: דע ששמעון בן שטח רימה אותך. כששמע המלך כך כעס כעס גדול, ושלח לקרוא לשמעון בן שטח. וכששמע שמעון כך ברח והתחבא.

באו לינאי המלך בני אדם גדולים וחשובים מפרס להתארח אצלו. וכשהיו יושבים בסעודה עמו אמרו למלך: נזכרנו שכאן היה זקן אחד חכם שהיה סועד אתנו ושמענו מפיו דברי חכמה נאים. סיפר להם המלך כל המעשה, שרימה אותו ומתוך פחד עמד וברח. אמרו למלך: מחול לו פשעו ושלח וקרא לו. שיש צורך למלכות באדם חכם כזה. שלח המלך להביא אותו. כשחזר מצא את המלך והמלכה כשהם סועדים יחד. ישב בין המלך והמלכה שהיתה אחותו כנ"ל. אמר לו המלך: רוצה אני שתסביר לי למה רימית אותי שאמרת לי ששלמת עבור הקורבנות של המאה והחמישים נזירים, ואני פרעתי עבור הק"נ האחרים ואתה לא שלמת כלום מכיסך. אמר לו שמעון בן שטח, דע אדוני המלך שלא רימיתי אותך, אלא פרעתי עבורם מנכסי חכמת התורה שמצאתי להם פתח לק"נ הנזירים ופטרתי אותם מן הקורבנות, ולכן נקרא הדבר שעל חשבוני נפטרו כמו שאומר הכתוב: כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז). אמר לו המלך: אם תשובה זו בפיך למה ברחת. אמר לו: שכעסת עלי ומתוך כעס כלום בטוח הדבר שתטה אזנך לדברי טעם. ומוטב שאבברח כמו שנאמר: חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעי' כו'). אמר לו המלך: ומה זו הגדולה שאתה נהגת בעצמך שישבת בין המלך והמלכה. אמר לו: כך כתיב בבן סירא: סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. ר"ל התורה היא תרומם אותך ותושיב אותך בין נדיבים. ע"כ ראו עד כמה רבותינו מסרו את נפשם לציווי הקב"ה.

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (נשא ו, כב-כג)

בפרשה זו נאמרה מצות ברכת כהנים. שצוה הקב"ה לכהנים ולברך את ישראל כה תברכו וגו' כך תהא הברכה שתברכו אותם. שאין לכם רשות לא להוסיף ולא לגרוע ממנה וזוהי הברכה. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ולהלן נבאר את התיבות האלו.

ולמה נסמכה מצות ברכת כהנים לפרשת נזיר, כדי ללמדנו שיזהר הכהן שלא יהיה שתוי יין בשעה שמברך את ישראל, ולכן אומר כאן הכתוב: כה תברכו את בני ישראל. כלומר: תהיו כענין הנזיר שאינו שותה יין. ומכאן למדים הדין שאין אומרים ברכת כהנים בתפילת המנחה, שכן בשעה זו עשוי אדם להיות שתוי יין, כי הא אחרי ארוחת צהרים וזה מה שבזמנו נהגו לשתות.

ודעו שחסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל שרצה לברכם וציוה שהברכה תהיה על ידי איש קדוש, שכל מחשבות הכהנים יום ולילה הן בענייני עבודתו יתברך, ונפשו דבוקה תמיד ביראתו ותעמוד זכותו שתשרה הברכה.

ואם תשאלו, מאחר שרצה הקב"ה לברכנו, למה היה צריך לעזרת הכהנים שתעמוד זכותם. הלא מוטב היה שהקב"ה יברך אותנו בכבודו ובעצמו.

