'''ויחי יעקב בארץ מצרים'' (מז - כח)
יעקב מרמז על מידת ה''אמת'' - ''תתן אמת ליעקב''. במידת האמת אפשר לבלות את כל העיתים הקשות והמצרים (מלשון מיצר) הקשים ביותר... (חידושי הרי''מ ז''ל)

למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד. (רש''י)
מקשים המפרשים מה שנאמר במדרש, כי כל זמן שאחד מן השבטים עוד היה חי, לא היה כל שעבוד? ברם, שיעבוד-הגוף אמנם לא היה, אבל שיעבוד רוחני כבר התחיל מעתה. נסתרה האמת הפנימית, עד שהלב והעינים לא היו רואים ומרגישים אלא רק את הצד החיצוני - והרי זהו עיקר הגלות... (שפת אמת)

דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. (רש''י).
מפני מה ביקש יעקב לגלות את הקץ? כי כאשר יודעים את קץ הגלות, אין הגלות קשה כל-כך. ברם, מן השמים רצו שהגלות תהיה קשה, מבלי ידיעת הקץ, ולפיכך נסתם ממנו... (הרבי ר' בונם ז''ל מפשיסחה)

''ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים'' (מז-כט).
חסד שעושים אם המתים הוא חסד של אמת. (רש''י).
העלאתו של יעקב לקבורה בארץ ישראל אינה קרויה חסד של אמת, לפי שיוסף קיבל שכר על כך, שעצמותיו הועלו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאומרת הגמרא: ''יוסף זכה לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה'' (סוטה ט'). ברם, יעקב ביקש ממנו, שאפילו באופן זמני, לפי שעה, לא יקברנו במצרים, כי אם יעלהו מיד עם מותו לקבורה בארץ ישראל; וזהו שפיר חסד של אמת, שכן עצמותיו של יוסף נשארו לפי שעה במצרים, כדי שזכותו תעמוד לישראל בעת קריעת ים סוף – ''הים ראה וינוס – מה ראה? ארונו של יוסף''.
''ועשית עמדי חסד ואמת'' – יהא זה חסד של אמת מה שתעשה עמדי: ''אל נ א תקברני במצרים'' – שאפילו רק לפי שעה לא תקברני במצריים... (מלא העומר).
כל טובה הנעשית לאדם בעולם הזה, אין יודעים אם אמנם טובה אמיתית היא זו. לפעמים סבור אדם שעשה טובה לחבירו, ולבסוף מתברר שזו היתה רעה, או שיצאה ממנה רעה. לעומת זה, החסד הנעשה למתים, זהו חסד אמיתי, לפי שבוודאי זקוקים הם לו... (אהל יעקב).
ראשי תיבות של ''אמת'' הם: ארון, מיטה, תכריכים – זהו החסד הנעשה למתים... (מדרש תלפיות).

''וישתהו ישראל על ראש המטה'' (מז-לא).
על שהיתה מטתו שלמה ולא היה בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא ועוד שנשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדקו (רש''י).
הלא תחילה נשבה לבין הגויים, ואחר כך נעשה מלך, ולמה הקדים רש''י ואמר: ''שהרי מלך הוא'' ואחר כך: ''שנשבה לבין הגויים''? ברם, המדרש אומר על הפסוק ''וישמע ראובן ויצילהו מידם'', שכששמע ראובן את יוסף בספרו את חלומו: ''ואחר עשר כוכבים משתחוים לי'', אמר, הריני רואה שהוא מונה אותי בחשבון האחים וחייב אני להצילו (מדרש רבה וישב). יוצא איפוא, שמתוך חלומו של יוסף הבין ראובן, שנמחל לו חטאו והוא נימנה בחשבון האחים. ובכל זאת לא היה ראובן בטוח בכך, לפי שהיה זה רק חלום והרי ''דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין''. אך משנתקיים החלום ויוסף נעשה מלך, כבר היה ברור שנמחל לו חטאו.
זוהי איפוא הכוונה בדברי רש''י: ''שהרי יוסף מלך הוא'' – וראיה מכאן שנמחל חטאו של ראובן: ''ועוד שנשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדקו'' – וראיה מכאן שיוסף היה צדיק. הרי מכאן ומכאן ראיה ''שהיתה מיטתו שלמה ולא היה בה רשע'' – לא מצד ראובן ולא מצד יוסף... (הגאון ר' נפתלי כץ ז''ל).

