| |
פרשת
"עקב"
"ועתה
ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך"
(עקב י-יב)
אמרו חז"ל בגמרא (מנחות מג ע"ב) תניא היה רבי מאיר
אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר "ועתה
ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך".
רב חייא בריה דרב אליא, בשבתות ובימים טובים היה טורח
אחר בשמים ומיני מגדנים שטעונים ברכה, כדי להשלים למאה
ברכות (כי באותם ימים לא אומרים שמונה עשרה ברכות
בתפילת עמידה), ע"כ. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח
סימן רצ סעיף א) ומסביר שם רש"י "מה ה' אלהיך", "מה"
קרי ביה "מאה", ע"כ.
עוד>
פרשת "ואתחנן" שבת נחמו
בפרשת 'ואתחנן' משה רבנו (מ"ר) מתפלל לקב"ה שיכניס
אותו לא"י. ואתחנן בגימטרייה (515) זה תפילה. אנו
לומדים הרבה סודות בנושא התפילה דרך הפרשה: הלכות
תפילה, דרגות בתפילה, כיצד לגשת לתפילה, כיצד להאמין
בתפילה, כיצד לא להתייאש בתפילה.
עולם של תפילה
קיימות עשר לשונות של תפילה. תחנון, זו רק אחת מהן.
תחנון זו בקשה של מתנת חינם. למרות שצדיקים יכולים
לבקש שבקשתם תתמלא בזכות מעשיהם הטובים, הם לא עושים
זאת אלא מבקשים מתנת חינם.
מ"ר התחנן כ"כ הרבה, המדרש אומר 515 תפילות...
עוד>
פרשת "דברים"
"הכח הוכח את עמיתך ואל תישא עליו חטא"
כשם שיש מיצווה לומר דברים שסופם להשמע כך יש מצווה לא
לומר דברים שסופם לא להישמע. לכן כדי להוכיח אדם צריך
להיות מבחינת משה רבינו יהושע בן נון או דוד המלך
שיודעים להוכיח את העם במילים חלקות המוכיח צריך להיות
ירא שמים ונקי מעבירות לפני שמוכיח את הציבור שנאמר
"סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא...רק אם יש יראת השם
ישמע הדבר וכבר אמר רבי טרפון שתמהני אם יש מישהו
שיכול להוכיח בדורי אז כל שכן בדורנו. רבי נחמן מברסלב
אומר כדי להוכיח צריך לחדור לשורש הבעיה ולעקור את
השורש. וכשנפעל אחרת אולי לאותו רגע התוכחה תעזור כמו
להשתיק יהודי שמדבר בבית הכנסת אך את השורש לא עקרנו,
הוא...
עוד>
פרשת "מטות-מסעי"
"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"
אמרו רבותינו ז"ל אצל בלעם הוא תפס אומנותם, כי אין כח
לישראל אלא בפה וכו'. על כן תפסו אומנותו והרגו אותו
בחרב. כי ישראל אין להם כח אלא בפה דהיינו תפלה שהוא
בחינת רחמים ותחנונים, ועכו"ם עיקר כחם על ידי חרב
שהוא בחינת דין, ובלעם היה לו יניקה מן הדעת כמובא,
והיה רוצה לינק מן הרחמים בחינת תפלה ועל ידי זה היה
רוצה להתגבר על ישראל בתאות ניאוף חס ושלום, כמו שכתוב
הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכו'. כי עיקר
התגברות תאוה זו הוא על ידי שהם יונקים מן הרחמנות חס
ושלום (כמובא בליקו"מ ב,ח עיין שם). ועל כן באו ישראל
עליו על ידי בחינת דין, כי הכנעת בלעם, דהיינו תאות
ניאוף חס ושלום, היה על ידי פנחס שהתפלל תפילה בבחינת
דין. ועל כן גם בגשמיות הרג פנחס את בלעם בחרב...
עוד>
פרשת "פנחס"
בקנאו את
קנאתי בתוכם וכו (פנחס כה-יא)
ואמרו חז"ל בקנאו את קנאתי שתי קנאות שהיו לפנחס, כאן
במעשה זמרי, ומכיון שפנחס הוא אליהו, ובאליהו נאמר
במעשה אחאב (מ"ב י"ט י’) ויאמר קנא קנאתי לה’ אלהי
צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וכו’, וכבר אמרו חז"ל
שאליהו נענש על אשר אמר כי עזבו בריתך בני ישראל, ואמר
הקב"ה הפה שאמר עזבו בריתך הוא יבוא ויעיד שבני ישראל
שומרים ומקיימים את הברית בינם לבין הקב"ה, כי אין
הקב"ה חפץ שילמדו קטגוריה על בניו, וכבר אמרו חז"ל
שהעונש בזה לאליהו היה שהוא צריך להתחלק לכמה ניצוצות
של בחינת אליהו ולהיות נוכח בכל ברית וברית, ובשכר
קנאה זו זכו בני ישראל לכפרה, שנאמר ויכפר על בני
ישראל...
עוד>
פרשת "בלק"
וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי (בלק כב-ב)
כתוב בספר שמנה לחמו מאחר שראה בלק את מה שעשו ישראל
לשני מלכים האדירים שכל העולם נזדעזע מלשמוע איך ישראל
כילו אותם כרגע ושלא כדרך הטבע וכולם העידו שזה היה נס
גדול לישראל, ועוד בלק יודע שהקדוש ברוך הוא נלחם
במצרים בעד ישראל גם יודע איך ישראל עברו בים סוף ואיך
ענני הכבוד מלוים אותם מאחר שידע את כל זה איך עלה
בדעתו להלחם בישראל ולגרש אותם מן הארץ? וגם בלעדם איך
הסכים להתחבר עם בלק שהוא בעצמו אמר אל מוציאם ממצרים
כתועפות ראם לו? גם בלק ובלעם היו פילוסופים גדולים
איך נתבלבלה דעתם להלחם עם ישראל? ועוד בלק לא היה
צריך לפחד מישראל מפני שידע שאמר לו הקדוש ברוך הוא
למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וישראל נאמנים
לשם ולמה פחד בלק כל כך, אמר המחבר הנכון הוא שבלק לא
פחד מישראל אלא הפסוק אומר...