אבל אין זו שאלה כלל שאמנם רצה הקב"ה לברכנו, אבל אף רצה שאנו נהיה מתוקנים ומוכנים, שנעשה הכנות להיות ראויים לכך ע"י שיפור מעשינו, כמו שאומר הכתוב: אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם. וכן אומר המדרש שישראל אומרים לפני הקב"ה: צוית על כהניך לברכנו. אין לנו הכרח בברכות הכהנים שהרי אתה בעצמך יכול לברכנו כמו שנאמר: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל וגו'.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אף על פי שצויתי לכהנים לברך אתכם, אין הברכות תלויות בהם אלא בי, שאני עצמי עומד עליהם לברך אתכם. וכך בשעה שהכהנים נושאים כפיהם לברך את ישראל ניצב הקב"ה מעליהם, שכן אומר הכתוב: הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים (שיר השירים, ב) ר"ל בשעה שהכהנים עומדים ואומרים ברכת כהנים, עומדת השכינה ומציצה בעד החלונות שהוא האויר שבין אצבעות הכהנים כשנושאים את כפיהם. ומבין החרכים האלו הוא מציץ לברך את ישראל. וזהו שאומר כאן הכתוב: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. אל תחשבו שהכהנים הם המברכים, שאין הכהנים צריכים אלא להזכיר את שמי, והם התיבות יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, ואני הוא שאברכם. שכל המברך את ישראל אני אבא ואברכנו, כמו שנאמר ואברכה מברכך.
 


* פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מברסלב זצ"ל *
 


נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם.

 

 כי גרשון היה הבכור, ואף-על-פי-כן עיקר העבודה בקדשי קדשים לקחת את כל כלי המשכן היה נעשה על-ידי קהת, ולכן הזהיר הקדוש-ברוך-הוא את משה נשא את ראש בני גרשון גם הם, כי אף שהעבודה היה נעשה על-ידי קהת, אבל הם גם-כן היו סמוכים שם, ונפלה עליהם שפלות גדולה. ולכן הוצרכו לנסות אותם – לבית אבותם למשפחותם, שידעו מי אבותם. ומאילו משפחות הם באים, כי באמת זו דרכם של צדיקים אמיתיים הדבקים באין סוף ברוך הוא, שתמיד מרגישים את עצמם להכי גרועים, וצריך לחזקם, לשמחם ולעודדם תמיד, שלא יפלו בדעתם כלל, ואדרבא להכניס בהם שיזכרו מאיפה הם באים.

ולכן שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סא) כמו שאדם צריך שיהיה לו אמונה בהקדוש-ברוך-הוא, כך צריך האדם שיהיה לו אמונה בעצמו. כי יש הרבה אנשים שנתרחקו מהקדוש-ברוך-הוא דייקא על-ידי ריבוי השפלות שיש בהם, וזה בעצמו עצת הס"מ לשבור את האדם כאילו הוא לא שווא לשום דבר, ועל-ידי-זה הוא לא יעשה שום דבר, ולכן דייקא אלו שזוכים להיות מקורבים אל הצדיק האמת, ונופלת עליהם שפלות, הם צריכים התחזקות גדולה מאוד – להחזיק מעמד שלא ישברו בשום-פנים-ואופן, והבן למעשה.
מעלת וידוי דברים (על פי ליקו"מ ח"א, עח)

דע, שהדיבור הולך עם האדם אפילו עד למקומות המטונפים, כמו האם, ההולכת עם הולד לכל מקום שהוא הולך, ועל כן נקרא הדיבור "אם הבנים". וזה שנאמר: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" – כלומר אפילו שהאדם מונח היכן שהוא מונח, חלילה, במקום שהוא, ואפילו שהוא בשפל המדרגה ונמצא במקומות מטונפים, אף על פי כן על ידי הדיבור יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך. כלומר, אפילו שהוא נמצא היכן שנמצא, אם יתחזק גם שם (במקום נמוך זה) לדבר דיבורים קדושים של תורה תפילה והתבודדות, על ידי זה יכול הוא להזכיר את עצמו בהשם יתברך, כי הדיבור אינו מניח אותו לשכוח את הקב"ה. כי כל זמן שיש בו דיבור של השם יתברך, שהוא דיבור בקדושה, דיבור זה אינו מניח אותו להיות נשכח מבורא עולם, כי הדיבור זוכר ומזכיר אותו להתחזק בקב"ה במקום בו הוא נמצא. והבן היטב הדבר, עד כמה כוח יש בזה הדיבור, וזו עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת, לבל יאבד עולמו לגמרי, חלילה.