''ויאמר ליוסף הנה אביך חלה'' (מח-א).
עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעי רחמי והוה חולשא, שנאמר הנה אביך חולה. (בבא מציעא פ''ז).
נאמר בגמרא, אדם המבשר בשורה רעה הריהו בכלל ''ומוציא דבה הוא כסיל''. אלא יש לספר את הדבר בצורה המשתמעת לשתי פנים, באופן שהלה יבין מאיליו את הבשורה הרעה. כגון אם הוא שואל: ''האם אבא חי?'' יש להשיב לו: ''אמא חיה'' (פסחים ג').
יש להקשות, איפוא, מדוע אמר כאן השליח ליוסף: ''הנה אביך חולה'', והיה בכלל ''מוציא דיבה''? הלא צריך היה לומר לו, כי האחים בריאים הם וממילא היה יוסף מבין שהאב הנהו חולה?
אלא, כיון שעד אז לא היתה בכלל מחלה בעולם, הרי אם היה השליח אומר לו, שהאחים בריאים הם, היה יוסף מסיק שהאב כבר מת, לפי שהמושג מחלה היה זר לו לחלוטין – לפיכך היה עליו לומר לו בפירוש: ''הנה אביך חולה''. הרי מכאן ראיה, כי ''עד יעקב לא הוה חולשא''... (קודש הלולים).

''הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על המטה'' (מח-ב).
אמרו חכמינו: ''כל המבקר את החולה והוא בן גילו, נוטל אחד מששים מחליו'' (נדרים ל''ט). והרי יוסף היה בן גילו של יעקב – ''כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף'' (רשי''י לז-ב). – נמצא איפוא, שכשבא יוסף לבקר את אביו החולה, הופחתה המחלה באחד מששים. לפיכך ''ויתחזק ישרל וישב על ה מ ט ה'' – יעקב התחזק וישב, לפי שנשארו רק חמישים ותשעה חלקים ממחלתו, כמנין ''המטה''. לעומת זה, מקודם היה ''ה נ ה אביך חולה'' – מנין ''הנה'' עולה ששים... (אלשיך, באר מים חיים).

''ועתה שני בניך הנולדים לך... אפרים ומנשה כראובן ושמעון היו לי'' (מח-ה).
כיון שרצה יעקב להזהיר את יוסף, כי יקיים את שבועתו אשר נשבע לו, שלא לקברו במצרים – לפיכך הזכיר לו את מותה של רחל, אשר לפי דברי חכמינו מתה בגלל החטא שיעקב הישהה את קיום נדרו. (משך חכמה).

''שכל את ידיו כי מנשה הבכור'' (מח-יד).
אחכמינון לידוהי (תרגום).
יעקב עיבד כל כך את אברי גופו, עד שלא היו יכולים לעשות דבר בניגוד לרצון ה' יתברך. הידים היו מחוכמות מעצמן ונינוחו בצורה הפוכה, כפי רצון שמים... (ליקוטי מגדים).

''ויברך את יוסף ויאמר'' (מח-טו).
הלא מברך היה את בניו של יוסף ולא את יוסף עצמו?
ברם, אין ברכה יותר גדולה לאבא מאשר הברכה שיהיו בניו טובים ומוכשרים. אם ''יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי'' – הרי זו ממילא הברכה הגדולה ביותר בשביל יוסף עצמו... (של''ה לפי הרמב''ם).

''האלוקים הרעה אתי... המלאך הגאל אתי'' (מח-טו, טז).
אף אם אינם ראויים לקבל ברכה זו ממך, האלוקים, בעצמך, ללא כל תיווך – הרי על כל פנים אבקשך נא, כי תצווה על ''המלאך הגואל אותי'' – שיברך אותם. וכך הוא איפוא, פשוטו של פסוק: ''האלוקים הרועה אותי'' – אבקש נא כי תצווה על ''המלאך הגואל אותי'' שהוא ''יברך את הנערים''... (ספורני).

*פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל*

 

"בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (ליקו"מ ח"א, ז)

דע שעל ידי מצוות ציצית האדם ניצול מעצת הנחש ומנישואים של רשע, שהם בחינת תאוות ניאוף. כי הציצית שומרת מתאווה זו, כמו שכתוב: "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם", ושמלה היא ציצית. "ואת ערוות אביהם לא ראו" – כי הציצית שומרת מעריין.
חם – הוא היצר הרע המחמם את גוף האדם לעבירה, ונקרא ארור הוא, "ארור כנען", כמו שנאמר על הנחש: "ארור אתה מכל הבהמה".
הציצית שומרת מעצת הנחש ומזוהמת הנחש, וזה בחינת: "בן פורת עלי עין" – וזכה לכך מכיון שנשמר מזיווג של הסיטרא אחרא ועמד בניסיון אשת פוטיפר, ולכן זכה לזיווג של קדושה.
פורת – זהו לשון זיווג, מלשון פרו ורבו.
ודע שעיקר תאוות הניאוף בא מהעיניים, וציצית – היא בחינת עיניים, היא שמירה מעצת הנחש. על כן, ברגע שאדם נשמר עם ציצית ושומר על עיניו יכול לקבל עצות מהצדיק שהוא כולו זרע אמת.