עוד>
פרשת "חקת"
וידבר ה’ אל משה
ואל אהרון לאמור: זאת חוקת התורה אשר צוה ה’ לאמור דבר
אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה
אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על (חקת יט א-ב)
בפרשה זו מודיעה התורה דין של פרה אדומה תמימה,
ולהביאה בהר המשחה שהוא הר הזיתים שהיה בדיוק נוכח בית
המקדש, וישחטו אותה שם וישרפו אותה וימלאו מים חיים
וישימו בכלי ויזרקו האפר של הפרה לתוך אותם המים ויזו
את המים האלו על גבי הטמאים והמים האלו נקראים מי
נידה. והיתה להם סגולה שהיו מטהרים את הטמאים ומטמאים
את הטהורים. ומצוה זו היא אחת מסודותיה המופלאים של
התורה שאי אפשר לחקור ולא לשאול טעמה, אלא יש לקיים
אותה כחוקה, ביראה ובאהבת השי"ת, ולא נתגלה סודה אלא
למשה רבנו בלבד, ונרמז בתיבה "אליך" ויקחו אליך פרה
אדומה תמימה, שרק לך נתגלה הטעם. ולא לאחר ואפילו שלמה
המלך שהכתוב אומר עליו חכם מכל האדם (מ"א ה) שהיה בקי
בכל מיני חכמה לא השיג סודה של פרה אדומה וזהו שאמר :
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז) כלומר: חשבתי
בלבי אני אחכים ואגיע להבין סודה של פרה אדומה והנה
היא רחוקה ממני והי"א רחוק"ה בגימטריא פרה אדומה.
עוד>
פרשת "קרח"
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי
ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלח בני ראובן" (קרח טז-א)
בשעה שהודיע משה לישראל מצות ציצית שאלה אשתו של קרח
את קרח, איזה חידוש היה היום בישיבתו של משה רבינו.
אמר לה קרח: מצוה חדשה צוה אתנו היום, היא מצוות ציצית
עם תכלת. אמרה לו אשתו: מצוה זו של תכלת מה היא. אמר
לה קרח: כך אמר לנו בשם הש"ת שיש להטיל ציצית בכל אחד
מד’ כנפות הבגד של ארבע כנפות, שלשה חוטים של לבן ואחד
של תכלת. אמרה לו אשתו: צחוק עושה עמכם זה, שכל יום
הוא בא אליכם בדבר חדש ואומר שכך ציוה לו הקב"ה. אין
זה אלא מעצמו אומר הדברים. עכשיו שבדא אותו מאחר
שהתכלת כ"כ חשובה, שבחוט אחד יוצאים ידי חובה, אעשה לך
עכשיו ולכל האנשים שעמך טליתות שכולן תכלת ותלכו בפני
משה ותאמר לו מה הדין בטלית כזו, אם חייבת בציצית אם
לאו, ותראה מה שיענה אותך.
עוד>
פרשת "שלח"
"ויוציאו דבת הארץ
אשר תרו אותה"
מאז דור המדבר ועד היום הזה, ליל תשעה באב משמש "בכיה
לדורות". ליל תשעה באב הוא תאריך ממקד סביבו טרגדיות
רבות. דווקא יום זה משום שבו הוציאו המרגלים דיבה על
ארץ ישראל. הכל תוצאת קלקול הדיבור ! אנשים רבים אינם
מייחסים חשיבות רבה לדיבור. כשרואים אדם העושה מעשה
מגונה – מגנים אותו על כך ורואים זאת כדבר חמור. אך
כשאדם מדבר דיבורים מגונים פעמים רבות יש תחושה ש"מה
הוא כבר עשה, סך הכל אמר משהו". לו כן היא התייחסותה
של התורה. התורה רואה בדיבור דבר מרכזי בחיי האדם.
מצוות רבות תלויות בדיבור, ולעומתן – איסורים רבים.
עוד>
פרשת "בהעלותך"
"בהעלותך את הנרות אל מול פני
המנורה יאירו שבעת הנרות" - ופירש רש"י: שתהא שלהבת
עולה מאליה – (ליקו"מ ח"א, כא)
נאמר בתהלים: "אחור וקדם צרתני". יש שכל, שהאדם משיג
אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם 'אחור'.
ויש שכל, שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע
אלוקי, ושכל זה מכונה 'קדם', בשם פָּנים.
התלהבות הלב נוצרת מחמת תנועות השכל, וכך נולד החום
שבלב. נמצא שעל ידי השפע האלוקי, שהשכל נשפע לאדם
במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, כי על ידי
מהירות זו, שלהבת הלב עולה תמיד מאליה!
עוד>
פרשת "נשא"
"וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא איתו אל פתח
אהל מועד" (נשא ו-יג)
מעשה היה בזמנו של שמעון בן שטח שבאו שלש מאות נזירים שנשלמו ימי נזירותם והיו
עניים, שלא היה בידם להביא את שלשת הקורבנות שהיו מחויבים לפי התורה. בא שמעון בן
שטח ועשה חקירה בנדר שהם נדרו ובק"נ נזירי מצא להם פתח כאילו הנדר שנדרו אינו נדר,
ואם כן לא היו מחויבים להביא קרבנות, שנדרם לא היה נדר. אבל לשאר מאה וחמישים
הנזירים לא מצא פתח, אם כן היה כל אחד מחויב להביא שלשה קורבנות שהם ת"נ בהמות
בשביל כל המאה והחמישים. הלך שמעון בן שטח אצל ינאי המלך שהיה גיסו, שכן המלכה היתה...
עוד>
פרשת "במדבר"
'חומש במדבר פותח בציווי
שנאמר למשה רבינו בשנה השניה לצאת בני ישראל
ממצרים. הציווי הוא לפקוד את עם ישראל.
לא היה זה המפקד הראשון של ישראל. את המצווה
לפקוד את העם מוצאים אנו בפרשת כי תשא שבספר
שמות. המפקד האמור שם נערך בשנה הראשונה
ליציאת מצרים, לאחר חטא העגל, לפני שהוקם
המשכן.
החיבה שרוחש הקב"ה לצאן מרעיתו באה לידי ביטוי
במפקדים החוזרים ונשנים, כדרך שאדם סופר דבר
החביב עליו, ואינו מניחו מידו עד שהוא כופל
ומונה אותו לרוב חביבותו.