כי יפליא לנדור ... (במדבר ו, ב)


לבוא לאמונת חכמים הוא על ידי נדר. כי מה שהרבה רחוקים מאמונת חכמים אמתיים הוא רק מחמת חכמות עולם הזה, שהם חכמות של הבל שיש לכל אחד, וכל אחד הוא חכם בעיניו. ובאמת מי שיש לו מֹח בקדקדו יכול להבין בקל שכל החכמות של העולם הזה הם שטותים והבלים ואינם בכלל חכמה כלל, כי מאחר שעל ידם אינו יכול לבוא לתכליתו האמתי והנצחי שהוא העיקר, כמו שכתוב: "הנה בדבר ה' מאסו, וחכמת מה להם", וכתיב: "אל יתהלל חכם בחכמתו וגו', כי אם בזֹאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי".
כי עיקר החכמה האמתית היא חכמת הצדיקים הגדולים שזכו לחשֹב באמת על תכליתם הנצחי, כי זה עיקר החכמה באמת, בבחינת "איזהו חכם? הרואה את הנולד", שצריך כל אחד להשכיל על דרכיו ולהתיישב היטב מה יהיה נולד ממעשיו ועסקיו בסוף האחרון, אשר לזה אין זוכים בשום חכמה שבעולם, כי אם על ידי חכמת הצדיקים אמתיים שעיקר חכמתם הוא להשתדל לפרֹש את עצמם מזה העולם לגמרי, עד שזכו לזה בשלמות, ששברו כל התאוות בתכלית עד קצה האחרון, ולא נשאר להם שום נדנוד ריח משום תאוה של זה העולם,
ורק צדיקים כאלו הם יכולין לתקן כל העולם ולהחזירם למוטב כל מי שרוצה להתדבק בהם; כי כל אדם צריך להגיע לזה, לתכלית הפרישות והקדֻשה באמת, וזה עיקר תכליתו לנצח, אבל לאו כל אדם זוכה לזה, וזעירין אנון דזכין לזה בשלמות באמת.
על כן עיקר התיקון של שאר כל אדם הוא על ידי ההתקרבות לצדיקים אמתיים, להם ולתלמידיהם וכו', כי הצדיקים האמתיים יכולים לתקן ולרפאֹת כל אדם שבעולם, אף על פי שהוא חולה גדול בנפש וגוף, כי כמו שהמבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כמוכן להפך, מידה טובה מרֻבה, שהמאמין בצדיקים ותלמידיהם שהם באמת תלמידי חכמים אמתיים
אין מכה בעולם בגוף ונפש שלא יקבל רפואה על ידם בבחינת "ולכל בשרו מרפא" הנאמר בכל התורה; כי עיקר התורה אין יודעין כי אם הצדיקי אמת שפרשו את עצמם מתאוות עולם הזה לגמרי לגמרי, רק הם יודעים לדרֹש את התורה ולפרֹש ולבאר כל הדרכים והנתיבות שבה, באֹפן שיוכל כל אחד לקבל רפואה לכל מיני חלי הנפש והגוף שבעולם כנ"ל.
אבל מחמת שלאו כל אדם יודע היכן הם הצדיקים האלו ואיך זוכין להאמין בהם ולהתקרב אליהם באמת, על כן העצה לזה הוא נדר שידֹר איזה נדר ויקיים מיד, כי נדרים סייג לפרישות, כי כל הנדרים הם בחינת פרישות שרוצה לפרֹש את עצמו מאיזה תאוה כדי להתקרב להשם יתברך; ואפילו נדרי צדקה והקדש הם גם כן בחינת פרישות, כי בעד זה הממון היה יכול לקנות לעצמו איזה דבר שהגוף נהנה ממנו, והוא משבר תאוותו ונותן זה הממון לצדקה, ועל כן על ידי זה עולה ומקשר את עצמו להצדיקים אמתיים שזכו לתכלית הפרישות באמת וזוכה לאמונת חכמים ולהתקרב אליהם, כי מאחר שהשם יתברך רואה שממשיך עצמו לדרכיהם ומקבל על עצמו איזה בחינת פרישות על ידי נדר שהוא בחינת פלא, בבחינת "כי יפלא לנדֹר וגו'", על ידי זה זוכה להאמין בהחכמים וצדיקים הנפלאים שזכו לפליאות חכמה על ידי שפרשו עצמן מהעולם הזה לגמרי. (לקוטי הלכות - הלכות שבת ו', אות ג' לפי אוצר היראה – אמונה, אות ל"ז)

