פרשת השבוע

פרשת השבוע-בלק

הן עם לבדד ישכון

שהם עם קדוש כזה ששוכנים לבדד, שהם מקיימים לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיה כ"ו), שהם מתבודדים בינם לבין קונם ושופכים שיחתם לפניו בכל פעם וחושבים בכל יום על אחריתם וסופם האחרון, ועל ידי זה הם בטוחים מכל צר ואויב ומסטין כי הם מסתירים עצמם בצל כנפיו יתברך תמיד בבחינת (תהלים ל"ב) אתה סתר לי וכו' שזהו בחינת וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וכו' (דברים ל"ג) בחינת כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני (תהלים ד'), שעל ידי בחינת בדד, בחינת התבודדות, על ידי זה שוכן ישראל בטח תמיד. כי מי זה ערב את לבו לגשת אל השם יתברך, שהם מסתירים עצמן אצלו יתברך, בבחינת (שם צ"א) לא תירא פחד לילה מחץ יעוף יומם וכו' וכו' רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה, כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. כי הם שמים מעונם ודירתם ומבטחם אצלו יתברך על ידי התבודדותם, שעוסקים לסלק מחשבתם מכל ההבלים של זה העולם ולבטל רצונם אליו יתברך. וזהו ובגוים לא יתחשב ותרגום יונתן וירושלמי: ובנימוס עממיא לא מתערבין, שאינם רודפין אחר נימוסי העובדי כוכבים ואחר ריבוי כלי בית וכלי כסף ותכשיטין וכו' ושארי דברים המרבים הבל שלהם, רק מסלקים כל מחשבותם מכל זה, ומתבודדים ושופכים שיחם ברצונות טובים וכיסופין חזקים וגעגועים נמרצים אליו יתברך. וזה (כג,י) מי מנה עפר יעקב, מי יוכל למנות ולשער יקרת קדושת כל פסיעה ופסיעה שדורכים על העפר כשהולכים לדברים שבקדושה, כגון לבית כנסת ולבית מדרש ולקבל פני רבם דקדושה ולשפוך שיחם בהתבודדות לפני השם יתברך, שמכל פסיעה ופסיעה שדורסים על העפר נעשים תיקונים ושעשועים גדולים למעלה שאי אפשר למנותם ולשערם.
"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (ליקו"מ ח"א, יט)

יש שנים עשר שבטים כנגד שנים עשר מזלות, וכל שבט ושבט יש לו נוסחה מיוחדת, ויש לו שער מיוחד להכניס דרכו את תפילתו, וכל שבט מעורר בתפילתו את כוח מזלו שבשנים עשר המזלות, והמזל מאיר למטה ומגדל את הצמח ושאר הדברם שצריכים לו. לכן נאמר (במדבר כד): "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל".
קם – בחינת עמידה, תפילה.

כששבט מישראל עומד להתפלל, על ידי זה הוא מעורר כוכב, והכוכב מכה את הדברים שיגדלו, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פרשה י): "אין לך עשב מלמטה שאין לו כוכב ומלאך מלמעלה", וכשמכה אותו אומר לו – גדל!. והוסיפו חז"ל (פסחים קיח. וכן בסוטה ב.): "קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף, וקשה זיווגו כקריעת ים סוף" – ים סוף נקרע לשנים עשר קרעים כנגד שנים עשר שבטים, ובני ישראל בתפילתם גורמים לזיווגא דקודשא בריך הוא, ולפי הזיווג שגורם בתפילתו, כך זוכה לזיווגו. ובתפילה יש שתים עשרה נוסחאות כנגד שנים עשר השבטים, כנגד שנים עשר הקרעים של ים סוף.

"לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (ליקו"מ ח"א, יז)

כשהיראה והאהבה נחשכות אצל האדם ומתלבשות בקדרות, זה מכיון שנחשך אצלו אור הצדיק שממנו מקבל יראה ואהבה, ואפילו אם האדם נמצא אצל הצדיק, הוא לא זוכה להבין ולראות את אורו הגדול של הצדיק שיכול להביאו לתכלית הטוב, מכיון שנחשכה אצלו היראה והאהבה.