עוד>
פרשת "אמור"
שור או כשב או עז כי יולד
והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה
ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב כז)
ופשוטן של דברים במצוה זו, שלא ישחט השוחט הולד בשבוע הראשון ללידתו, אלא לאחר שבעה ימים
- ביום השמיני - ירצה לקרבן. וביאר בזוה"ק
ענינו שלא ישחט הולד בשבוע הראשון כדי שיעבור
עליו שבת ויחזק כחו הרוחני ואח"כ ישחטו, וכן
ביאר במצוות מילה שיהא הרך הנימול ימים מספר
כדי שתעבור עליו השבת ותשפיע קדושת השבת על
קדושתו ואח"כ יהא נימול בקדושה יתירה...
עוד>
פרשת "אחרי
מות-קדושים"
''ולקח את שני השעירים
והעמיד אותם לפני ה”
במדרש מסופר על הפר שנתן אליהו הנביא
לנביאי-הבעל, על-מנת להקריבו על מזבחם, שסירב
להיות קרבן לעבודה-זרה, עד ששידלו אליהו
בדברים ואמר לו, כי כשם שעל-ידי הפר הראשון
יתקדש שם-שמים כך יתקדש שם-שמים גם על-ידו,
מאחר שלא תרד אש לשרפו ויראו הכל כי ה'' הוא
האלוקים. גם כאן סירב השעיר, שנפל עליו הגורל
לעזאזל, ללכת, והיה מתרעם על כך שהשעיר השני,
הדומה לו בקומה ובמראה, יהיה...
עוד>
פרשת "תזריע-מצורע"
'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ''
(ויקרא י''ב, ג')
אמרו חז''ל (מנחות מ''ג): כשנכנס דוד המלך ע''ה לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום,
אמר
''אוי לי שאעמוד ערום בלא מצווה'' (כיוון שבבית המרחץ אין מזוזה) וכיון שנזכר
במילה שבבשרו נתישבה דעתו, ולאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר ''למנצח על השמינית
מזמור לדוד'' על מילה שניתנה בשמיני.
וביאר ה''חתם סופר'' על...
עוד>
פרשת
"שמיני"
"ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו... ותצא אש מלפני
ה', ותאכל אותם, וימותו לפני ה'. ויאמר משה אל אהרן, הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי
אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרן!" (ויקרא י', א'-ג').
ביטוי זה - "וידום אהרן" - הפך לסמל ולשם-דבר בתודעה היהודית. כמה עז רוח - ואמונה
בה', היו דרושים לאהרן, שהצליח לכבוש את זעמו הטבעי. כעסו המבקש להתפרץ, לא מצא דרך
לשבור את מחסום פיו שנשאר הדוק בחזקה. השכל - המבין כי אין לבוא בטרוניה כלפי "מלך
ממית ומחיה" המנהיג את העולם בצדק וביושר, התגבר על הרגש - המבעבע בליבו פנימה,
ומבכה חרישית על מות בניו האהובים:
"כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי נאום ה'. כי גבהו שמים מארץ קן גבהו
דרכי מדרכיכם, ומחשבותי ממחשבותיכם" (ישעיהו, נ"ד, ח'-ט').
חז"ל, הכירו בגדלותו של אהרן - בכח שתיקתו:
"שתק וקיבל שכר על שתיקתו... ומנין שקיבל שכר על שתיקתו? שזכה ונתייחס אליו הדיבור
שנאמר: 'וידבר ה' אל אהרן'" (ויקרא רבה פי"ב - ב').
הלל לימדנו: "הווי מתלמידיו של אהרן", הדבר אמור לגבי "אוהב שלום ורודף שלום", אך
נכון הוא גם לענין "וידום אהרן":
עוד>
פרשת
"ויקרא"
"ונפש כי
תקריב" (ב,א)
וכמו שפירש רש"י (ע"פ מנחות קד:): לא
נאמר נפש אלא במנחה, מי דרכו להקריב מנחה?
עני; מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. 'נפש'
זה בחינת רצון והשתוקקות חזק במסירת נפש.
כי כל הקרבנות של בהמות ועופות שסומכין
עליהם ושוחטין אותם וכו', זה בחינת זביחת
היצר כמובא; אבל המנחה אין בה שחיטה,
והיא בחינת קרבן עני, אין עני אלא מן הדעת
(נדרים מא.), היינו מי שהוא עני במעשים טובים
ואין בו דעת לזבח את יצרו לגמרי ואף על פי כן הוא
רוצה להקריב קרבן לה' נתנה לו התורה עצה: שיקריב
את נפשו - היינו רצונו, שזהו בחינת קרבן מנחה שנאמר בה
"נפש" - שהיא קרבן עני - שאין בה שום שחיטה ואף על פי
כן היא יקרה
מאֹד בעיני ה' יתברך מאחר שרצונו חזק כל כך לה' יתברך,
עד שגם הוא
בעניותו הגדולה אינו מונע את עצמו מלהקריב קרבן לה',
דהיינו בחינת
קרבן מנחה שהוא בחינת נפש בחינת רצון. (הלכות ברכת
הריח ה' - אות ח')
עוד>
פרשת
"ויקהל-פיקודי"
''ויקהל משה את כל עדת בני ישראל''
עתה לאחר מעשה העגל בתור הקדמה למשכן היה דרוש שיהיו בני ישראל נקהלים ומלוכדים
כאיש אחד. מכיוון שהיה
אפשר לעשות את המשכן רק על ידי ליכוד כל ישראל. שכן עד למשכן היו הבמות מותרות וכל
אחד היה רשאי לעשות לו
במה בכל מקום שרצה ולהקריב עליה קרבנות. אבל לאחר הקמת המשכן נאסרו במות של יחידים
והכל חייבים היו
להביא קרבנותיהם למשכן. הרי נועד איפוא המשכן להסיר מקרב ישראל את כל הבמות הבודדות
ולרכז את העם כולו
במקום אחד, אם כן הלא היה ה''ויקהל'' מטרתו האמיתית של המשכן וממילא גם ההקדמה
המתאימה לו.. וכיוון ששבת
גם היא מהווה כוח ליכוד וריכוז לכל ישראל נאמרה מיד
לאחרי זה מצות שבת, כדי לבצע על ידה את ''ויקהל'',
הנחוץ...