 

קח מאתם ... (במדבר ז, ה)


ועתה בוא וראה זה מצאתי במדרש חזית שיר השירים מגֹדל מעלת הרצון. וזה לשון המדרש שיר השירים (ו, ד): יפה את רעייתי כתרצה. כשאת רוצה, כד את בעיא לית את צריכה בעיא מכלום, מילף מכלום, מי אמר להם להביא עגלת בקר לטעֹן המשכן לא מהון ובהון וכו', עד כאן לשונו. ושים לבך היטב לכל דבור ודבור מדברי המדרש הקדוש הזה. כמה וכמה הוא מפליג במעלת הרצון דקדֻשה של ישראל עם קדוש שכשרוצים באמת רצונות דקדֻשה להתקרב לה' יתברך אינם צריכים עוד לבקש משום אדם וללמֹד ממנו.
רק הרצון בעצמו יודיע לו מה לעשות לגרֹם נחת רוח לה' יתברך, כמבֹאר במדרש הנ"ל כשאת רוצה כד את בעיא לית את צריכה בעיא מכלום מילף מכלום וכו'; היינו כי יבין מעצמו על ידי הרמזים שהצדיק מרמז לו בכל עת על ידי דברי תורתו הקדושה שאי אפשר לבאר הכל בפה ובכתב רק על ידי בחינת רמזים יכול להאיר בדעתו עד שיתחזק ברצונות חזקים מאֹד לה' יתברך עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה (כמו שכתוב בלקוטי תנינא, סימן ז'), עד שה' יתברך יעזֹר לו ויאיר בלבו שיבין מה לעשות לגרֹם נחת רוח לה' יתברך להתקרב אליו על ידי זה, כמו הנשיאים שהבינו מעצמם להביא עגלות להמשכן אף על פי שלא נצטוו על זה כלל, כמבֹאר שם במדרש ועיין שם מה שכתוב שם על פסוק: קח מאתם - מאתם היו הדברים וכו', עיין שם. (הלכות נטילת ידים לסעודה – הלכה ו', אות מ"ו)

בכתף ישאו ... (במדבר ז, ט)


על ידי הנגינה, אדם נִכר אם קִבל עליו עֹל תורה. וסימן: בכתף ישאו (במדבר ז'), ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ערכין יא): אין ישאו אלא לשון שירה, שנאמר: שאו זמרה ותנו תֹף; ומקרא זה נאמר במשא בני קהת, שהיו נושאין בכתף את הארון, היינו בחינת עֹל תורה. (לקוטי מוהר"ן ב', סימן ל"א)

 

 

מעלת התורה הקדושה והלימוד בה (על פי ליקו"מ ח"א, עח)

התעסקות ולימוד התורה, הוא עיקר החיים של האדם, כי אלמלא כנפי ריאה דנשבי על ליבא, הוי ליבא אוקיד כל גופא, וכנפי הריאה הם בחינות התורה (חמישי חלקי הריאה כנגד חמישה חומשי תורה).

יש באדם שני מיני תבערות מדורת אש – לטוב ולהיפך, ושניהם אינם טובים. לפעמים לב האיש הישראלי בוער מאוד לקב"ה כיקד יקוד אש, אבל הוא יותר מדי, עד שהיה אפשר להיות אוקיד כל גופא. ואף על פי שבוער ליבו לבורא עולם והוא יותר מדי, דבר זה אינו טוב. ואי אפשר לקרר ולצמצם התלהבות זו שתהיה במידה הראויה, כי אם על ידי התורה וההתעסקות בה, שהיא תגן עליו ותציל אותו, שיזכה לצמצם את ההתלהבות כראוי (זאת התלהבות המושכת את האדם לימין יתר על המידה).