ראינו עניין זה אצל עפרון שמכר את מערת המכפלה בשמחה לאברהם אבינו ע"ה, מכיון שקדושת מקום המערה היתה חשוכה בפניו, והוא לא ידע שדרך מערת המכפלה עולות כל הנשמות ואורו של המקום הוא גדול מאוד, לכן היה אצלו המקום כחושך ואפילה, ולא ידע את ערכו הקדוש של המקום.

דבר זה נובע מחמת כסילות השכל, שעל ידי המעשים הרעים נחשך שכלו של האדם בכסילות, כלומר הוא בבחינת דעות נפסדות וחוכמות נוכריות, כמו שנאמר: "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו" – בגלל מעשיהם הרעים הם לא יכולים להשתמש בשכלם כלל וכל-שכן להיטיב עימו.

התיקון לכך הוא - הכנעה וביטול כסילות השכל, על ידי בחינת מזבח. ידוע הוא שזמן אכילתו של האדם ושולחנו מכפרים כמזבח. ועיקר יניקת הכסילות של הטומאה באה משם, מכיון שבהכרח שיהיה לאדם קצת בלבול הדעת לאחר אכילתו, אך אין הוא צריך לתת ממזבח זה חיות לטומאה, אלא רק כפי שחיוני להם בצמצום גדול. ואז כשהמזבח מתוקן, כלומר האכילה בכשרות כראוי, נכנעות הקליפות שהן הכסילות ונתרומם השכל והדעת. אולם על ידי פגם המזבח, כלומר אכילה שאינה כראוי, כשאוכל כזולל וסובא הוא נותן כוח לטומאה, דהיינו לכסילות.

לכן נאמר (במדבר כג): "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים לא ישתה" – יאכל טרף, כלומר שלימות המזבח, ואומר רש"י: "עד שהוא אוכל ומתבל כל מזיק הבא לגופו". נאמר גם (זבחים): 'מזבח בחלקו של טורף' וכן (תהלים): 'טרף נתן ליראיו' – כלומר, כשאוכל האדם בכשרות על ידי זה הוא מכניע הטומאה הבאה לטרוף אותו, ומצליח לטרוף את הקליפות והכסילות. ואם לאו, חלילה, נעשה מטורף – טרוף הדעת.

"ההסכן הסכנתי" (ליקו"מ ח"א, לא)

היסורים שיש לאדם בדרכים, הם בסיבת גלגלי הרקיע, כי אין דבר מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה. ישנם כוכבים שהם מגדלים עשבים מסויימים במקומות מאירים, ויש פעמים שהם מחייבים שדרך בני האדם תהייה גם במקומות המאירים, ויש כאלה שצריכים לעבור דרך המדבר, ויש כאלה שצריכים לעבור דרך יישוב וכו' – והכל לפי התנוצצות הכוכבים על המקום, כן המקום מתנהל, בחינת (איכה א): "דרכי ציון אבלות מבלי באי מעוד" – מועד = גלגלי הרקיע שעל ידם נחשב הזמן. נאמר (משלי ד): "דרך רשעים כאפילה" – שאין כוכבים ומזלות מאירים להם, ולכן הם נכשלים.

כל העניין הזה תלוי בברית, בחינת "בריתי נאמנת לו", שנאמר על ברית בשבת "ברית עולם ביני ובין בני ישראל" (שמות לא), וכן (ירמיה לג): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" – חוקות שמים וארץ = הגלגלים התלויים בברית.

לכן הכל תלוי בברית וכל הדרכים בחזקת סכנה, כמו שנאמר (במדבר כג): "ההסכן הסכנתי" – כלומר שהדרך תלויה בשמירת הברית. מדבר זה מובן, שחייב אדם לפקוד את אשתו טרם צאתו לדרכים, כדי שלא יהיה בחינת (בראשית ו): "כי השחית כל בשר דרכו" – כלומר, שעל ידי שמירת הברית לא יהיה לו צער בדרך.