עוד>
פרשת
"כי תשא"
וידבר ה’ אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקידהם ונתנו איש כפר
נפשו לה’ בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם (תשא ל-יא)
עכשיו עליכם לדעת שכל הפרשיות האלו, היינו פרשת תרומה ותצוה ופרשה זו של שקלים,
שהיו דברים הנצרכים למשכן, כל אלו ציוה הקב"ה אחרי שכבר עשו את מעשה העגל כדי
שיכופר להם קצת עון העגל. שכשם שנתנו זהב לעגל כך יתנו נדבה למשכן. ואע"פ שכולן
נכתבו בתורה לפני פרשת העגל, אבל האמת היא שנאמרו לאחר מעשה העגל ונכתבו שלא כסדר.
וזהו מה שאמרו חז"ל בהרבה מקומות אין מוקד ומאוחר בתורה. עכשיו צוה הקב"ה לאחר מעשה
העגל למנות את ישראל. משל למה הדבר דומה לאדם שהיה לו עדר צאן ופרצה בהם מגפה ומתו
חלק מהם. אחרי שפסקה המגפה אמר לרועה רוצה אני שתמנה את הצאן לראות כמה נשארו. כך
אמר הקב"ה למשה אחרי...
עוד>
פרשת
"תצוה"
''ואתה תצוה את בני ישראל'' (כז - כ)
''תצוה'' זה מלשון התחברות (צוותא יחד) – שתתחבר עם בני ישראל, כמו: ''מלאכיו יצוה
לך''...
בכל אדם מישראל שבכל הדורות יש ניצוץ ממשה רבנו. (אור החיים)
לפיכך ''לא ידע איש את קבורתו'' של משה רבנו, משום שהוא טמון בלבו של כל אדם
מישראל... (שיחות צדיקים)
כיון שמסר משה רבנו את נפשו למען כלל ישראל, זכה שישאר כוחו לתמיד בקרב כלל
ישראל...(שפת אמת)
לפי שאמר מחני נא לכך לא נזכר שמו בפרשה זו. (בעל הטורים)
מכאן למדים אנו, כי אסור לו לאדם לקלל את עצמו, שהרי משה רבנו אמר ''מחני נא'',
מתוך שמסר נפשו עבור כלל ישראל, ואף על פי כן זה עשה רושם, שלא יזכר שמו בפרשה זו –
על אחת כמה וכמה אדם שעושה זאת מתוך כעס גרידא, ללא שום תכלית.
עוד>
פרשת
"תרומה"
"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו תרומתי" (ליקו"מ ח"ב, עא)
עיקר כבוד הקב"ה נתגלה רק על ידי האדם, כי הוא תכלית כל הנבראים שמגלים את כבודו של
הבורא, לכן כשמתרבים הם, דהיינו על ידי ההולדה, על ידי זה מרבים את כבודו. ועיקר
ההולדה הוא על ידי בחינת נועם העליון, כי אז מתעוררים שלהובין-דרחימותא אשר על ידם
מתקיימת ההולדה ומתעוררת האהבה.
ודע, שנועם העליון שופע תמיד וצריך לקבלו על ידי שפע נועם-העליון, וכדי לקבל שפע זה
צריך להכין כלי שנעשה על ידי הצדקה ונדיבות הלב, כמו שכתוב (שמות כה): "מאת כל איש
אשר ידבנו ליבו תקחו תרומתי" – כלומר שנפתח ונתנדב הלב, ועל ידי זה נפתחים שבילי
הלב והופכים לשלהבת-דרחימותא הנמשכת מנועם העליון. ועיקר ההולדה הוא על ידי הצדקה,
כמו שכתוב (הושע י): "זרעו לכם צדקה", וכן (בראשית לז): "אלה תולדות יעקב יוסף" –
כי יעקב הוא בחינת צדקה, ויוסף הוא בחינת הנועם הנ"ל.
עוד>
פרשת
"משפטים"
''ואם
אמֹר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני...
והגישו אדוניו את הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את
אזנו במרצע''.
הרגשת ''עבדות''- עיקר העבודה- ''בהוציאי את העם
ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה'', וכן כשנשלח
משה לגאול את ישראל נצטווה לומר לפרעה: ''שלח עמי
ויעבדוני'' (שמות ו', טז).
ועוד אמרו חכמינו ז''ל במסכת קידושין על הפסוק: ''כי
לי בני ישראל עבדים עבדי הם'', עבדי ולא עבדים לעבדים.
הרי לנו, שכל תכלית רצון ה' יתברך בקנין עמו ישראל לו
לעם, לצורך שיקבלו עליהם ''עבדות'', וזו כל מטרתו
בקנין עמו ישראל לו לעם, לצורך שיקבלו עליהם
''עבדות'', וזו כל מטרתו בגאולת מצרים לפדותינו מבית
עבדים, למען נהיה עבדים לו יתברך בלבד.
ומעתה נבוא לבאר מה בין עבדות של בשר ודם ועבדותו
יתברך.
עבד בשר ודם- מה שקנה עבד- קנה רבו, אין לו משלו כלום.
אף אם מצא חפץ יקר ערך ברחוב, חייב להביאו לבעליו, כל
טרחתו ועמלו במסחר והגדלת הרכוש הכל לאדונו, ואין לו
אלא את הלחם אשר הוא אוכל ומטה שעליה ישן ותו לא.
אם כן, סך הכל העבד בונה וטורח רק לצורך תיקון והגדלת
אדונו, ולעצמו כלום.
עוד>
פרשת
"יתרו"
''אני חותנך יתרו בא אליך'' – רש''י אומר: ''אם אין אתה יוצא בגיני…''
מה פירוש צא בגיני? בספר מעינה של תורה נאמר שיתרו ביקש ממשה רבנו שבשבילו, כלומר
בשביל יתרו, יצא ממדרגותיו העליונות וישפיל קימעה את עצמו, כדי שתהיה לו מקצת
שייכות אליו ויוכל להידבק בו ועל ידי כך יוכל להתעלות גם הוא כאשר משה רבנו יחזור
ויתעלה למדרגותיו.
'' ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה לישראל אשר הצילו מיד מצרים'' – ספר מעינה של
תורה שואלים הרי לכאורה היה צריך להיות הכתוב לומר: ''אשר הצילם''? אלא, הרי יתרו
בעצמו היה מיועציו של פרעה וממילא היה עשוי למות יחד עם כל המצרים, אלא שנמלט
וניצול. לכן, שמח עכשיו על כל הטובה אשר עשה ה גם לישראל וגם לו עצמו, שהצילו מן
המצרים ונתן בו את הרעיון להתקרב אל ישראל...
