פרשת השבוע

פרשת השבוע-בהעלותך

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" - ופירש רש"י: שתהא שלהבת עולה מאליה – (ליקו"מ ח"א, כא) נאמר בתהלים: "אחור וקדם צרתני". יש שכל, שהאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם 'אחור'. ויש שכל, שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע אלוקי, ושכל זה מכונה 'קדם', בשם פָּנים. התלהבות הלב נוצרת מחמת תנועות השכל, וכך נולד החום שבלב. נמצא שעל ידי השפע האלוקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, כי על ידי מהירות זו, שלהבת הלב עולה תמיד מאליה! אולם להגיע לבחינת שפע אלוקי זה, אי אפשר לבוא אלא אם כן יקדש האדם את שבעת הנרות שבראשו, כלומר את פיו, חוטמו, עיניו ואוזניו – כי הם הם המאירים לו את השפע האלוקי הנ"ל. כלומר, על האדם לשמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ושתהיה לו יראת שמים שהיא בחינת חוטם ("והריחו ביראת ה'"), ושתהיה לו אמונת חכמים התלויה באוזניים ("שמע דברי חכמים"), ויעצום עיניו מראות ברע – כי כל אלו הקנים הם המעוררים את השפע האלוקי – וכל האברים האלו תלויים במוח, והם מעוררים את המוח, שיהיה בבחינת 'קדם', בבחינת פָּנים. כי שבעת אברים אלו הם שבעת הנרות: הפה, שני נקבי האף, שתי עיניים ושתי אוזניים. המנורה היא המוח, ופני המנורה הוא השפע האלוקי הנ"ל.

"מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא" (ח,ד) מובא בדברי רבנו זכרונו לברכה שצריכים להיות עקשן גדול בעבודת ה'. ומי שהתחיל מעט בעבודת ה' יודע זאת, שאי אפשר להיות איש ישראל באמת כי אם על ידי עקשנות גדול, כי הרבה הרפתקאות ועליות וירידות צריכין לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור. ואם לא יהיה עקשן גדול לבלי להניח על ידי זה מעט עבודתו שהתחיל, אי אפשר לו שישאר על עמדו. וזה עקר ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל, כי ה' יתברך מתפאר מאד בהעזות והעקשנות של איש הישראלי שמפילים אותו בכל פעם, והוא מתחזק בכל עת, והוא עקשן גדול. ואינו מניח להפיל עצמו בשום אופן. וזה עקר התפארותו יתברך בבחינת תנו עוז לאלקים על ישראל גאוותו. 'עוז' זה בחינת עזות ועקשנות של ישראל שהם עזים וחזקים בעבודתם שעל ידי זה עיקר קבלת התורה שהוא כלל ההתפארות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין (ביצה כה), על ידי זה על ישראל גאוותו, דהיינו גאות והתפארות. כי זה עיקר התפארותו יתברך. וכמו שכתוב: כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פט), כי עיקר ההתפארות הוא העזות והעקשנות. וזה בחינת וזה מעשה המנורה מקשה זהב. 'מעשה המנורה' זה בחינת כלל ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל, שמשם עיקר האור. ועל כן בנרות המנורה היה עדות שה' יתברך אוהב עמו ישראל ומשרה שכינתו בהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על נר המערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שזה בחינת התפארות, שמחמת התפארותו ואהבתו בנו הוא משרה שכינתו בתוכנו. נמצא שכל מעשי המנורה הוא בחינת התפארות שה' יתברך מתפאר בישראל. וזה בחינת כל הציורים הנפלאים שהיו במנורה: גביעים וכפתורים משוקדים ופרחים וכו', כל זה מרמז על כמה מיני גווני ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל שכלולים מגוונין סגיאין. וכל אלו ההתפארות שהם בחינת מעשה המנורה אין זוכין כי אם על ידי עקשנות גדול, שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' כנ"ל. וזה בחינת וזה מעשה המנורה מקשה זהב. מקשה לשון עקשנות, שצריכין להיות עז וקשה בעבודת ה' בעקשנות גדול מאד.

"והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (ליקו"מ ח"א, קל) נאמר בגמרא (סוכה נב): "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". דע שעל ידי הענווה ניצול האדם מניאוף וזוכה לשמירת הברית, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ד:): "כל המתגאה, לסוף נכשל באשת איש, שנאמר: ואשת איש נפש יקרה תצוד". מכאן אפשר להסמיך את מה שנאמר בפרשת בהעלותך (במדבר יב): "והאיש משה ענו מאוד" לפסוק: "ותדבר אהרן ומרים במשה" – כי הם דיברו על אודות האישה הכושית אשר לקח, כי כושית על שם יופיה נקראת (ספרי, ומובא בפירוש רש"י), ואמרו הם שמשה לקח אותה בגלל יופיה ולכן דיברו על עניין הפרישות, כי הם לא רצו להאמין שאפשר להיות פרוש. על זה השיבה התורה וסמכה תיכף: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם" – כי על ידי שהיה ענו מכל האדם, היה אפשר לו להיות פרוש לגמרי. וזה שאמרו חז"ל (סנהדרין יט:): "תוקפו של יוסף – ענוותנותו של בועז. תוקפו של בעוז – ענוותנותו של פלטי בן ליש". כי זה תלוי בענווה, מכיון שעל ידי ענווה ניצול מפגם הברית. ולכן אמרו: כל הגדול מחברו – זה שיש לו גדלות, יצרו גדול ממנו – מתגבר עליו היצר הרע בתאוות ניאוף. כי זה עיקר היצר הרע כפי שמובא בזוהר: "עיקרא דיצרא בישא לגלאה עריין". "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (ליקו"מ ח"א, קמז) כשאדם הוא עז פנים, אין לו חלק בתורה, ואמרו חז"ל (חגיגה יד): דבר ציווה לאלף דור – שביקש הקב"ה לתת את התורה לאלף דורות, וראה שאין העולם מתקיים, על כן נתנה לעשרים ושישה דורות, ועמד ושתלן. נמצא, שעזי פנים אינם נכללים בתורה, כי הם מהתתקע"ד דורות שלא היו ראויים לקבל את התורה, ואמרו חז"ל (נדרים כ): מי שיש בו עזות פנים, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. כמו כן מי שהוא איש שפל ונבזה, ואין בו שום עזות של קדושה, גם לו אין חלק בתורה, ואמרו חז"ל (ביצה כח:): מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עַזים. צריך האדם שתהיה בו עזות של קדושה, כמו שנאמר: "והוי עז כנמר", כי על ידי עזות בקדושה שיש בו, הוא זוכה לקבל עזות של קדושה מהקב"ה, וזה בחינת (תהלים מח): "תנו עוז לאלוקים, אל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם" – כלומר, על ידי שיש לעם ישראל עזות שבקדושה, הם מתגברים בעזות גדולה כנגד אוייביהם הקמים עליהם כדי למנוע אותם מעבודתם, ועם ישראל מתגברים עליהם בעזות גדולה זו כנגדם, ובדרך זו נותנים עם ישראל, כביכול, עוז וכוח למעלה וכך מתעוררת עזות עליונה המושפעת על עם ישראל. הקב"ה הוא זה שמשפיע עלינו עזות בקדושה זו, ונותן לנו עוז ותעצומות לעמוד כנגד עזות הסטרא-אחרא של כל עזי הפנים שבדור, מבלי להיות עזי פנים מצד הסיטרא, חלילה, שזו מידה רעה ומגונה, על כן צריך האדם שתהיה בו מידת ענווה. ועיקר מידת הענווה היא – שיוכל לכתוב על עצמו כמו משה רבנו (במדבר יב): "והאיש משה ענו מאוד" – שזו מדרגת הענווה בתכליתה.

"ויצעק משה אל ה' לאמור: אל נא רפא נא לה" (ליקו"מ ח"א, קעד) כשהדינים מתגברים על האדם, חלילה, אין לאדם המתפלל עבורו להזכיר את שמו, כדי שלא יתגברו הדינים. כמו שנאמר על נוח - שלא קרא לו אביו שם בעת לידתו, משום שהיה אז העולם בדינים, על כן לא רצה אביו לתת לו שם, כי על ידי השם יהיה ניכר ומסומן בין המקטרגים, ויוכלו הדינים להתגבר עליו. על כן התפלל משה רבנו על מרים (כשקיבלה את מחלת הצרעת), ולא הזכיר את שמה, אלא רק אמר (במדבר יב): "אל נא רפא נא לה" – מכיון שהיו הדינים גוברים עליה, לא רצה להזכיר את שמה בפירוש, ואף על פי כן העלים את שמה ברמז נפלא בתוך תפילתו, כי המילים: "נא רפא" בגימטריא הן "מרים יוכבד", כלומר שם החולה ושם אימה, כפי שצריך להזכיר על החולה כשמתפללים עליו.

"ותדבר מרים ואהרן במשה" (ליקו"מ ח"א, קצז) דע שלשון הרע של העולם מזיקה למידת הענווה. כי על ידי לשון הרע שהעולם מדברים, על ידי זה נפגמת מידת הענווה של הצדיקים. פגם לשון הרע מפריד בין ענווה לחוכמה ולכן נפגמת מידת הענווה, וגם אם יהיה אדם ענו הרי הוא בלא חוכמה. וזה ידוע, שהענווה בלא החוכמה אינה כלום, כי בודאי אין זה מעלת הענווה להראות את עצמו בכפיפת ראש בדרך שטות כאילו הוא ענו, מכיון שזו ענווה פסולה. עיקר מידת הענווה – כשהיא בחוכמה, ועל ידי פגם לשון הרע נעשה פירוד בין הענווה לחוכמה. אולם משה רבנו, שאותו שיבחה התורה שהיה במעלה גדולה ועצומה של ענווה, עד שאפילו לשון הרע לא הזיקה לענוותנותו, וזה שכתוב (במדבר יב): "ותדבר מרים ואהרן במשה" – דיבור של לשון הרע. אך למרות זאת, נאמר מיד: "והאיש משה ענו מאוד" – כי היה משה רבנו במעלה גדולה ועצומה של ענווה, עד שאפילו פגם לשון הרע לא הזיק לו ולא למידת ענוותנותו..