"ויודע דעת עליון" (ליקו"מ ח"א, לו)

יש כלל: כל נפש מישראל מושרשת בשבעים נפש של בית יעקב, ושבעים נפש של בית יעקב מושרשים בשבעים פנים של התורה. אולם "זה לעומת זה עשה האלוקים" – שכנגד שבעים נפש של בית יעקב יש שבעים לשונות, וכל לשון ולשון יש לה מידה רעה בפני עצמה מה שאין בחברתה.

דע, שכללות שבעים לשון של מידותיהן הרעות היא תאוות ניאוף. והוא התיקון הכללי – כי מי שמשבר תאווה זו, יוכל בקלות לשבר כל התאוות. לכן משה רבנו, שהוא כלל התגלות התורה, הוא בחינת דעת, כי ראשית התורה נקראת ראשית-דעת. ובגימטריא: 'משה רבינו' = תרי"ג, שהן תרי"ג מצוות שהן כללות התורה. לכן היה צריך לפרוש את עצמו מכל וכל (מכל התאוות).

בלעם היה כנגד משה בקליפה, כלומר בטומאה (כי זה לעומת זה ברא האלוקים), ועליו נאמר (במדבר כד): "יודע דעת עליון". ועל כך מרמזות אותיות שמו:
ב – היא התחלת התורה.
ל – סוף התורה.
ע – כמספר 70, שהוא שבעים פנים.
מ – כנגד ארבעים יום שניתנה התורה.

מכיון בלעם בקליפה (בטומאה), לפיכך היה משוקע בתאוות הניאוף ביותר. ומכיון שהוא מצד הטומאה נאמר עליו: "יודע דעת עליון", שזה כנגד משה רבינו שהיה יודע דעת עליון מצד הקדושה.

 

לכה נא ארה לי ... (כב,ו)

ה' יתברך נתן כח כל כך להבחירה, עד שיש כח להאדם להמשיך הרוח דלעלא כרצונו דרך הקדֻשה, או להפוך חס ושלום, עד שיש כח להאדם שהוא רחוק מהקדֻשה בתכלית הרחוק, ואף על פי כן על ידי כח בחירתו יש לו כח להמשיך עליו איזה בחינה מהרוח דלעלא, עד שיהיה נדמה לו שיש לו רוח הקודש ורואה חזיונות ומראות אמתיות, כי המחשבה יש לה תוקף גדול. ומי לנו משקץ ומתֹעב יותר מבלעם הרשע, ימח שמו אף על פי כן התגבר ברשעתו כל כך נגד הקדֻשה, עד שהמשיך עליו מראות וחזיונות נוראות, עד שאמרו רבותינו ז"ל: אבל באֻמות העולם קם, ומנו? בלעם.
על כן צריך האדם ליזהר מאֹד, שכל זמן שמרגיש בעצמו שאינו קדוש כראוי בשלמות, אזי יכניע ויבטל עצמו נגד הקדֻשה בשלמות, ולֹא ירצה לילך בגדולות ובנפלאות ממנו; כי אם ירצה אז להמשיך על עצמו מראות וחזיונות, יוכל לקלקל יותר ויותר, כאשר נכשלו בזה רבים מאֹד, רק ילך בתמימות ויבקש מה' יתברך שיעזרו לצאת מפחיתת מדרגתו ויזכה לקדש את עצמו כראוי, ורק בשביל זה ישתמש ויתאמץ בגֹדל כח הבחירה שיש לו, וירבה לדבר בזה דבורים קדושים לפני ה' יתברך, וכל כוונתו יהיה כדי שיזכה על ידי זה להכניע ולשבר הרע שלו לגמרי, כדי לשוב אל ה' יתברך באמת ההפוך מדעת בלעם הרשע וחבריו ותלמידיו, שהם חזקים מאֹד בתֹקף הרע והטֻמאה שלהם ואינם רוצים להשפיל את עצמם נגד הקדֻשה, אדרבה הם רוצים להמשיך איזה בחינת רוח דלעלא מהקדֻשה למקומם הטמא, חס ושלום, להמשיך בחינת רוח נבואה, בחינת מראות וחזיונות למקומם, להגביר על ידי זה ביותר חס ושלום הרע על הטוב, והעיקר על ידי הדבור, כי הדבור יש לו כח גדול, הן בקדֻשה או להפוך חס ושלום, וכעין שאמרו רבותינו ז"ל: אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפיו, כי הבחירה יש לה כח גדול, כנזכר לעיל וכמבֹאר בפנים.
ורשעים כאלו, שכוונתם להרע, בוודאי יהיה אחריתם להכרית; אבל איש הישראלי, שכוונתו לטובה, שמכיר את מקומו ושפלות מדרגתו, ואף על פי כן הוא מתגבר גם בעֹמק נפילתו לדבר דבורים קדושים הרבה מתורה ותפילה והתבודדות וכו', וכל כוונתו לטובה, בכדי שיזכה לצאת מהרע שלו ולשוב אל ה' באמת. ואז בוודאי יש לה' יתברך נחת רוח מזה, ולא יהיה נאבד שום דבור, וסוף כל סוף ישוב לה' יתברך באמת. ואז אם יזכה ויהיה ראוי לזה, לקבל רוח הקודש אמתי דרך הקדֻשה בשלמות, ה' הטוב יעשה עמו כרצונו. (הלכות חדש ד', אותיות ח' ט' לפי אוצר היראה - יראה ועבודה, אות צ"א - ועיין דיבור, אותיות י"ג י"ד; ברית, אות מ"ט)