עוד>
פרשת
"בשלח"
וחמשים
עלו בני ישראל מארץ מצרים, ויקח משה את עצמות יוסף עמו
בני ישראל עלו חמושים, ומה יהיה כלי זינם?- עצמות
יוסף, שכן זכותו של הצדיק מגינה על העם, ו''גדולים
צדיקים במיתתן יותר מבחייהם''. (תורת משה).
בני ישראל עסקו בביזת מצרים וצבירת זהב, ואילו משה עסק
במצוות. לפיכך הרי זה ''עמו'', לפי שמצווה אדם לוקח
עמו, ואילו זהב וכסף אין אדם לוקח עמו, אלא הם נשארים
כאן- ''לא ירד אחריו כבודו''.('כלי יקר').
'חכם לב יקח מצוות'- זה משה. שבשעה שכל ישראל עסקו
בביזה עסק הוא בעצמות יוסף (ילקוט).
אמנם הביזה אך היא הייתה מצווה, אך היתה זו מצווה
שהביאה גם תועלת אישית. חכמתו של משה היתה בזה, שהעדיף
ליטול לעצמו מצווה שאין בה כל תועלת אישית, שכן מצווה
כזו עומדת על מדרגה גבוהה יותר. לפיכך נאמר ''ויקח'',
כי אין קיחה אלא לשון הגבהה''- הוא הגביה את עצמו בזה
שעסק במצווה זו של עצמות יוסף...
עוד>
פרשת
"בא"
"ויאמר
ה'' אל משה: בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו''
כמה מגדולי ישראל תמהים על לשון הכתוב שלפנינו: מדוע
נאמר כאן ''בוא אל פרעה'' - ולא ''לך אל פרעה''?
בעניין זה כותב רבי חנוך צבי מבנדין, חתנו של רבי
יהודה ליב מגור (בעל ''שפת אמת''), בספרו ''יכהן
פאר'': זוגתי, הרבנית פייגא, אומרת כך: מדוע אומר ה''
למשה ''בוא אל פרעה'', ואינו אומר לו ''לך אל פרעה''?
שהשם יתברך, כביכול, מרגיע את משה לקרא השליחות הקשה
אל מלך מצרים ואומר לו: בוא אתי, ושנינו יחד נלך אל
פרעה... הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק העיר על לשון
הכתוב בפתח הפרשה: אין הקדוש-ברוך-הוא אומר למשה: ''לך
אל פרעה'', כי לעולם אין פורשים ממחיצתו של ה'' יתברך,
ואי אפשר לו לאדם להתרחק מן הבורא, שהרי ''מלוא כל
הארץ כבודו'' (ישעיה ו”, ג”). משום כך קורא כאן ה”
למשה: בוא אתי אל פרעה, והנני אתך בכל אשר תלך!
· על פסוק זה שבפתח הפרשה היה אומר הצדיק רבי יחיאל
מיכל מתלמידי הבעל-שם-טוב: ''כי אני'' - האומר על עצמו
''אני'', בחינת אני ואפסי עוד; סימן הוא ש''הכבדתי את
לבו'' - שאין לבו לב בשר, אלא חמת (=נאד) מלא דם, ככבד
שבבטן האדם.
עוד>
פרשת "וארא"
יציאת
מצרים – יסוד האמונה
יציאת מצרים מוזכרת בתורה למעלה מחמישים פעם! ישנה
מצוות עשה לזכור בכל יום את יציאת מצרים, אנו מניחים
תפילין על היד ועל הראש, כדי שיציאת מצרים לא תמוש
מזכרוננו. כמו כן, אומר הרמב"ן: "מצוות רבות זכר
ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים
של ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת
האלוקים".
משמעות הדברים: החשיבות היתירה שמייחסת התורה לעניין
יציאת מצרים, היא מכח היותו היסוד לאמונה. כמו שנאמר
בספר "החינוך": "ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות
על זה (יציאת מצרים), מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי
הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו". כיצד?
ומוסיף: "לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם,
וכי יש אלוק, קדמון, חפץ ויכול, פועל כל המצאות אל היש
שהם עליו. ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן
הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה בטבעי העולם בשבילנו
ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים.
עוד>
פרשת
"שמות"
"ויקם מלך
חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (א,ח)
יוסף הוא בחינת כל הנקודות טובות שיש בכל אחד מישראל,
שכולם נמשכין מהצדיקים בחינת יוסף, שהוא נקודה הכללית
שממנו נמשכין כל הנקודות טובות שבכל אחד (כמו שכתוב
במקום אחר) ובכל ימי הגלויות שכולם מכונים בשם מצרים,
בכל פעם הוא בחינת ויקם מלך חדש וכו'. כי בכל פעם יצרו
של אדם מתגבר עליו מחדש והוא נקרא מלך בחינת מלך זקן
וכסיל, וממנו נמשכין כל ההתנגדות והמניעות של המונעים
והחולקים העומדים בכל פעם. כי לא אחד בלבד עומד עלינו
לכלותינו ח"ו אלא שבכל דור ודור ובכל פעם עומדים עלינו
בבחינת ויקם מלך חדש, חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו
גזרותיו, ושניהם אמת. שעומדים בכל פעם חוקים ומונעים
חדשים ממש וגם מתחדשות גזירותיו, שבכל פעם גוזרים
ואומרים דיבורים רעים חדשים שהם כנגד האמת שרוצים
למנוע ולהפיל את האדם על ידי זה מתורה ותפילה וכו'
וזהו אשר לא ידע את יוסף עשה את עצמו כלא ידע. שעושים
את עצמם כאלו לא ידעו כלל את מעלות הצדיק בחינת יוסף
שהוא כלל הטוב שהכניס כל כך טוב בישראל והם רוצים
להתגבר לבלבולים חדשים להפיל את כל אחד ח"ו להסתכל רק
על הרע לא על הטוב, מה שבאמת צריכין להיפך.
