פרשת השבוע

פרשת השבוע-בא

"ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא השליח, אני ה'" (ליקו"מ ח"א, נו)

דע, שבכל אחד מישראל יש בחינת מלכות, וכל אחד לפי בחינתו – כך יש לו בחינות מלכות. יש אדם השורר בביתו, ויש אחד שהוא מושל גם מחוץ לביתו וכן הלאה – כל אחד לפי נקודת המלכות שלו, בין אם מלכות זו היא בנגלה ובין אם מלכות זו היא בנסתר, כי יש אדם שהוא בחינת מלכות מושלת גבוהה בהסתרה וכן נקודת מלכות מושלת בגלוי.

כל אחד צריך בנקודת מלכות זו להשתמש בה בבחינת בן-חורין ולא כדי למלא תאוותו להנאתו ולצרכיו. צריך כל אחד שנקודת מלכות זו תהיה בחינת מרדכי = מר דרור, דהיינו שלמלכות זו יהיה דרור וחרות לא לצרכיו הפרטיים, כי אם לעבודת השם-יתברך, כמו שכתוב (עובדיה א): "והיתה לה' המלכות", וצריך כל אחד להשתמש בנקודה זו כדי להזהיר ולהוכיח את כל הנשמות שנמצאות בנקודת המלכות שלו, להוכיח את אותן הנשמות הכנועות לו.

לתוך מלכות זו צריך להמשיך אריכות ימים על ידי הארת הדעת, כדי שיוכל לדעת כיצד להזהיר ולהוכיח כל אחת מכל אותן הנשמות, ולזה יוכל להגיע על ידי עסק התורה: "כי אורייתא שמא דקודשא בריך הוא" – כי כשהוגה בתורה וזוכה לדעת, זוכה האדם להשפיע אריכות ימים על נקודת המלכות שלו.

על מרדכי נאמר: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר הנשים" (אסתר ב), דהיינו:
מרדכי – הוא בחינת המלכות.
ובכל יום ויום – זו בחינת התורה שעל ידה ממשיכים את החיות.
חצר הבית – זו החיצוניות והפנימיות, דהיינו המחשבות והדיבורים שבכולם נסתר השם יתברך.
וזה: חצר בית הנשים – מלשון "שנשו וקפצו ממקומו של עולם" – שנתרחקו מהשם יתברך, כי יש כאלה שהתקרבו והיו אצל השם-יתברך, אך כבר שכחו אותו ונתרחקו.
וזה: הנשים – לשון שיכחה, כמו שכתוב (בראשית מא): "כי נשני אלוקים".

יש כאלה שזוכרים את הבורא יתברך, אולם נשתה גבורתם ואין לאל ידם להתגבר על יצרם. ולכן נקראים בשם נשים משלוש בחינות: בחינה א': נשו וקפצו. בחינה ב': שיכחה. בחינה ג': ונשתה גבורתם. על כן הם רחוקים מהבורא, והבורא נסתר מהם.

מרדכי – שהוא בחינת נקודת המלכות – הוא יכול להוכיח ולהזהיר אותם על ידי עסק התורה ולהביאם על ידי זה לדעת, ועל ידי הדעת זוכים לגלות את ההסתרה שבתוך ההסתרה, ואת זה עושים מתוך עסק ולימוד התורה.

ודע, שהתורה המלובשת בהסתרה שבתוך ההסתרה היא תורה גבוהה מאוד, דהיינו שיש בה סתרי ורזי תורה, ומכיון שהיא צריכה להתלבש במקומות נמוכים כאלו, והכוונה בתוך אותם האנשים שעברו הרבה, עד שהם מגיעים למצב של הסתרה בתוך הסתרה – על כן חשב השם יתברך מחשבות לא להלביש שם פשטי-תורה (את הפשט), אלא את רזי התורה, וכל זאת כדי שיוכל הבורא למנוע מהקליפות (הטומאה) לינוק את התורה הזו שנמצאת במקומות נמוכים אלה, שזה מקומן של הקליפות (הטומאה) כדי שלא יהיה חלילה פגם גדול. על כן מסתיר השם יתברך את פשט התורה על ידי תורה גבוהה מאוד (עם רזים וסודות).

לכן אמר הקב"ה למשה רבנו בעניין מכת הבכורות (שמות י): "ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שליח, אני ה'" - כי מצרים היא מקום הקליפות, על כן שם מלובש ומוסתר השם יתברך עצמו, דהיינו רזי התורה והתורה ממש. ודווקא מההסתרה שבתוך ההסתרה – כשזוכה האדם להפוך אותה לדעת של ממש ולהמשיך חיות לנקודת המלכות שלו, זוכה הוא שתהיה מהסתרה זו תורת ה' ממש, כי דווקא במקום נמוך כזה נסתרת תורה ה' ורזיה.


