פרשת השבוע

פרשת השבוע-נח

נֹח איש צדיק ...(ו,ט)

עִקר הפגם של הדורות שקֹדם מתן תורה היה רק על ידי זה שחלקו על הצדיקים שבדורותיהם, כגון נֹח ומתושלח וכו', כי אז באותן הדורות היה כל הלִמוד רק בעל פה שהיו לומדין הצדיקים בבית מִדרשיהם, כמו שאמרו רז"ל: בבית מִדרשו של שם ועבר; אבל רֹב העולם חלקו עליהם ולא רצו לִשמֹע להם ולהִתבטל אליהם בשלמות, עד שמחמת זה הפכו דברי אלֹקים חיים, וכל הלִמודים הקדושים נעשו אצלם סם מוות, בבחינת "ופֹשעים יכשלו בם". אך מי שנגע יראת ה' בלִבו, היה מקבל גם אז דרכים ישרים מִצדיקים אמִתיים להִתקרב אליו יתברך (מתוך לקוטי הלכות - הלכות ראשית הגז ה' - אות ט"ו לפי אוצר היראה – מחלוקת, אות מ').


עשה לך תיבת עצי גֹפר...(ו,יד)

וזה בחינת תיבת נֹח ותיבת משה שהלכו על פני המים. כי התיבות של נֹח ומשה, נִמשכו מִתיבות ואותיות הדבורים של התורה. כי עִקר מימי המבול נִמשכו מחמת שחטאו נגד ה' יתברך ופגמו בברית, עד שלא יכלו אותיות התורה להִתצמצם בזה העולם ולקיים העולם, כי גם בימי נֹח קֹדם מתן תורה היה עִקר קיום העולם על ידי אותיות התורה שקדמה לעולם, ובה ברא [ה' יתברך את] העולם כידוע. וגם כבר נִצטווינו בשבע מִצוות, ובהם היה תלוי קיום העולם אז, והם עברו עליהם. ועל ידי זה לא היו אותיות התורה יכולים לצמצם מימי הים והתהום, ומִשם נִמשך שנפתחו כל מעינות תהום רבה עד שבא המבול.
ונֹח שהיה צדיק נִצול על ידי התיבה שנמשכה מִתבות ודִבורים ממש, היינו על ידי אותיות ותיבות התורה שזכה לקיים, על ידי זה זכה לִכנֹס בתיבה, ועל ידי זה היה כֹח בהתיבה לילך על פני המים, ועל ידי זה נִצול הוא וזרעו וכו' ונִתקיים העולם.
וזהו גם כן בחינת תיבת משה, שנִצול בתיבה על פני המים, מחמת שהיה עתיד לקבל את התורה שהם מצמצמין את מימי הים הגדול... רק נֹח לא זכה על ידי התיבה שהם בחינת אותיות התורה, כי אִם להציל את עצמו וזרעו לקיום העולם, אבל משה הִציל את כל ישראל, ומסר אותיות ותיבות התורה לכל ישראל לדורות עולם... (הלכות נשיאת כפים ה' - ט').


"כי השחית כל בשר את דרכו" - (ליקו"מ ח"א, קיב)

עיניינים גבוהים יש לתפילה וכל אחד כפי מדרגתו. בנושא זה נכלל העניין של כוכבים ומזלות, והדרך בה הם נעשים בבחינת התפילה הנותנת שפע לכל דבר, ואמרו חז"ל: אין לך כל עשב שאין לו כוכב, כי הוא משפיע לכל בדיבוריו האמיתיים.

לעניין נוסחאות התפילה:

יש שניים- עשר שערים כמספר השבטים כל אחד צריך להעלות תפילתו לשער השבט שלו, כי אם יגיע לשער שבט אחר לא תוכל התפילה לעלות, לכן נאמר: "כי השחית כל בשר דרכו".
אבא בנימין הצטער כל ימיו על כך שתפילתו תהא סמוכה למיטתו, כי איש למטה אבותיו תשלחו – התפילה צריכה להגיע למטה אבותיו, אל השבט אליו משתייך האדם.
שתהא סמוכה למיטתו – על מיטתו שתהא נתונה בין צפון לדרום, כי אמרו חז"ל: הרוצה להחכים ידרים, הרוצה להעשיר יצפין, וכל דבר טוב עדיף שיהיה בממוצע בחינת: טוב שתהיה התורה עם דרך ארץ! היינו, שחכמה ועשירות בין צפון לדרום ולא לצד אחד, והתפילה היא מיטתו – שתהא התפילה דיבורי אמת שיעלו לשער שאליו היא צריכה להגיע.