עוד>
פרשת
"ויחי"
"ויפוזו
זורעי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" (ליקו"מ
ח"א, נז)
להקים את האמונה הנפולה אפשר לעשות על ידי בחינת יעקב
אבינו, היינו על ידי הנדר שאדם נודר (נדר שאומר ומקיים
מיד). על ידי הנדר יקים בחזרה אמונתו וישוב לאמונת
חכמים, כי כשאין לו אמונת חכמים זה בחינת הסתלקות
החכמים, והתיקון לכך הוא על ידי הנדר שנודר ומעלה
אמונתו, ועל ידי הנדר עולה האדם לשורש שהחכמים מושרשים
שם אל פליאות החכמה, ואז זוכה לדעת ולהכיר את מעלות
החכמים, ובדרך זו האדם שב לאמונתו ומאמין בהם.
יעקב אבינו הוא בחינת נדר, והוא ראש כל הנודרים, כמו
שכתוב: "וידר יעקב נדר", ולכן נאמר: מידי אביר יעקב" –
כי כשרוצה לתקן אמונתו ולתקן המלאך הנקרא אביר, צריך
להשתמש בנדר שהוא בחינת יעקב אבינו, כי: "משם רועה אבן
ישראל" – כי על ידי הנדר מתקנים את האמונה שנקראת
רועֶה, בחינת: "ורעֶה אמונה".
עוד>
פרשת "ויגש"
''ויגש
אליו יהודה ויאמר בי אדני...''
על פסוק זה שבפתח הפרשה שנינו במדרש רבה: אמר רב
סימון: בנימוסין (=בספר החוקים) שלנו כתוב: ''אם אין
לו - ונמכר בגנבתו'' (שמות כ''ב, ב). מדרש תמוה זה
נתפרש על-ידי רבי יעקב קראנץ (''המגיד מדובנא'') בדרך
הבאה: יהודה מבקש בכל כוחו להניא את השליט המצרי
מלהחזיק בבנימין אחיו כעבד. משום כך הוא מביא לפניו
חוק קדום בדיני גניבה, שגנב הנתפס בחטא ואין לו ממה
לשלם - נמכר לעבד, ובעבודתו פורע את חובו לבעלים.
ולכאורה, יש מקום לתמוה על חוק זה: כלום ירצה אדם
להחזיק בביתו עבד, שהוא גנב ויכול לפגוע שוב ברכושו?
אלא ההנחה היא, שהאדם מטבעו ישר והגון, ונאלץ לשלוח יד
בגניבה רק מחמת מחסור ומצוקה. ומעתה, שאינו עתיד לסבול
מחסור בבית מעבידו, שוב לא ישלח ידו בגניבה. כל זאת -
אומר יהודה - נכון לגבי גנב רגיל, שנכשל בחטא מחמת
עניו ודלותו. אבל בנימין אחי הוא ''בן-טובים'', שלא
חסר לו דבר בבית אביו...
עוד>
פרשת
"מקץ"
'ויריצהו
מן הבור ויגלח'' (מא - יב)
מפני כבוד המלכות. (רש''י)
ואילולא כבוד-המלכות, כלום אינו צריך אדם לגזוז
שערותיו, אחרי ישיבה כה ממושכת בבית-הסוהר?
ברם, הלא אמרו חכמינו: ''בראש-השנה יצא יוסף
מבית-האסורים'' (ראש השנה י') - ואם-כן כיצד התגלח
יוסף ביום טוב? על כך משיב רש''י: ''מפני כבוד
המלכות'' - שפי שפוסק הש''ך (יו''ד סימן קצ''ח),
שלצורך מצוה מותר... (תורת משה)
''בראש-השנה יצא יוסף מבית האסורים'' - בכל אדם מישראל
מצויה נקודה פנימית של צדקות ויושר, שלעולם אינה
נפגמת. כנגד נקודה זו אמרו חכמינו: ''צדיק גמור אינו
בולע'' (מגילה ו') - אין היצר-הרע יכול לבלוע את
הנקודה הזאת. כל ימות השנה נתונה אותה נקודה פנימית -
הקרויה ''יוסף הצדיק'' - בבית-האסורים, בין כוחות
הגשמיים ותאוות הגוף; ואילו שמגיע ראש-השנה, כאשר
היהודי משליך מעליו את כל תאוות הגוף הוא מקבל
עול-מלכות-שמים - אזי יוצאת נקודה זו מבית-האסורים
ומתגלית...
עוד>
פרשת
"וישב"
"וישב
יעקב בארץ מגורי אביו".
המושגים גר ותושב במובן המוסרי הם גמישים ומתחלפים.
"אשרי יושבי ביתך". אשרי אדם שמרגיש את עצמו לתושב
קבוע בבית הכנסת ובית המדרש. יכול אדם לעשות כל צרכיו
ברוב היום ברחוב ובשוק ולשעה שעתיים לשהות בבית הכנסת
לתפלה וללימוד תורה, ובכל זאת להרגיש שבכל היום הוא
כגר ובבית הכנסת כתושב. משל לאדם הנוסע למרחקי לצורך
פרנסתו ורוב השנה הוא נמצא בדרך ורק לזמן קצר הוא בא
הביתה. ובכל זאת בדרך הוא מרגיש עצמו כגר ובבית כתושב.
ולא כמות הזמן קובעת ההתישבות, אלא ההכרה וההרגשה. ויש
להיפך. ברחוב ובשוק האדם מרגיש את עצמו כתושב ואזרח.
וכשהוא בא לשעה קלה בבית הכנסת הוא שם באורח נכר.
העולם הזה והעולם הבא משולים לפרוזדור וטרקלין. "התקן
עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (אבות ד' טז).
עוד>
פרשת "וישלח"
מדוע הוחלף שמו של יעקב?
לא יעקב יאמר עוד שמך, כי-אם ישראל (בראשית ל''ב, כ''ט)
פרשתנו מספרת כיצד זכה יעקב אבינו לשינוי שמו מיעקב לישראל. זה היה כשנאבק עם המלאך
וסירב לשלחו עד שיברכנו. ברכתו של המלאך הייתה: ''לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם
ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל''.
שני השמות הללו, יעקב וישראל, הם גם השמות של כללות העם היהודי. לפעמים נקרא העם
היהודי בשם יעקב ולפעמים הוא נקרא ישראל.
בן ועבד
מוסבר בתורת החסידות (הראה לקוטי תורה דיבור המתחיל ''לא הביט'' ודיבור המתחיל ''מי
מנה'', ובכמה מקומות) , כי שני השמות יעקב וישראל מסמלים שתי דרגות כלליות של
עם-ישראל. יש מצב בעם-ישראל שאז הוא מכונה 'עבד ה'', וישנו מצב שבו הוא מכונה 'בן'.