"ויאמר ה' אל משה בֹּא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו..וידעתם כי אני ה'" (ליקו"מ ח"א, סד)

הקדוש-ברוך-הוא מחמת רחמנותו הגדולה ברא את העולם, ולמעשה בעצם בריאת העולם גילה את גודל רחמנותו, כי אם לא היתה בריאת העולם, על מי היה מראה ומגלה רחמנותו?

על כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות, שהיא הנקודה הגבוהה ביותר, ועד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי – וכל זאת כדי להראות רחמנותו.

כאשר רצה הבורא לברוא את העולם, לא היה מקום לברוא אותו מכיון שהכל היה אור אין-סוף, על כן צימצם את האור לצדדים, ועל ידי צימצום זה נעשה החלל הפנוי. בתוך החלל הפנוי נתהוו כל הימים והמידות שהם למעשה בריאת העולם, והחלל הפנוי הזה היה מוכרח לבריאת העולם, כי בלעדיו לא היה מקום לבריאה כלל.

לכן נאמר: "ויאמר ה' אל משה בֹּא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו", דהיינו:
פרעה – הוא בחינת חלל הפנוי – כי פרעה הוא לשון ביטול, מלשון (שמות ה): "תפריעו את העם". פרעה הוא גם לשון התגלות – החלל הפנוי, שהוא בטל ופנוי מכל.
בתוך החלל הפנוי הזה, שהוא פרעה, יש כבדות לב, על כן נאמר: "הכבדתי את ליבו" – כי במקום זה אי אפשר להשיג את הבחינות וההשגות שנמצאים בחלל, כי כל החוכמות שמגיעות משם יש בהם כבדות לב ואז נוצר מצב שנשארים בקושיות על השם-יתברך, ואי אפשר למצוא שם את השם יתברך מכיון שפינה אלוקותו משם על ידי הצימצום, כדי שהבריאה תוכל להתהוות.

לכן אמר "ויאמר ה' אל משה בא" – אל משה דווקא שהוא יבוא אל פרעה, שהוא בחינת החלל הפנוי – כי לחלל הזה אסור להיכנס, אלא רק אחד שהוא בחינות משה – ובחינות אלה הן הצדיק המעלה את הנשמות שנפלו לתוך החלל הזה והגיעו למצב של אפיקורסיות וכבדות הלב. והצדיק מגיע לחלל הפנוי עם הניגון המיוחד שיש לו, לכל חוכמה וחוכמה של אפיקורסיות, כי לכל חוכמה וחוכמה אפיקורסית יש ניגון וזמר המיוחד לה, ורק הצדיק שהוא בחינות משה יודע אותן, ורק הוא יכול להעלות אותן עד לנקודה העליונה ביותר שהיא נקודת האצילות.

לכן, רק לצדיק שהוא בחינות משה יש את האפשרות להיכנס אל החלל הפנוי, אל אותו מקום שיש בו כבדות הלב – כי משם באות החוכמות והקושיות על השם יתברך, חלילה, והצדיק בעזרת הניגון המיוחד שיש לו לכל חוכמה וחוכמה, מעלה את הנשמות שנפלו לאפיקורסיות בתוך החלל הפנוי.


וינצלו את מצרים ... (שמות יא, לו)


