מידות טובות – פיסגת השלימות
יעקב עבד במשך שבע שנים כרועה צאן אצל לבן. את תפקידו זה הוא מילא במסירות בתנאים קשים ובמשך כל שעות היממה. יעקב העיד על עצמו כעבור עשרים שנה: "הייתי ביום אכלני חרב, וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני" (בראשית ל"א, מ').

גם מידת אחריותו כלפי הרכוש שהופקד עליו היתה מושלמת: "זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך. אנכי אחטנה, מידי תבקשנה, גנובתי יום, וגנובתי לילה" (בראשית ל"א, ל"ח-ל"ט).

בעבור עבודתו לא ביקש יעקב שכר כלשהו, מלבד דבר אחד: לשאת את רחל, בתו של לבן, לאשה. יעקב נזהר מאד שמא ירמה אותו לבן, וקבע במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (בראשית כ"ט, י"ח), אך כל זה לא עזר. מיד לאחר חתונתו התברר ליעקב שהוא נשא את לאה במקום את רחל. לבן הצטדק: "לא יעשה כן במקומנו, לתת את הצעירה לפני הבכירה" (בראשית כ"ט, כ"ו). הצטדקות זו לא היתה אלא "לעג לרש".

יעקב פונה ללבן ואומר לו: "למה זה רימיתני?" (בראשית, כ"ט, כ"ה), ומיד מסכים ל"הצעת הפשרה" של לבן, שיעבוד שבע שנים נוספות תמורת רחל. את רחל הוא חייב לשאת לאשה, כי היא מיועדת לו מן השמים, ועמה הוא יוכל להקים את בית ישראל, לקומם את יסודותיו של העם כולו.

למרות התנהגותו השפלה של לבן, יעקב ממשיך לשרת אותו בנאמנות. גם בשבע השנים הבאות הוא עובד יומם ולילה בכל כוחו. אין בלבו רגש נקמה כלשהו.

זוהי דמותו של האדם השלם, אדם השליט על עצמו. אדם שההיגיון בלבד מנחה את מעשיו, ואילו לרגשות של כעס ונקמה אין כל השפעה על פעולותיו. הוא פועל מתוך ידיעה שהוא חייל בצבא ה', ועליו לבצע את הנדרש ממנו בלי לערב רגשות אישיים.

זוהי דוגמה של דמות המהלכת בעקבותיו של הבורא, המורה לכולנו את דרך המידות הטובות והנאצלות.
 

* פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מברסלב זצוק"ל *

 

אחי מאין אתם ... (בראשית כט, ד)
וזהו (בראשית כט, ד): ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו, ששאל אותם: 'אחי' - הלֹא אתם אחי בשֹרש נפשותיכם, כי אתם נמשכים ממקום גבוה מאֹד, אך עתה 'מאין אתם' - להיכן נשלכתם ומאין באתם עתה, והשיבו 'מחרן אנחנו', שאנו מחרן, בחינת חרון אף, שהוא היצר הרע שיניקתו מחרון אף ודינים שהתגבר עלינו והתגרה בנו מאֹד.

ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור (בראשית כט, ה), 'לבן בן נחור' זה בחינת כלל כל הרמאות והערמומיות שהבעל דבר מכניס בעולם, ומתלבש את עצמו במנהיגים וגדולים, ומכניס בלבם לחלֹק על הצדיק הגדול האמתי שהוא בחינת יעקב, שהוא בחינת נקֻדת האמת שבכל הצדיקים, בחינת תיתן אמת ליעקב. ועיקר כל הרמאות והערמומיות של הבעל דבר הוא על ידי כח המדמה כשאין זוכין לבררו כראוי. כי כל הטעותים שבעולם נמשכין מכח המדמה, כנראה בחוש אפילו בדברים גשמיים, שכח המדמה מטעה לפעמים את האדם וסובר
על עץ שהוא אבן וכיוצא, אבל בדברים גשמיים יכולין לברר השקר והטעות מיד על ידי חוש הראות, אך בדברים הנוגעים אל השכל קשה מאֹד לברר הדבר ולעמֹד על האמת כשכח המדמה מתפשט ומטעה את בני אדם להפֹך את האמת, כי מרבוי הדמיונות יש לו כח להפֹך כל דבר מהפך אל הפך עד שקשה מאֹד לעמֹד עליו, כי אם כשמקרבין עצמן לצדיקי אמת שהם בחינת יעקב שהם בחינת נקֻדת האמת לאמתו.
אבל הבעל דבר מתגרה על זה ביותר, ומניח את עצמו לאֹרך ולרֹחב להרבות מחלֹקת על צדיק כזה שהוא בחינת נקֻדת האמת שכבר שבר והכניע וביטל את כח המדמה לגמרי. כי הבעל דבר מסבב בתחבולותיו ומכניס בלב בני אדם שיאמרו עליו ההפך ממש, כאילו הוא הפך האמת ממש חס ושלום, ובודה עליו כזבים ומחפה עליו דברים אשר לא כן.

ועיקר התגרות הבעל דבר הוא בגדולים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סֻכה נב), היינו שמתגרה בגדולים ומנהיגים של הדור שיטעו בו ויֹאמרו עליו מה שיאמרו, כדי לרחק ישראל ממנו חס ושלום, מחמת שיודע שאם יתקרבו אליו ולדרכיו ולעצותיו הקדושים יקרב כֻלם לה' יתברך, על כן מרבה מחלֹקת עליו, והכל על ידי כח המדמה שמשם כל הרמאות והטעותים והערמומיות שבעולם.
וזה בחינת 'לבן בן נחור', כי כח המדמה נקרא לבן הארמי, על שם שמשם כל הרמאות והטעותים שבעולם. ועל כן נקרא 'לבן', כי דרכו תמיד להתלבש עצמו במצוות, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו ז"ל (בסימן א) על מאמר רבה בר בר חנה: ומתחזי כי צוציתא דנורא חורא ברישה וכו'. כי מכניס בלב שמצוה גדולה לחלֹק עליו, כי מהפך האמת מהפך אל הפך כנ"ל.
גם כי המֹח הקדוש של הצדיק האמת הוא בחינת לֹבן העליון, בחינת: באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, מן לבונא דמֹחא, בחינת: מסטרא דימינא מֹחא חורא ככספא, כי מֹחו הקדוש הוא זך ונקי ככסף צרוף, וכל התורה שהוא מגלה הוא אמת ברור זך ונקי בלי שום סיג ופסֹלת כלל, בחינת: אמרות ה' אמרות טהֹרות כסף צרוף וכו' מזֻקק שבעתים. ולעֻמת זה, הכח המדמה שמטעה את האדם נקרא לבן הארמי, כי מרמה ומטעה כל כך את בני אדם בכמה מיני טעֻיות ושקרים, עד שהשקר ברור אצלם כאלו אין בו שום ספק לנטות אל האמת.

וזה בחינת לֹבן דקליפה, בחינת ארבע מראות נגעים, שכֻלם מראיהם תכלית הלבן. היינו כי כשמבררין דבר לאמתו הוא בחינת שמלבנים הדבר ומבררים אותו כשמלה, כמו שכתוב (ישעיה ג, ו): שמלה לכה וכו', ודרשו רבותינו ז"ל דברים הברורין כשמלה, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל: 'ובלבנים' - לבון הלכתא. אבל הסטרא אחרא מתגרה להפֹך האמת על ידי הטעותים של כֹח המדמה, עד שמלבין השקר כאלו הוא ברור ומלֻבן שכך הוא הדבר כאילו אין בו שום צד נטיה אל ההפך שהוא האמת, ועל כן נקרא לבן הארמי.