כשעם-ישראל הוא בדרגת 'עבד' בלבד, הוא נקרא 'יעקב', כפי שנאמר (ישעיה מ''ד, א')
''ועתה שמע יעקב עבדי''; וכאשר הוא מתעלה לדרגת 'בן', הוא נקרא (שמות ד' כ''ב)
'ישראל', ככתוב: ''בני בכורי ישראל''...
עוד>
פרשת
"ויצא"
מידות
טובות – פיסגת השלימות
יעקב עבד במשך שבע שנים כרועה צאן אצל לבן. את תפקידו
זה הוא מילא במסירות בתנאים קשים ובמשך כל שעות היממה.
יעקב העיד על עצמו כעבור עשרים שנה: "הייתי ביום אכלני
חרב, וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני" (בראשית ל"א, מ').
גם מידת אחריותו כלפי הרכוש שהופקד עליו היתה מושלמת:
"זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו, ואילי
צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך. אנכי אחטנה, מידי
תבקשנה, גנובתי יום, וגנובתי לילה" (בראשית ל"א,
ל"ח-ל"ט).
עוד>
פרשת
"תולדות"
''ויאהב
יצחק את עשו – כי ציד בפיו''
אמרו חכמינו, כי לעתיד לבוא יפנה הקב''ה לכל אחד מן
האבות ויאמר לו: ''בניך חטאו''. אברהם ויעקב יאמרו: אם
חטאו, יבואו על עונשם – ''ימחו על קדושת שמך''. אבל
יצחק יתחיל לחשב חשבונות ויוכיח, עד כמה פעוטים
ואפסיים הם חטאים של בניו וימליץ טוב עליהם, (שבת פ''ט).
נשאלת, איפוא, השאלה, מדוע דווקא יצחק, שהוא בבחינת
פחד וגבורה, ימליץ על ישראל יותר מן האבות האחרים?
ברם, היה רבי מאיר'ל מפרמישלן אומר – טענה היתה בפיו
של יצחק אבינו: אף אני היה לי בן חוטא, ובכל זאת, אף
כי בשר ודם הנני, אהבתיו ומחלתי וסלחתי לו; הרי אתה,
רבונו של עולם, שמוחל וסולח אתה, על אחת כמה וכמה
שצריך אתה לאהוב את בניך ולסלוח להם, אף על פי שחטאו
לך.
יוצא איפוא, שעל ידי אהבתו של יצחק לעשו, ניתנה טענה
בפיו כדי ללמד זכות על ישראל...
עוד>
פרשת
"חיי שרה"
"ואברהם
זקן בא בימים..." 18 כפילות הביטוי המציין אריכות ימים
נדרשת על ידי חכמינו ז"ל במדרש 19 , בלשון זו:
"א"ר אחא יש לך אדם שהוא בזקנה, ואינו בימים, בימים
ואינו בזקנה, אבל כאן-זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה,
בא בימים...א"ר יצחק באותן הימים שכתוב בהן-'עד אשר לא
יבואו ימי הרעה'...".
יש אדם הזוכה לאריכות ימים, לזקנה, אולם ימיו מלאי
צרות וייסורים. ויש הזוכה לימים מאושרים, אולם אינו
זוכה לזקנה ולאריכות ימים, אברהם אבינו זוכה גם להיות
זקן, שחי שנים רבות, וגם לימי חיים יפים וטובים, מלאי
תוכן ואושר.
אולם, במבט ראשוני, נראים דברי חכמינו תמוהים. האם
אמנם היו חיי אברהם אבינו כל-כך יפים ושמחים? קריאה
מהירה של הקורות את אברהם אבינו מרגע שהחל במסעו אל
ארץ כנען, מגלה מסכת ארוכה של צרות וקשיים הרודפים זה
את זה. מאה שנה ממתין אברהם בעקרות עד שזוכה הוא לבן
משרה, הוא מתנסה ברעב קשה בארץ, רעב המאלץ אותו לרדת
למצריים, סביבתו מתנכרת לו, והוא נאלץ להלחם על מקומו
בארץ אחר ששב מגלות מצריים. הלחיים כאלה ייקרא חיים
יפים ושמחים?!
עוד>
פרשת
"נח"
"מוראכם
וחתכם" – אינו אלא על ידי הצלם אלוקים שבפני האדם, ועל
ידי הצלם, אדם הוא אדם, וכשסר הצלם אזי יוצא האדם מגדר
אדם ועובר לגדר בהמה ואז סר מוראו. ועיקר הצלם המאיר
בפני האדם הוא חכמת הבורא שנתן לאדם יתרון בכך על
הבהמה, ואותה חכמה מאירה בפניו, כתיב: "חכמת אדם תאיר
פניו" (קהלת ח), אבל על ידי כעס יכולה חכמתו להסתלק
ממנו ואז צילו סר ופניו נופלים. כשאין לו פני אדם גם
מוראו סר ממנו ונמשל כבהמות וצריו מצרים לו, כי על ידי
הכעס נתעוררים ומשתלשלים מקטרגים וצרים למטה על האדם
הכועס, ושולטים עליו ואינם יראים מפניו, כי על ידי
הכעס נדמה כבהמה, כי עיקר המורא שמתייראים מהאדם הוא
בחינת "מוראכם וחתכם", בחינת הצלם האלוקי שעל פניו.
עוד>
פרשת
"בראשית"
התורה
הקדושה מגלה לנו
מסופה לתחילתה איך יש קיום לנשמות ישראל בכל המשך ימות
עולם, היינו על
ידי "בראשית - לעיני כל ישראל" היינו על ידי שיש רא"ש
בי"ת שהוא הצדיק
האמת שהוא היופי והפאר והחן של כל העולם, שהוא מאיר
"עיני כל ישראל" באור
אלקותו יתברך, כי על ידו יוצא המאורי אור לכל העולם
כולו, ומי שזוכה
להתקרב אליו מתחילים עיניו להאיר באור אלקותו יתברך,
ועל ידי זה כבר יש
לו כלי לקבל בתוכו את כל התורה הקדושה הכתובה בין
בראשית לעיני כל ישראל,
וזהו ל'עיני כ'ל י'שראל ראשית תיבות כל"י שזהו עיקר
הכלי לקבל בתוכו את
כל הקדושה העליונה, והשם יתברך יזכינו להתקרב אל
צדיקים אמיתיים ויהיה
לנו ראש בית אמיתי שיקרב אותנו אל השם יתברך, עדי נזכה
לחזור בתשובה
שלימה אליו יתברך ולהכלל בו יתברך לגמרי.
