עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (טו,ב)
עקר התשובה תלויה בתורה, הינו כשלומד תורה ומתיגע בה עד שזוכה להבין דבר מתוך דבר ולחדש בה לשם שמים זהו תשובה גמורה, ואז מחזיר ומקשר כל האותיות והצרופים שבחלקו מכלליות העולמות אל שרשן ואל מקומן ומשיב אותם כלם מכל המקומות שנדחו ונתפזרו לשם ונעשה בריה חדשה ואז הדעת מישב. וזוכה לעורר רחמים אצלו יתברך עד שזוכה שהשם יתברך בעצמו יתפלל עליו, דהינו שהשם יתברך יעורר ברחמיו הפשוטים את רחמיו המרבים והגדולים ואז יהיה לו ישועה גדולה בשלמות. (קיצור ליקוטי מוהר"ן, קה)

[וזהו עזי וזמרת יה, כי] אין עוז אלא תורה, שעל ידי זה זוכין לתשובה ולדעת, שעל-ידי-זה מעוררים רחמים אצלו יתברך, עד שהוא בעצמו כביכול מתפלל עלינו. וזהו וזמרת י-ה, זמרת י-ה דיקא, הינו תפלת ה'. אז, ויהי לי לישועה ודאי. כי על-ידי זמרת י-ה, שהוא תפלת ה', שמתפלל ברחמיו הפשוטים לעורר רחמיו הגדולים, אז בודאי יקבל ישועה שלמה כנ"ל. כי רחמיו הגדולים אינם נפסקים לעולם, וכשהשם יתברך ירחם עלינו באלו הרחמים, בודאי אין שום עוון ופגם שיהיה חוצץ בפני אלו הרחמים הגדולים, ובודאי יהיה לנו ישועה בשלמות.

דרכי התשובה
אין לאדם דרך אחרת אלא להיות חזק בדעתו שאחר שפגם מה שפגם, לדעת ולהאמין שעדיין חפץ בו השי"ת כבראשונה, ולא להיכנע אחר דרישות היצר שמבקש לייאש את האדם כאילו אין לו תקוה חס ושלום.

רוצים להתעורר

רוצים להתעורר, לשוב בתשובה שלימה, להתחיל לחיות חיים מסוג אחר, חיים רוחניים, חיים עם קרבת אלוקות, ולא כהרגשת בן שנתרחק מאביו שהוא כציפור בודד על גג, כספינה הטורפת בלב ים.. גם מי שלא מזהה בתוכו כיסופים כגון אלו, פשוט לא מודע לגבוה שאין גבוה ממנו, לכן שום דבר שבעולם לא מצליח לספק אותך ליותר מרבע שעה.., כל מילוי אחר מנסה לשפוך עפר על קרקור הרעב, אך לא להשביע, לחנוק את הזעקה אך לא להושיע.

אולם בד בבד כשבנפשו של אדם מתעוררת מחשבות של תשובה, ובפרט בזמנים של תשובה, צפים לו מיד לנגד עיניו חטאיו ופגמיו, שפגם ומרד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, ובצדק מזמר לו יצרו הרע האיך בריה שפילה שכמוך עדיין ברצונה לחזור אל השי"ת, בזמן שהנך בעצמך במו ידיך גרמת להתרחק מאביך שבשמים, ואת נשמתך השלכת בעמקי תהומים.

עצת רבינו זיע"א

ועל זה יעצנו רבינו ז"ל ואמר בתורה ו' שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה צריך לחגור מתניו ולהתחזק בדרכי ה' תמיד ואף אם יפול ח"ו למקום שיפול אפי' בשאול תחתית, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השי"ת ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל כי גם בשאול תחתית נמצא השי"ת וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך.
ואין לאדם דרך אחרת אלא להיות חזק בדעתו שאחר שפגם מה שפגם, לדעת ולהאמין שעדיין חפץ בו השי"ת כבראשונה, ולא להיכנע אחר דרישות היצר שמבקש לייאש את האדם כאילו אין לו תקוה חס ושלום.