וזה בחינת לבן בן 'נחור', מחמת שעל ידו כל ההתגרות והמחלֹקת שחולקין על הצדיק האמת שהוא בחינת יעקב, בחינת נקֻדת האמת שבין כל הצדיקים, בבחינת: בני אמי 'נחרו' בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. 'כרמים' הם בחינת מנהיגים כמו שפירש רש"י שם. 'בני אמי' פירש רש"י: אנשי מצרים, היינו בחינת כֹח המדמה שהוא בחינת פרעֹה ומצרים (כמו שכתוב בתורה ויהי מקץ בסימן נ"ד, עיין שם).

 היינו שבני אמי שהם כֹחות המדמה שאינו מבֹרר, הם נחרו ונתגרו בי, היינו בכנסת ישראל, עד אשר 'שמוני נוטרה את הכרמים', הם בחינת מנהיגים אחרים שאינם יכולים להועיל לי, 'כרמי שלי לא נטרתי', 'כרמי שלי' הוא בחינת המנהיג האמת, היינו הצדיק האמת, ועל כן נקרא כרמי שלי, כי הוא יודע להלֹך נגד רוחו של כל אחד ואחד, ולִתן עצה והתחזקות וכו' לכל אחד מישראל כראוי לו, ועל כן נקרא כרמי שלי, כי הוא המנהיג שלי, היינו של כל אחד ואחד מישראל באמת, כי רק הוא יודע להנהיג אותי ולהושיע לי באמת, אבל שאר המנהיגים החולקים עליו נקראים כרמים ומנהיגים אחרים ואינם שלי, כי אף על פי שיש בהם כמה שהם צדיקים וכשרים אבל מאחר שעדיין לא שברו המדמה לגמרי ואינם יכולים להושיע לי, על כן אינם מנהיגים שלי, מאחר שאיני יכול לקבל תועלת מהם. ועל כן מבקשת כנסת ישראל מה' יתברך: 'הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים וכו' שלמה אהיה כעֹטיה על עדרי חבריך', היינו שכנסת ישראל מבקשת ומתחננת מה' יתברך שיגיד לה ויגלה לה האמת, איכה תרעה איכה תרביץ, היינו איכה ואיפֹה הוא הרועה את ישראל באמת בעת הגלות המר הזה שהוא בחינת 'בצהרים', כמו שפירש רש"י שם שהוא עת החֹם שרע להצאן (ועיין מזה במקום אחר).

ובשביל זה נקרא הכֹח המדמה לבן בן 'נחור', בחינת בני אמי 'נחרו' בי, מחמת שכל ההתגרות לחלֹק על הצדיק האמת הוא על ידי כֹח המדמה שמטעה את האדם עד שמהפך האמת לשקר והשקר לאמת, כמו שכתוב: הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים אור לחֹשך וכו' שמים מתוק למר וכו'.
וזהו ששאל אותם: הידעתם את לבן בן נחור, היינו שאמר להם מאחר שאצלכם עדיין מֻנח האבן גדולה על פי הבאר, על כן אני שואל אתכם 'הידעתם את לבן' וכו' שהוא בחינת הכֹח המדמה כנ"ל, היינו כי בוודאי יש לכם ידיעה ואהבה והכרות עמו, כי ידיעה לשון אהבה. ויאמרו ידענו, שהודו לו שעדיין לא שברו המדמה והם יודעיו ואוהביו עדיין.