והנה ברכת ברך ... (כג,יא)

בוודאי ה' יתברך עוסק בתיקון העולם תמיד, ובוודאי הוא גומר תמיד ויגמֹר הכל כרצונו. ואפילו מי שהוא רשע ובעל עברות, חס ושלום, אף על פי כן אינו עושה לה' יתברך כלל, בבחינת "שחת לו לא", וכמו שכתוב: "אם חטאת מה תפעל לו וכו'", כי ה' יתברך מאֹד עמקו מחשבותיו, ויודע להפֹך הכל לכבודו ולרצונו, כי אתה מרום לעולם ה', וכמו שפירש רש"י: לעולם ידך על העליונה. ואף על פי כן ישלם ה' לעֹשה רעה כרעתו, כי אף על פי כן אסור לנו לעשות שום דבר כנגד התורה, חס ושלום, ומי שפוגם איזה דבר כנגד התורה, הוא פוגם ח"ו בכל העולמות ומחריב ומקלקל הרבה, כמובא בכל הספרים, ואף על פי כן ה' יתברך גומר תמיד ויגמֹר הכל כרצונו. וזה הדבר אי אפשר להבין כלל, כי הוא עניין המבוכה, שהכל נעשה על ידי ה' יתברך לבד, ואף על פי כן הכל תלוי בבחירתו של האדם, שזה אי אפשר להבין בשום אֹפן כנ"ל. ועל כן יש כמה דברים שהאדם עושה כנגד רצון ה' יתברך, היינו כנגד דרך התורה הקדושה, ואחר כך על ידי זה דייקא גומר ה' יתברך כרצונו, ואף על פי כן זה האדם שעשה העברה ענוש יענש כראוי לו, כמו שמצינו בכמה דברים, כמו למשל בפרעֹה וסנחריב והמן, וכן כל המעיקים ומצרים לישראל, שהכבידו לבם נגד ה' יתברך, ואחר כך נתגדל ונתקדש ונתפרסם שם שמים על ידי זה דייקא, ואף על פי כן אחרית רשעים נכרתה, בבחינת "כי הנה אֹיביך ה' וכו' יֹאבדו". וכן אצל בלעם, שאף על פי שהלך לקלל, חס ושלום, אף על פי כן ה' יתברך גמר כרצונו, וקבלו ישראל ברכות הרבה על ידו דייקא, ואף על פי כן הוא נענש הרבה לעולם ואחריתו עדי אֹבד. וכן מתנהג ה' יתברך תמיד, וכן הוא בכל אדם, כנזכר לעיל. (הלכות סימני בהמה וחיה - הלכה ד, אותיות מ' מ"א לפי אוצר היראה - יראה ועבודה, אות נ"א)