"ויאסוף יעקב רגליו אל המטה" (ליקו"מ ח"א, ט)

דע שיש שנים עשר שבטים כנגד שנים עשר מזלות, ולכל שבט יש נוסחא מיוחדת ושער מיוחד להכניס דרכו את תפילתם.
"ויאסוף יעקב רגליו אל המטה" – רגליו – זה בחינת תפילה, כמו שכתוב: "צדק לפניו יהלך" (תהלים פה), והכוונה היא: שהיה אוסף את התפילות ומעלה אותה כל אחת לשורשה. יעקב שהוא כלול בכל שנים עשר השבטים, היה יודע כל שבט ושבט בשורשו, והיה בידו הכוח לתת חלקי עולם ליוסף, כמו שכתוב: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (בראשית מח), כי על ידי תפילתו היה משפיע חיות לכל שלושה חלקי עולם שהם: עולם השפל, עולם הכוכבים ועולם המלאכים. ולכן צריך כל אדם לקשר תפילתו לצדיק הדור, כי הצדיק יודע לכוין ולהעלות את התפילה אל השער אליו היא שייכת.

"נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" (ליקו"מ ח"א, מז)

בני ישראל מקבלים את השפע דרך ארץ ישראל, ושפע ארץ ישראל הוא הארת הפנים של יעקב, הארת התפילין ולכן נאמר: "הנותן אמרי שפר" – כי שפר זה בחינת פאר, ופאר הוא בחינת תפילין הנותנים לאדם אותיות הארה שיש בהם, ותפילין נקראים גם חיים. לכן נאמר: "נפתלי אילה שלוחה" – כי נפתלי הוא אותיות תפילין.

כשאנו אוכלים שפע אמת שמגיע דרך ארץ ישראל ואחר כך מהללים ומשבחים את הבורא על ידי זה נעשה כוח, בחינת שמים וארץ חדשים, כי השמים החדשים נעשים על ידי הארת פני יעקב, שהוא תיקון ואמת, כמו שכתוב: תתן אמת ליעקב", שהוא בחינת תפילין, כי יעקב הוא תפארת כלליות הגוונים.

"ויפוזו זורעי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" (ליקו"מ ח"א, נז)

להקים את האמונה הנפולה אפשר לעשות על ידי בחינת יעקב אבינו, היינו על ידי הנדר שאדם נודר (נדר שאומר ומקיים מיד). על ידי הנדר יקים בחזרה אמונתו וישוב לאמונת חכמים, כי כשאין לו אמונת חכמים זה בחינת הסתלקות החכמים, והתיקון לכך הוא על ידי הנדר שנודר ומעלה אמונתו, ועל ידי הנדר עולה האדם לשורש שהחכמים מושרשים שם אל פליאות החכמה, ואז זוכה לדעת ולהכיר את מעלות החכמים, ובדרך זו האדם שב לאמונתו ומאמין בהם.
יעקב אבינו הוא בחינת נדר, והוא ראש כל הנודרים, כמו שכתוב: "וידר יעקב נדר", ולכן נאמר: מידי אביר יעקב" – כי כשרוצה לתקן אמונתו ולתקן המלאך הנקרא אביר, צריך להשתמש בנדר שהוא בחינת יעקב אבינו, כי: "משם רועה אבן ישראל" – כי על ידי הנדר מתקנים את האמונה שנקראת רועֶה, בחינת: "ורעֶה אמונה".

"עד כי יבוא שילה" (ליקו"מ ח"א, קיח)

צדיק הדור הוא בחינת משה רבנו, שהוא בחינת משיח. ולכן כתוב: "עד כי יבוא שילה", היינו משיח, ו-שילה בגימטריא = משה, לכן קראו התנאים אחד לשני משה. כי כשמחדשים דבר בתורה, דברי חידוש אלו הם בחינת משה-משיח, כי חידושי תורה הם בעצמם בחינת משיח, כי שם רוחו של משיח מרחפת.

אמרו חז"ל: משיח סובל עבור כל ישראל "והוא מחולל מפשעינו", כך הדבר לגבי צדיק הדור שגם הוא סובל יסורים בשביל כלל ישראל, כדי להקל מעליהם כי הוא בחינת משה-משיח.