עיקר תיקון העשירות דקדֻשה הוא עניות, דהיינו מי שאינו מתגאה בדעתו ומחזיק עצמו כעני, ובאיזה מעמד שהוא בין שהוא עני ממש או בינוני או עשיר מֻפלג מחזיק עצמו תמיד כעני ואביון גדול, בבחינת דוד המלך, שבגֹדל מלכותו וגדֻלתו ועשרו אמר תמיד: "כי עני ואביון אנֹכי", "ואני עני ואביון", כי האדם ראוי לו להבין עֹצם עניותו בזה העולם, כי אפילו הצדיק אי אפשר לו לצאת ידי חובתו בשלמות נגד ה' יתברך, כמו שכתוב: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", מכל שכן שאר בני העולם; אם כן, אפילו לחם צר ומים לחץ אין מגיע לו חס ושלום לפי מעשיו, רק ה' יתברך זן את העולם כֻלו בחסדו, ואם כן אין עני יותר ממנו, כי הוא אכל דלאו דילה [הוא לא אוכל משלו]. וכשמשים אל לבו האמת ויודע זֹאת בברור, אזי טוב לו תמיד, ויזכה לעשירות אמתי, שהוא מה שאמרו רז"ל "איזהו עשיר, השמח בחלקו", כי ישמח תמיד בחלקו, מחמת שיודע שהכל חסד גדול מה' יתברך, אפילו לחם צר ומים לחץ. ועל ידי זה יזכה לעשירות ממש, לכל הון דעלמא, בחינת: "מאן דאיהו זעיר איהו רב" [מי שהוא קטן
הוא גדול], וכתיב: "מקימי מעפר דל וכו' להושיבי עם נדיבים" - מעפר דייקא, היינו מי שמשים עצמו כעפר. וגם אחר כך, כשזוכה לעשירות ממש, לכסף וזהב וחפצים הרבה, לא יפול על ידי זה להתאוות מה שאינו שלו, כי גם בעֹצם עשירותו יחזיק עצמו לעני ויהיה שמח בחלקו תמיד.
לא כן הרשעים, שהם בהפך מכל זה: כשהוא עני, הוא בכעס על השם יתברך על עניותו וחסרונו, בבחינת "והיה כי ירעב והתקצף וכו'" (ישעיה ח), ותכף כשיש לו איזה ממון, הוא מלביש את עצמו במלבושים שאינם ראויים לו לפי ממונו, ועל ידי זה חסר לו יותר מבתחילה. וכשמרוויח עוד ממון יותר, מתחיל לקנות לו כלי כסף ומרגליות ותכשיטין, והכל בכפלי כפלים מכפי ערכו, ועל ידי זה חייו מרים ומרורים תמיד, עד שיש הרבה שבימי עשירותם חייהם מרורים יותר מבימי עניים, ועל ידי זה
באים על פי רֹב לידי עניות ממש, ומתים בעלי חובות; וגם בימי עשירותם תמיד היה חסר להם כפי הנהגתם והצטרכותם העצום, והכל מחמת גסותם הרע, ואינם חושבים על תכליתם הנצחי, וכאילו כל העֹשר מגיע להם לבד. "ומאן דאיהו רב הוא זעיר" [ומי שהוא גדול הוא קטן], והקדוש ברוך הוא משפילם, ומתים עניים ממש ובעלי חובות.
וזה בחינת "יאה עניותא לישראל", שעיקר היופי והנוי לישראל הוא מידת העניות, היינו מי שמחזיק עצמו לעני תמיד, הוא נאה ויפה תמיד, כי כל מה שיש לו הוא נאה ויפה אצלו תמיד, אפילו מלבוש של פשתן וטלאי על גבי טלאי, הכל נאה ויפה אצלו ושמח בו מאֹד, כי יודע שאינו ראוי לו לפי מעשיו אפילו מלבוש כזה, ואז הוא נאה ויפה תמיד, כי אחר כך גם כשיהיו לו מלבושים של משי ושל כסף וזהב, יהיו נאים ויפים אצלו תמיד. אבל מי שאינו מחזיק עצמו כעני, וכל מה שיש לו הוא מתאוה יותר, אינו זוכה לנוי ויופי לעולם, כנראה בחוש, שאפילו לובש בגדים יקרים וכו', תמיד חסר לו עוד בגדים יקרים ביותר של גדולי הקצינים ביותר, כידוע כל זה.
ועל כן עיקר תיקון הממון והעשירות הוא עניות כנ"ל, כי האדם צריך לאחֹז תמיד בקצה האחרון ולזכֹר שנולד ערֹם, כמו שכתוב (איוב א): "ערֹם יצאתי מבטן אמי", שזהו תכלית העניות, וכנגד עניות זה כל מה שיש לו הוא עשירות גדול, ואז יהיה שמח בחלקו בכל מה שיש לו, הן מעט או הרבה. ועיקר גלות מצרים, שהיינו תחילה בגלות מר וקשה וכבד כזה, ואחר כך הוציאנו בעשירות כזה, כאשר הבטיח לאברהם אבינו: "ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול". ולמה לא נתן לנו העשירות תכף בלא צער הגלות? אבל הכל היה לטובתנו, כדי להזדכך בכור הברזל בגלות, כדי לברר ולזכך העשירות, להוציא אותנו מתאוות ממון שהוא עשירות וממון דסטרא אחרא, שכל מה שיש לו יותר חסר לו ביותר, ולזכות לעשירות דקדֻשה שבא על ידי עניות דייקא, שזה בחינת מה שאנו אוכלין בפסח מצה, שהוא לחם עֹני, ומרור, כדי לידע ולזכֹר בהמרירות והעניות, שזה עיקר שלמות תיקון העשירות דקדֻשה כנ"ל. (לקוטי הלכות - הלכות מגילה ו' - אותיות יא-יב, לפי אוצר היראה - ממון ופרנסה - אות לד)