הבושה האמיתית

אולם אף כשיידע האדם ידיעה זו עדיין זומם יצר הרע להפילו בשאול תחתית ולהאבידו מב' עולמות ממש, ואורב לחטוף עני, ומושכהו ברשת הבושה, שטוען לאדם שבושה היא להתחזק פעם אחר פעם ולצפות ולייחל לה' על אף שעדיין אינו הולך בעבודת ה'.

והתשובה לטענה זו, אנו מוצאים בדברי מוהרנ"ת בספרו קיצור ליקוטי מוהר"ן, לפי הבנתו את דברי רבינו זיע"א, והשיב את טענת היצר במנה אחת אפים, באמרו שא"א לזכות לתשובה אמיתית אלא על ידי ענוה, ועיקר התשובה הוא כשישמע בזיונו ידום וישתוק ויסבול בזיונות ושפיכות דמים ע"י שמרגיש שפלותו וקטנותו, ומבין שבוודאי ראוי לו לסבול הבזיונות הבאים איליו, ולמעשה הבושה.. שהורו לנו חז"ל שצריך האדם בעת בתשובה, נאמר על בושה זו שיתבייש על שפלותו וקטנותו. ועיקר הבושה הלא נכונה שמתבייש האדם להתחזק אף במקומו שהוא, נובע מהגאוה הטמונה באדם שמחפש כבוד עצמו ולא את כבוד השם יתברך.

ובדרך הזאת יזכה האדם לעשות תשובה על תשובה עד שיזכה להגיע לתשובה שלימה, כי בתחילה גישם רוממות אלוקותו ית' ודימה שאין הקב"ה מרחם על בריות כמוהו, וכל מה שיכניס האדם בנפשו יותר ידיעה זו אזי באמת לא אבדה תקותו ותוחלתו ואף אם יעבור עליו מה, סוף סוף יזכה להגיע לתכליתו הנצחי.

וכדי שלא יחשוב האדם: מי אנכי שתתקבל תשובתי אחרי שכל כך הרבה תעיתי וטעיתי, צריך הצדיק לגלות את אזנו כמה אהוב הוא למעלה כשבא להתקרב לבוראו וכמה עליו להיות בשמחה מכיון שזכה להכנס לעבודת ה'. ועל כגון זה נקראים ישראל "שושנים בין החוחים", כשמתגברים על כל המניעות בזה שצועקים אל ה'.

וכאשר הצדיק מצליח להחדיר בנו האמונה בעצמינו שה' רוצה בתשובתינו ובעבודתינו ואנו מתעוררים בכל הלב לשוב לה', ובכוח הצדיק האמיתי נמתקים הדינים ונתתקנים הכלים והצינורות הרוחניים שנתקלקלו, בזה מחזיר לנו הצדיק את האבידות.

אולם כל זה כשיש לו אמונה בצדיק. אם יחשוד שהצדיק רוצה להכין עבורו עולם הבא בזה שמנשל אותו מעולם הזה, כמו שחשב אחד המקורבים לרבינו שאחר כן נתרחק, ובזה אין לו הביטול האמיתי, אז אין הצדיק יכול לעזור לו. עלינו לדעת שרצון הצדיק שיהיה לנו כל טוב לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, כל אחד כפי מה שנחוץ לו. וכבר אמרו חז"ל: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות".

אמר הנביא: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיה לז). יש לפרש מלת "אשור" על שם הראייה וגם לשון אושר, ומלת "מצרים" על שם לשון מיצר וצרה. והכוונה בזה על שני סוגי אנשים הרחוקים מעבודת ה'. יש שמחפשים אושר של עולם הזה ושקועים בחמדת ממון שהוא כע"ז ממש (ליקו"מ כג), והם נחשבים אבודים מבחינה רוחנית; אבל אלה השבורים ברוחם מחמת פגעי הזמן נחשבים רק נדחים, דבטלים מעבודת ה' מצד יאוש ושברון לב.

אשרי מי שלא יחכה לשופר הגדול של משיח, אלא יתעורר עכשיו על ידי הצדיק שהוא הקשת בחינת שופר (ליקו"מ מב) הבא לעורר הישנים לעבודת בוראם ולהחדיר שמחה ותקוה בלבבות השבורים. ולזה מסוגלים ימים אלה של הספירה להתעורר מכח הצדיקים ולגרש הרוח-שטות של העבירות, כדי להתכונן לקבלת התורה מחדש.