"והמה בוכים פתח אוהל מועד" (ליקו"מ ח"א לו)

כשיש לאדם הרהורי ניאוף באקראי – אז די לו שיאמר שני הפסוקים של קריאת שמע ("שמע ישראל" ו – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"). אבל אם הוא, חלילה, רגיל בהרהורי התאווה הכללית , שהיא תאוות הניאוף ר"ל, ולא יכול להתנתק מזה, לכן צריך גם להוריד דמעות ולבכות בשעת קבלת עול מלכות שמים, כי הדמעות הן ממותרות המרה השחורה שהיא עצבות הבאה מן הטחול, והיא בחינת מלכות הרשעה.

כשמוריד דמעות, אזי נידחים ויוצאים החוצה המותרות, כלומר תאוות הניאוף הבאה מתוך עכירת הדמים של הטחול והמותרות, וכשיעשה זאת, רק אז יצליח לכלול נשמתו במלכות שמים. לכן נאמר (במדבר כה): "והמה בוכים פתח אוהל מועד"- כלומר, בוכים וקוראים קריאת שמע כדי להינצל מהרהורי ניאוף ומן התאווה. והרהורים אלה הם הקליפה הקודמת לפרי, כלומר להתגלות התורה, כי כשזוכים להגיע להתגלות התורה, אזי מהתגלות זאת נעשות נשמות חדשות.

"אשורנו ולא קרוב" (ליקו"מ ח"א, נה)

על ידי חיזוק הראייה של הצדיק, זוכה האדם לראות את צדקת ה', ועל ידי זה מתחזקת אצלו האמונה ורק אז הוא יכול להתפלל, כי ליבו נתפשט מעקמימותו שהיתה לו קודם שראה צידקת ה'. ומכיון שזוכה לראות את צידקת הבורא, אז זוכה שנתפשט ליבו מעקמימותו ונתיישר, בחינת (תהלים): "וצדקתך לישרי לב" – כי בתחילה נעקם הלב מלהאמין בשלמות הקב"ה, כי נדמה לאדם, חלילה, שהקב"ה עיוות את הדין. אולם עכשיו, כשרואה את צידקת ה' – נתיישר ליבו בשלמות אמונה, ואז מתחזק הוא להתפלל על צרכיו, כי עיקר התפילה היא על ידי אמונה, שמאמין שהכל ברשות הקב"ה, אפילו לשנות את הטבע, ואין הבורא מקפח שכר כל בריה – "כי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו". וזה בחינת (תהלים קיט): "אודך ביושר לבב" – על ידי שהלב נתיישר, שזו האמונה, נעשית התפילה.

וזה בחינת פרה אדומה, כמאמר הזוהר-הקדוש: "פרה דקבילת משור":
פרה = בחינת תפילה, (הושע יד): "ונשלמה פרים שפתינו".
דקבילת משור = בחינת הסתכלות, כמו שנאמר (במדבר כד): "אשורנו ולא קרוב" – כי על ידי שאדם זוכה להבין את מה שנאמר: "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה'" – נעשה בחינת תפילה.
לכן: פרה תמימה (שור תם) – אדומה, משמעו: גזירת דינא.
וההסבר לכך הוא:
כשזוכה האדם להבין שהעזרה והישועה לצרה הן מעם ה', הוא מבין שיש בכוחו של הקב"ה להחליש את הדין, ועל ידי שרואה את צידקת ה', הוא זוכה לחיזוק האמונה והתפילה. והכל נעשה על ידי חיזוק ראיית הצדיק, בחינת: "וצדקתך לישרי לב"..