עוד>
פרשת
"האזינו"
שירת
התוכחה - (ליקוטי הלכות: הלכות ערלה ד, זט)
שירת האזינו כוללת את כל מה שעבר על ישראל, וכל מה
שעתיד לעבור עליהם, בכלליות ובפרטיות, עד הסוף, ואחרי
כל אלה, לא יטוש ה' את עמו כמו שכתוב: "כי ידין ה' עמו
כי יראה כי אזלת יד" וכו'.
משה אמר בתחילת דבריו: "כי שם ה' אקרא הבו גודל
לאלוקינו" – ממני תראו וכן תעשו, דעו כי אנוכי, כל מה
שזכיתי בזה העולם, הכל היה על ידי שקראתי תמיד אל ה',
בחינת "שם ה' אקרא". ואתם, מהרו גם כן ועשו כמוני
ו"הבו גודל לאלוקינו". תקראו גם כן אל השם- יתברך
תמיד, כי זה עיקר גדולותו וכבודו, כמו שכתוב: "וקראני
ביום צרה אחלצך ותכבדני".
עוד>
פרשת
"ניצבים וילך"
"כי את
אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה" (כט,יד)
כל ימי חיי הצדיק הם בחינת יום, ואז עיקר המשכת הדעת
והתורה הקדושה שממשיך אלינו, ואחר הסתלקותו שהוא בחינת
לילה, ואז נסתמו תרעין דגן עדן [=שערי גן-עדן] ונסתלק
הדעת, ואז צריכין לחיות עצמנו בהתורה שהמשיך עלינו
ביום, דהיינו בחיים חיותו. כי הצדיקים הגדולים שהם
בחינת משה, ממשיכים התורה ממקום עליון ונורא ונשגב כזה
ובשכל נפלא כזה, עד שיש כח בתורתם להשיב ולהחיות כל
הנפשות שיעסקו בתורתם לנצח. כי התגלות תורתם היה על
ידי שהעלו הנפשות בבחינת עיבור וכו' כמבאר בפנים,
ובגודל כחם העלו גם הנפשות העתידים לבוא, בבחינת ולא
אתכם לבד וכו'
עוד>
פרשת
"כי תבוא"
ברוך אתה
בעיר (תבוא כח-ג)
בעיר בשכר המצוות שאתה עושה בעיר (מדרש)
יש בני אדם שבביתם פנימה הריהם מקיימים תורה ומצוות,
אולם בבואם בין הבריות מתביישים הם ביהדותם, לבל ויאמר
עליהם חלילה כי "חשוכים" הם, "נחשלים" וכדומה. על כן
אמר הכתוב: "ברוך אתה בעיר רק אתם לא תבוש ותקיים את
המיצוות גם בעיר, לעיני כל הבריות אזי תהיה ברוך. וזה
שנאמר בשו"ע ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו (מעיינה של
תורה)...
עוד>
פרשת
"כי תצא"
''ובערת
הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו'' (כ''א, כ''א)
אם תבער מקרבך, מעצמך, את הרע – אזי ישמעוך אחרים
לכשתטיף להם דברי-מוסר. אבל כל עוד הרע מצוי בקרבך, לא
ישמעו אחרים את דבריך (פרח לבנון).
אם חלילה מתרגשות ובאות צרות על ישראל, אל תבקש עצות
כדי לבער את הרע ולבטל את הצרות על-ידי סיבות
חיצוניות, אלא ''מקרבך'' – הדבר תלוי בך עצמך. אם
יחזרו ישראל בתשובה שלמה ויפנו ת לבם לאביהם שבשמים,
יתבער הרע ממילא (דברי שערי חיים).
עוד>
פרשת
"שופטים"
הפרשה
מלמדת אותנו על סדר הנהגה כללית של עם ישראל, הנהגה
ציבורית שהיא יסוד הקיום בין אדם לחברו.
מינוי שופטים ושוטרים.
מינוי מלך – המלך מוזהר לנהוג כפי שהתורה מורה.
עניני הכוהנים והלויים ומתנותיהם – כדי שגם הם יוכלו
להתפרנס מאחר ואין להם חלק ונחלה בארץ.
הנביא והנבואה ועוד נושאים.
במאמר זה נעסוק אי"ה במינויים של שופטים ושוטרים.
למרות שבטבע, לבע"ח יש סדר טבעי ואינם זקוקים לשופטים
ושוטרים, האדם, בשכלו, עלול להשתמש בתחבולות להרע
לחברו והוא זקוק יותר למשפט ומשטר שימנעוהו מכך.
עוד
פרשת
"ראה"
"כי יהיה
בך אביון מאחד אחים באחד שערך בארצך, לא תאמץ את לבבך
ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו
והעבט תעביטנו די מחסורו" (ראה טו-ח)
אל חדרו של רבי עקיבא איגר נכנס עשיר שירד מנכסיו
ובפיו בקשה "ילווה לי הרב מאה זהובים!"
בדיוק באותה עת לא היה כסף בידי רבי עקיבא, אך כיצד
יתכן לשלוח את האיש המבקש בידיים ריקות? לקח הרב אחד
מתכשיטי הזהב של אשתו, נתנו לאיש ואמר לו "לך למשכן את
התכשיט הזה, וקבל תמורתו מאה זהובים".
נטל האיש את התכשיט והודה לרב. הלך ומשכן אותו וקיבל
תמורתו מאתים זהובים
עוד>
פרשת "בהר בחקתי"
''וידבר ה אל משה בהר סיני
לאמר'' (כ''ה, א)
מה עניין שמיטה אצל הר סיני? (רש''י).
מובנה של מצות-שמיטה הוא, להשריש בתוך הלבבות
את ההכרה, שהעולם השפל נתון תדיר תחת השגחתו
של השם-יתברך וממנו באה השפעתה - להוציא מלבם
של מינים הטוענים, כי אין זה לפי כבודו של מלך
עליון, המושל בשמי-שמים, שיתעסק בעולם החומרי
השפל - אלא ''במקום גדולתו שם ענותנותו'', וכן
''רם ה ושפל יראה''. על אף רוממותו וגדולתו,
הנהו משגיח על...
עוד>
|
|