וכן יש חס ושלום להיפך - עד שגם כן היה אוקיד כל גופא, אולם כשלומד תורה היא מגינה עליו ומצילה אותו מהתלהבות האש הרע של התאוות, שהיה רוצה לשורפו לגמרי (זאת התלהבות המושכת את האדם לשמאל יתר על המידה).
נמצא, שבלא תורה, חלילה, לא היה האדם מתקיים כלל, כי היה נשרף ומתבטל מריבוי התבערות שיש בכוחו לימין או לשמאל עם התלהבות שאינה כראוי.

עוד מעניין וידוי דברים (על פי ליקו"מ ח"א, קעח)

דע שצריך לעשות וידוי דברים ולפרט את החטא, וצריך האדם להתוודות בדיבורים בכל פעם על כל מה שעשה. ויש לזה מניעות רבות. לפעמים נשכח מהאדם החטא, ויש פעמים שהדבר מכביד עליו מאוד וקשה לו להוציא את הדיבור ולהתוודות, וכן יש לזה מניעות רבות.

כדי לקיים וידוי דברים צריך שמחה של מצווה, כגון חתונה או שאר מצוות שנעשות בשמחה, כי השמחה הוא קומה שלמה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, ועל כן כשהאדם שמח או מרקד, צריך לראות שיעבור בכל השמחה, מראש ועד עקב, כי פעמים השמחה היא רק ברגליים, או רק בלב וכו'. אולם עיקר השמחה – שיעבור בכל השמחה, כלומר בכל הקומה שיש בשמחה, ולכך צריך מצוות רבות, כי שורש נקודות כל המצוות הוא השמחה, כמו שנאמר (תהלים יט): "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", וכל מצווה מתרי"ג המצוות יש לה איבר מהשמחה, כל מצווה לפי בחינתה. לכן אם פגם האדם באיזו מצווה, אזי כששמח ועובר בכל קומת השמחה ומגיע לאיבר זה שנפגע מעוון כלשהו, אי אפשר לו לשמוח בנקודה זו, מכיון שפגם שם. ולכן הוא נופל לדאגות שזה היפך השמחה, בחינת (תהלים לח): "אדאג מחטאתי", ועל ידי זה מרגיש ונזכר בחטא שעשה מקודם. אולם על ידי ריבוי המצוות (כי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון) מתבטלת הדאגה של החטא המונעת את השמחה, ועל ידי זה יוכל להתוודות ולתקן את הדיבור. כשזוכים לתקן את הדיבור זוכים לבחינת "עושי דברו" ועל ידי כך אף "לשמוע בקול דברו".

"כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (ליקו"מ ח"א, רכג)

כשהצדיק צריך לבקש מאת השם יתברך, יכול להיות שלא ימלאו את בקשתו, כי "זימנין דשמע וזימנין דלא" (זוהר וירא דף קה:) – כלומר פעמים ששומע ופעמים שלא. אבל יש צדיק שיכול לגזור ולומר: אני אומר שיהיה כן! וזה בחינת (במדבר ו): "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" – כלומר, שאני אומר שכן יהיה, ויתקיים "יברכך ה' וישמרך" וכו'.
יברכך הוי"ה וישמרך. ואמרו חכמינו הקדושים (מדבר רבה פרשה יא, סימן ה) "יברכך הוי"ה" בממון, (שם פרשה יב, סימן ג) "ישמרך" מן המזיקין. ויש לומר, על פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א`, סימן סח) היה ראוי שכל בר ישראל יהיה לו ממון, אך יש מידה אחת שמפסדת ומאבדת מהם הממון, והיא מידה רעה מגונה שקשה מאוד להינצל ממנה, ואפילו אם ירצה אחד להינצל ממנה, ובפרט בשביל תאוות הממון, כדי שלא תפסיד לו את הממון, עם כל זה המידה הרעה הזאת מתגברת עליו בילדותו ובקטנותו, ועל-ידי-זה מפסדת ממנו הממון שהיה ראוי לו.