ויאמר השלום לו (בראשית כט, ו), ויאמרו שלום, ששאל אם שלום לבחינת הכֹח המדמה, היינו אם יש שלום להמנהיגים שלא שברו עדיין את המדמה אם שלום להם. והשיבו: שלום, כי להם בוודאי יש שלום, כי אין עליהם מחלֹקת כי אין הבעל דבר מתגרה להרבות עליהם מחלֹקת מאחר שאין בהם כֹח לעזֹר לישראל להחזירם למוטב, כי הוא מתגרה רק להרבות מחלֹקת על הצדיק האמת בחינת יעקב שהוא יכול להוכיח את ישראל ולהחזירם למוטב, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: האי צורבא מרבנן דמרחמי לה וכו' משום דלֹא מוכח להו וכו'. נמצא, שאלו שאין מועילים לישראל להם יש שלום.
וזהו (שם כט, ו): ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן, 'רחל' היא התורה (כמו שפירש אדוננו מורנו ורבנו ז"ל במקום אחר (בסימן יב)) ומי שאין המדמה שלו מבֹרר כראוי, אזי גם חִדושי התורה שלו הם משם מבחינת המדמה שאינו מבֹרר, שמדמה מלתא למלתא, והוא מנהיג את ישראל בהתורה שלו, אבל התורה שלו אינה יכולה לעזֹר להם כלל והלואי שלא תקלקל להם, אך העולם טועים וסוברים שיכולים להנהיג ולרעות צֹאן קדשים בהתורה שלהם. וזהו: 'ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן', שאמרו שאלו המנהיגים שהם מסטרא דלבן שעדיין לא בררו המדמה יש להם שלום גדול כנ"ל, והם גדולים בעולם, ומנהיגים ורועים את צֹאן קדשים בהתורה שלהם. וזהו: והנה רחל בתו באה עם הצאן, היינו שהתורה שנמשכת מכֹח המדמה שהיא רחל בתו של לבן, שהיא התורה של אלו המנהיגים כנ"ל, באה עם הצאן, שהולכת עם צֹאן קדשים ורועה אותם, כי הם גדולים בעולם, ושלום להם, ותורתם מנהגת ורועה עדרי צֹאן קדשים (לקוטי הלכות - הלכות מתנה ד' - י"ב י"ג י"ד).

"ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא" (ליקו"מ ח"א, יב)

כשלומד הלמדן חידוש של הצדיק, היה ראוי לו לחזור בתשובה, אם כן איך מניחה התורה שבעל-פה את הלמדן ללכת ברשעתו? התשובה היא: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא" (בראשית כח) – שהצדיק אומר התורה שבעל- פה אומר אותה בחינת : "צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בם" (הושע יד) – כי אם ברמאות אז: "אחי אביה הוא" שזה בחינת: "פושעים יכשלו בם. אולם אם בחינת אמת אז: "בן רבקה הוא" – הכשרה בחינת צדיקים ילכו בה.

ולא עוד: "ותרץ ותגד לאביה" - היינו זאת הבחינה של פושעים יכשלו בם – כי בא לו בנקל ביותר, בריצה. כמו שאמרו חז"ל (סוטה כא:) – 'אני חכמה שכנתי ערמה' - ברגע שאדם לומד תורה נכנסת בו ערמימיות וזה בחינת: ותרץ – כאדם שרץ במהירות ובנקל, ואז: "ותגד לאביה". התורה אומרת ללמדן ערמימיות והיא באה בנקל ובמהירות יותר, כי הקדושה צריכה סיוע מלמעלה, כמו שנאמר – הבא ליטהר מסייעין לו, אך ערמימיות פותחין – יש בה הרבה פתחים ובאה לאדם בנקל, כי מי שהולך בדרך זו פותחים לו את כל הפתחים.

"ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (ליקו"מ ח"א, כד)

פרנסה בלי טורח הוא בחינת לחם מן השמים, וזה נעשה על ידי תיקון הכללי שהוא תיקון הברית.
פרנסה בטורח ובכבדות הוא מחמת שאדם לא תיקן את קילקול פגם הברית.
יעקב שהיה מתוקן בברית על ידי תיקון כללי אמר בתחילת ברכתו לבנו ראובן: "ראשית אוני" (בראשית מט), על כן ביקש - "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח) – כי זה תלוי בזה, הפרנסה תלוייה בבחינת בגדים לבנים, כי פגם הברית הוא פגם כלליות הגידין וזה בחינת פגם הבגדים.
ולכן: לא תאכלו – שהפרנסה תהייה בטורח.
לא תנחשו ולא תעוננו – שהם גורמים לבחינת נחש ושליטת השפחה בישא הרעה, שהיא עת רעה.
לא תנחשו – לא לגרום חס ושלום את משיכת הנחש.
לא תעוננו – לשון עת רעה, לא לגרום שליטת העת הרעה.
על ידי שישמור כל זאת, שזה בחינת תיקון הברית, יזכה ללחם לאכול ובגד ללבוש – פרנסה בלי טורח.