ויהי המבול ...(ז,יז)
המים מטהרים מִכל הטֻמאות, בִפרט מִפגם הברית, כי הטבילה במִקוה מים הוא תִקון גדול מאֹד לִפגם הברית, כי הטבילה במִקוה היא סוד הִתעלמות בתוך המים, שזה בחינת תִקון הברית, בִבחינת זרעו של יוסף, שזכה לִשלמות תִקון הברית. ועל כן נִמשלו לדגים שבים, שהמים מכסה עליהם, ואין עין הרע, שהוא בחינת הרע הכולל של כל השבעים אֻמות, שהוא בחינת פגם הברית, שולטת בהם, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל, שהמבול, שהיה העִקר על פגם הברית, לא שלט בדגים, כי המים, שהם בחינת דעת, בחינת עלמא דאתי [עולם הבא], מכסים עליהם ומצילם מִפגם הברית, כי פגם הברית מגיע דייקא בבחינת עפר, אבל המים, לשם אין מגיע הפגם, אדרבא הם בחינת דעת גדול וחסד עליון שמטהר מִכל הפגמים (הלכות מליחה א' והלכות בשר שנתעלם מן העין הלכה ב' לפי אוצר היראה – מקוה, י').


כי יצר לב האדם רע מִנעֻריו ...(ח,כא)
... קֹדם הִתהוות הבריאה הֻכרח שיהיה צִמצום והוא מקום הבריאה, וכמו כן בכל הדברים שבעולם קֹדם שבאין לעולם יש בחינה זֹאת שההכרח שיהיה איזה בחינת צִמצום קֹדם שנמשך האור והחיות של אותו הדבר שעל ידי זה הוא נִברא ויוצא לעולם. ומחמת שהצמצום הוא שֹרש הדין שמשם עִקר אחיזת הסטרא אחרא והקלִפות, ועל כן היה צריך אדם הרִאשון לברר הכל על ידי תפִלתו והוא פגם בזה על ידי חטא עץ הדעת טוב ורע, מאז נִתקללה האדמה ונִגזר עליו: "ואכלת את עשב השדה - בזעת אפיך תֹאכל לחם", דהיינו שכל הדברים יצאו מלֻבשים בפסֹלת וקלִפות והקלִפה קדמה לפרי תמיד; וזה כל עבודתנו כל ימינו, לברר כל הדברים מהקלִפות והפסֹלת שקדמו להם.
ומחמת שהקלִפה נִתאחזה בהפרי מאֹד וקדמה לה, על כן באמת קשה הברור מאֹד, ומחמת זה רבים נִכשלים בזה העולם ונופלים למקום שנופלים, רחמנא לִצלן, רק הצדיקים האמִתיים גִבורי כֹח שהם מִתגברים על יצרם הם מבררים הכל ולא זו אף זו שהם בתֹקף צִדקתם מעוררים רחמי ה' יתברך עלינו, שיחוס עלינו ולא ידון אותנו כמעשינו, רק יסתכל על מקומנו על מקום של כל אחד ואחד דרך איזה מקומות הוא נִמשך לזה העולם כי המקום של כל אחד הוא בחינת הקלִפה והפסֹלת שקדמה לפרי כנ"ל, ועל ידי זה הוא מרחם עלינו ודן אותנו לכף זכות.
וזה שכתוב: "ולא אֹסִף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי כי יצר לב האדם רע מִנעֻריו", ודרשו רבותינו ז"ל מִשננער לצאת מִמעי אִמו. מִשננער לצאת מִמעי אִמו דייקא, היינו כי מקומו גרם לו לחטֹא מחמת שיצא מִמקום מטֻנף כזה, וכמו שאמר דוִד: הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אִמי... (הלכות ערלה ד' - י"ב):


"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" – (ליקו"מ ח"ב, א)

צריך האדם לצאת משלוש עבודות שבגללן מפסיד את עבודת התפילה והן:
א. אל תהי בז לכל אדם – לא לבזות שום אדם. כמו שמצאנו באחי יוסף שביזו אותו ולא האמינו שיהיה מלך, על ידי זה נפלו לעבדות ואמרו לו: "הננו לך לעבדים" (בראשית ג).
ב. עבודה זרה – ואפילו קילקול האמונה, כי כשאין האמונה בשלמות אז הוא בחינת עבודה זרה. כמו שכתוב: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ) – מצרים מלאה בגילולים ועבודה זרה, ועל כן נקראים בית עבדים.
ג. שמירת הברית – מי שאינו שומר בריתו כראוי. מי שפוגם את הברית הוא גם כן בחינת עבד, בחינת חם בנו של נח שנאמר בו: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו".

עבודות אלה הם בחינת עבודות של הסיטרא אחרא - הטומאה, ועל ידי כך מפסיד את עבודת התפילה. אולם כשיוצאים מעבודות אלו זוכים לעבודת התפילה ואז יכול האדם להתרפא בכל דבר שבעולם, אפילו בלחם ומים ובתנאי שלא יעסוק בעבודות אלו..