וגם ערב רב עלה אתם ... (שמות יב, לח)


מי שרוצה לקרב רשעים ורחוקים לעבודתו יתברך, יש עליו סכנות גדולות מאֹד בלי שיעור, וצריך לזה כמה תחבולות בלי שיעור, עד שיזכה לפעֹל פעֻלתו בשלמות. ועל כן אפילו משה רבנו, עליו השלום, אדון כל הנביאים ולא קם כמוהו, אף על פי כן בעניין התקרבות הערב רב לא עלתה בידו, והם שגרמו כל הקלקולים: חטא העגל ושבירת הלוחות וכו'. ועיקר תיקון הדבר תלוי בזה, שהחידושי תורה שלו שממשיך בשביל התקרבות הרחוקים, ימשיכם רק ברחמים ותחנונים ובהתקשרות עם נפשות השומעים, ועם כֹח וזכות המעשים טובים שלו לא ישתמש כלל בתפלתו, רק כדי להכניע הרע שבעדה, ולפני ה' יתברך יעמֹד כדל וכרש, ויבקש רק רחמים ותחנונים: אם יתן ה' יתברך, יתן, ואם לאו, לאו; ולא ידחֹק את השעה ולא יבקש שום דבר בדווקא, בכֹח ובאֹנס כביכול, אז על ידי אלו הרחמים ותחנונים יכול לקרב גם המרֻחקים ביותר, שהם בחינת נשמת ערב רב (כי סוף כל סוף בוודאי יתתקנו כֻלם).
כי יש רשעים שהם משֻקעים בתאוותם ובמחשבותם הרעות והם רחוקים כל כך, עד שאי אפשר בשום שכל ובשום כח לקרבם לה' יתברך, ואי אפשר לקרבם כי אם על ידי רחמים ותחנונים, שהוא בחינת אריכת אפים, כי גם ה' יתברך מאריך אף לרשעים כדי שישובו, וצריך הצדיק שיאחֹז גם כן בבחינה זו. ובזה כלול מה שצריך הצדיק לבלי לדחֹק את השעה בשום דבר, רק יאריך אפו וימתין הרבה לתשועת ה' ולרחמיו המרֻבים בלי שיעור. כי אף על פי שכוונת הצדיק בוודאי לטובה, שרוצה רק למלֹאת רצונו יתברך, ומחמת זה הוא בהול מאֹד בהדבר שחפץ, מחמת שיודע שהוא רצונו יתברך, אף על פי כן אסור לדחֹק את השעה.
וצריכין להיות בקי בעניין זה מאֹד, שזה בחינת בקי ברצוא, בקי בשוב, כי צריכין לרוץ מאֹד מאֹד לעשות רצונו יתברך, אבל אף על פי כן צריך שיהיה לו אריכת אפים ולבלי לדחֹק את השעה, רק ימתין לישועת ה'. בפרט בעניין התקרבות רחוקים כאלו, שה' יתברך בעצמו כביכול חושב מחשבות ותחבולות איך לקרבם, בבחינת "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח", על כן בוודאי אין הדבר בא בנקל ואי אפשר לעשותו בחפזון, רק צריכין מתינות גדול בזה ואריכות אפים מאֹד ולהתפלל קֹדם המשכת חידושי תורתו רק ברחמים ותחנונים.
ועם מטה עֻזו, שהוא כח וזכות עבודתו הקדושה, ישתמש רק בשביל להכניע הרע שברעים כנ"ל. ואם אף על פי כן יש רשעים ורחוקים כאלו שאי אפשר לו להכניע הרע שבהם עם מטה עֻזו, אף על פי כן יכול לקרבם על ידי רבוי הרחמים ותחנונים שהרבה לפני ה' יתברך, כי יכול לעורר רחמים כאלו אצלו יתברך, עד שגם הם יתקרבו, כי רבים רחמיו. ואם אף על פי כן אי אפשר לפעֹל עתה לקרבם, ההכרח להמתין עוד, אולי יוכל לפעֹל בקשתו בפעם אחרת; ואם גם אז לא יפעל, ימתין עוד. ואז בדרך זה מקרב בכל פעם מעט מעט את הרחוקים ביותר, עד שסוף כל סוף יקרב כֻלם. וזה העניין לא יהיה בשלמות עד שיבוא משיח צדקנו ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ לארצנו והוא יתקן הכל (לקוטי הלכות – הלכות דברים הנוהגים בסעודה - הלכה ד', לפי אוצר היראה – גרים – אות ו')