"אסף אלוקים את חרפתי"

א. ליקו"מ ח"א, לד:

צריך כל אדם לדבר בינו לבין קונו כדי שיאיר בו בחינת נקודה – "פי ידבר חכמות", ולבטל עורלת ליבו והאהבות הרעות. צריך אדם גם לדבר עם חברו בעיניין יראת שמים כדי לקבל התעוררות בליבו מהנקודה שיש בחברו יותר ממה שיש בו, כמו שכתוב: "ומקבלין דין מדין". וכל הנקודות האלו, שיש בכולם הם ענפים היוצאים מהצדיק שהוא כלליות כל ישראל, ומלכתחילה כולם צריכים לקבל מהצדיק ואח"כ איש מרעהו. על ידי כך תתבטל עורלת הלב והאהבות הרעות, וזה שנאמר: "על כל פשעים תכסה האהבה", כי שם שורה אהבה קדושה.
לכן, כשנולד יוסף הצדיק אמרה אימו רחל: "אסף אלוקים חרפתי" – כי כשנתגלתה הנקודה ששם יש אהבה קדושה אז נתבטלה העורלה, וכתוב עוד בעיניין יוסף (בראשית מה): "כי פי המדבר אליכם" – פירש רש"י: כפי ליבי, היינו שהאיר הנקודה שלו בלב כל ישראל.
נמצא איפוא, שבעזרת ההתקשרות לצדיק, ההארה בלב והתעוררות הלב על ידי הנקודה המאירה יכול איש להאיר בלב רעהו ולעוררו ואף את עצמו, על ידי שמדבר עם קונו בחינת: "פי ידבר חכמות" ויסיר מליבו את העורלה.

ב. ליקו"מ ח"א, פב:

הנה נודע שיש שלוש קליפות טומאה: רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת – והן בחינת עורלה בלב. וכל החרפות הבאים לאדם באות מקליפות אלו, כי עיקר החרפות באות מהעורלה. לכן, כשנולד יוסף אמר רחל: "אסף אלוקים את חרפתי" – כי בהתגלות יוסף שהוא בחינת קדושת הברית נאספו החרפות, דהיינו שלוש הקליפות הנ"ל.

"וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי" (ליקו"מ ח"א, סד)

כדי שתוכל הבריאה להתהוות בחלל הפנוי, צימצם הקב"ה, כביכול, אלוקותו, כי אם לא היה עושה כן לא היתה יכולה הבריאה להתהוות, כי עיקר כלל הבריאה היתה בשביל לגלות גודל רחמנותו של הבורא יתברך, כי הרחמנות היא שורש כל הבריאה.
כדי להבין זאת, שבאמת בחלל הפנוי יש אלוקות ואף על פי כן החלל פנוי, זה נעשה על ידי קבלת השכר לעתיד לבוא, כמו שכתוב: "וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי" (בראשית ל), כי עיקר קבלת השכר לעתיד הוא, שישיגו השגות ויבינו את מה שלא ניתן היה להבין בעולם הזה.
צדקתי – בחינת לבוש – "צדק לבשתי" (איוב כט), שאז ביום המחר שיהיה קבלת השכר יתגלה סוד הלבושים, שהוא צמצום החלל הפנוי ויתגלה הניגון והזמר שעל ידו יתבטלו כל האפיקוריסות.

"כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא ולבנינו" (ליקו"מ ח"א, סט)

דע, כי כל הגוזל את ממון חברו בזה הוא גוזל ממנו בנים, כי עיקר הממון של האדם בא על ידי בת-זוגו, כי על ידי אור נפשה מזה בא לו הממון. וזה האור הוא בחינת ממון, והממון בא ממקום הנפש, ונפש היא בחינת נקבה – לכן על ידי בחינת הנקבה שהיא בת זוגו, על ידה בא לו הממון.
כל אדם ואדם כאשר הוא בא לעולם, הוא בא עם בת-זוגו המיוחדת לו ועם סכום ממון הקצוב לו שיהיה לו בזה העולם וכמה פירות – דהיינו בנים שיהיו לו בזה העולם, וכל זה הוא בחינת אילן, ענפים ופירות.
אם כן, כשאדם גוזל מחברו ממון הוא גוזל ונוטל ממנו ענפים של האילן ופירותיו שהם בניו ובנותיו, על כן אמרו רחל ולאה: "כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא ולבנינו" (בראשית לא) – לנו ולבנינו דייקא! כי עיקר העשירות הוא על ידי האישה ובה תלויים הבנים והבנות, וזה הסוד שאמרו חז"ל (ב"ק קיט) – הגוזל את חברו, כאילו גוזל ממנו נפש בניו ובנותיו.

"ועיני לאה רכות" (ליקו"מ ח"א, רכו)

מה שהרשעים על פי רוב מזמרים ניגונים של יללה ועצבות, כי הם בחינת נשמת ערב-רב, ואמא של ערב-עב היא הלילית שהיא מיללת תמיד, על כן הם עושים ניגונים של יללה, ומה שדרך בני אדם להימשך אל הניגונים הללו הוא יניקתם, בחינת: "ועיני לאה רכות" (בראשית כט) – על ידי בחינת קילקול הראות (אור הראיה).
עיקר הניגון הוא בחינת שבט לוי שהיו מנצחים בשיר. ושבט לוי הם מבני לאה וכשנולד לוי אמרה לאה: "הפעם ילוה אישי אלי" – כי על ידי שנולד לוי שהוא מצד הניגון על ידי זה ילווה וימשך אליה עם כח. כי התחברות שני הדברים הוא על ידי כח הניגון וכלי-שיר. לכן, כשמזמרים ניגונים אלה בשבת מעלים אותם ומתקנים אותם, כי בשבת נשלם האור ונתתקן קילקול הראות.

"ויברך ה' אותך לרגלי" (ליקו"מ ח"ב, ד)

יש חיות רעות דורסים וטורפים שהם חכמי הטבע, והם טורפים רבים מבני עמנו שהולכים אחריהם שולל. ולדברי חכמים אלה הכל נעשה על פי הטבע, חלילה, וכשהם מתגברים אז קול שאגתם עולה ומתגבר.

הכנעתם של חיות אלו, היינו חכמי הטבע, הוא על ידי חכם גדול שבקדושה שיכול לקשר כל הרצונות בשורש הרצון, וצריך לקשר כל הרצונות שיש בעולם לשורש הרצון, ועל ידי זה הוא מתגבר ומכניע וסותר דעות חכמי הטבע שכופרים ברצון. אולם כנגד זה יש בחינת מצח הנחש, שהוא שורש חכמת הטבע, כי כפי שאמרנו - לכל דבר יש שורש, כך גם לגלית שהיה כופר בכל ורצה להראות כל הסיבות שהן על פי הטבע, לכן נאמר עליו: "ומצחת נחושת על רגליו" (שמואל א), וזה עניין 'רגליו' שנאמר (בראשית ל) – "ויברך ה' אותך לרגלי" – בסיבתי, יעקב אמר ללבן שהקב"ה היה מסבב אליו (ללבן) את הברכה על ידו ובסיבתו (של יעקב). נמצא שרגל היא בחינת סיבות, יעקב תלה כל הסיבות (הרגל) בקב"ה לעומת גלית שתלה כל הסיבות במצח הנחש, בחיוב הטבע.