והמידה רעה ההיא הוא מידת הכעס, שעל-ידי-זה מפסיד ומאבד הממון הראוי לו, כי בבחינת שורש ההשתלשלות שמשתלשל הממון, ממקום שמשתלשל משם, היא בחינה אחת עם הכעס ממש, ועל-כן הבעל דבר כשרואה שמשתלשל ויורד שפע לאדם שיהיה לו ממון, אז יורד ומזמין לו כעס, ועושה לו מבחינת ההשפעה וההשתלשלות שיורד אליו שיהיה לו ממון, עושה לו ממנו כעס, כי הכעס הוא ממש בחינה אחת ועניין אחד עם הממון, במקום שורש ההשתלשלות, ואין ביניהם שום הפרש, כי שניהם יורדים מגבורות ונמשכין ממקום אחד ממש, בבחינת (איוב לז) "מצפון זהב יאתה", וכתיב (ירמיה א) "מצפון תפתח הרעה".

והנה כשאדם בכעס, בורא קליפות ומשחיתים שמציקים ומצערים אותו, כי מכל כעס שאדם כועס, הוא בורא משחית. וזה יברכך הוי"ה וישמרך. ואמרו חכמינו הקדושים (במדבר רבה פרשה יא, סימן ה) "יברכך הוי"ה" בממון, (שם פרשה יב, סימן ג) "וישמרך" מן המזיקין, כי באופן שיהיה לאדם ברכה בממון, על-ידי-זה הוא צריך שמירה מן המזיקים שנבראים על ידי כעס, והבן למעשה.

יאר הוי"ה פניו אליך ויחונך.

 

 ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן א) איש הישראלי צריך להסתכל תמיד בכל דבר, שהוא החיות אלוקות המחיה את כל דבר, כי באמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא, אך מחמת שהאור הזה הוא אור גדול מאוד כאור השמש. ולכן צריכים צמצום, שזה הלבנה, שמקבלת את אור השמש, היינו בתוך השמש לא יכולים להסתכל, מה שאין כן אור הלבנה, כן יכולים להסתכל, והצמצום הזה נקרא נו"ן כמו שכתוב (תהילים עב) "לפני שמש ינון שמו". ופירש רש"י – לשון מלכות, והמלכות הוא הפה.

ולזכות להשיג את האור האלוקי שתמיד יחשוב האדם רק ממנו יתברך – הוא על-ידי ריבוי תפילה ובקשה שאדם מבקש הרבה את הקדוש-ברוך-הוא, על-ידי-זה יכול לקבל את אור החכמה בתוך הצמצום, היינו אור השמש בתוך אור הלבנה, ויהיה נעשה אצלו אור הלבנה כאור החמה, שזה חיבור בין ח` שהוא חכמה אל נ` שהוא בחינת מלכות.

וכאשר בר ישראל מדבר הרבה אל הקדוש-ברוך-הוא, ומתפלל ומתחנן ומבקש ממנו יתברך כל מה שהוא צריך, על-ידי-זה נמשך עליו אור גדול מאוד, שהוא אור האלוקי אור השכל העליון, ועל-ידי-זה נמשך עליו חן, ונתחבר אצלו חכמה שהוא ח` עם המלכות שהוא נ`, ונעשה חן, שזה החן שיש על אדם צדיק, וכמאמרם ז"ל (פסחים קיג.) כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמיים.

וזה יאר הוי"ה פניו אליך ויחונך, היינו תכף-ומיד כשאדם זוכה שהקדוש-ברוך-הוא, מאיר פניו אל האדם, אז מאיר עליו חן, כי מאחר שנתגלה אליו אמיתת מציאותו יתברך, ותמיד רק חושב ממנו יתברך, על-ידי-זה יש עליו חן. .

כתובת בית המדרש

מצפה נוף 120

כרמיאל , ישראל

דואר אלקטרוני

[email protected]

קשר ישיר בפייסבוק מסנג'ר

פייסבוק מסנג'ר

מיקום במפה