"ומחוקק מבין רגליו" (ליקו"מ ח"ב, ד)

כשהחסד מתעכב אצל הקב"ה ואין משפיעו עלינו, אז הגמול יהי בחינת: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", היינו כפי העשייה והעסקים שעושה האדם, כך ישלם לו הבורא. אולם כשהחסד לא מתעכב והבורא משפיע עלינו חסדו, אז לא היינו צריכים לעשות כלום, אך אי אפשר לקבל את רוב החסד ואת הטוב מבלי לעשות כלי וצינור לקבלתו, כי דבר זה היה מוביל להתבטל במציאות. לכן על האדם להכין כלי לקבלת החסד, וכלי זה נעשה על ידי היראה, וזה בחינת: "מחוקק מבין רגליו" – כי רגל היא בחינת יראה בחינת סוף, כמו שכתוב: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא".

בסֹדם אל תבֹא נפשי ... (בראשית מ"ט, ו')
... שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרֹתיהם. כי כשרוצין לחטֹף ידיעות והשגות שאינם ראויים לו זה בחינת חמס וגזלה וחרון אף כמובן במקום אחר. וזהו בחינת בסֹדם אל תבֹא נפשי, בסֹדם דייקא שנדמה להם שהשיגו כבר כל הסודות וההשגות עד שהעמידו על דעתם למכר את יוסף הצדיק שנדמה להם לפי דעתם שנוטה מדרך האמת. ועל כן אמר יעקֹב בסֹדם אל תבֹא נפשי, כי איני רוצה סודות כאלו, וכן בקהלם של קֹרח וזמרי אל תחד כבֹדי וכו', כי הם פגמו הרבה יותר ויותר שנמשכו אחר תאוותם, זמרי רצה לנאף וטען עם משה כמו חכם ולמדן מֻפלג אם תאמר זו אסורה וכו', וכל בר דעת אמתי יודע החלוק שבין כוונת משה רבנו ובין זמרי, כי משה רבנו היה פרוש גדול ונשא בת יתרו על פי הדבור, וזה יצא מדעתו ורצה להתיר ניאוף בפרהסיא והעז פניו כל כך לטעֹן עם משה בעזות כזה. וכן קֹרח שרצה בכבוד עצמו כמפֻרסם וטען כאלו מתקנא בשביל ישראל ואמר כי כל העדה כֻלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'...
וזה יהודה אתה יודוך אחיך, כי ממנו יצא דוד ומשיח שהם יזכו לזה בשלמות שהם יתקנו הכל במהרה בימינו אמן. כי דוד עשה עצמו כל ימיו כעני ואביון, ואמר ואנֹכי תולעת ולא איש וכו', ואמר ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדֹלות ונפלאות ממני וכו', וסיים יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם, שזה העיקר לעשות עצמו כגמֻל עלי אמו וכו' ולייחל לישועת ה' ולהרבות בשירות ותשבחות ותפלות והודאות, כמו דוד שעסק בזה כל ימיו עד שזכה לחבר ספר תהלים שכלול מכל עשרה מיני נגינה שהם כלל השמחה בו יתברך, שזה עיקר התיקון שעל ידי זה תבוא הגאֻלה השלמה על ידי משיח שיצא מזרעו, שעיקר הגאֻלה על ידי שמחה. ועל כן יגע מאֹד למצֹא מקום הבית המקדש ששם מקבלין אור השמחה הקדושה לשמֹח בו יתברך בחינת אנֹכי אשמח בה' בחינת כי בו ישמח לבנו וכו' (לקוטי הלכות - הלכות ברכת הודאה ו' - נ"ד).

לֹא יסור שבט מיהודה ... (בראשית מ"ט, י')
ועל זה התנבא יעקֹב אבינו כשברך את יהודה, שממנו יצא משיח: "לֹא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו עד כי יבֹא שילֹה". מחֹקק — זה בחינת הדפוס, שהתנבא שלא יסור שבט מיהודה — זה בחינת שבט סופר, בחינת כתיבת הספרים הקדושים של התורה, ומחֹקק — זה בחינת הדפוס, שתתגלה חכמת הדפוס בעולם ולא תתבטל חקיקת והדפסת ספרי ישראל, עד כי יבֹא שילֹה — דא משה משיח, כי על ידי רבוי הספרים הקדושים, על ידי חכמת הדפוס לא תשתכח התורה עד שיבוא שילֹה — דא משה משיח. וזה "ולו יקהת עמים אֹסרי לגפן עירֹה וכו' כבס ביין וכו' חכלילי עיניים מיין" וכו', כי לעתיד כשיבוא משיח אז יֻכללו משה ודוד ביחד בתכלית האחדות, כי שילֹה דא משה, שהוא משיח. וכן דוד הוא משיח, כמו שכתוב: "משיח אלֹקי יעקֹב", כי נשמת משיח יהיה כלול משניהם: ממשה ודוד ואז תהיה הגאֻלה שלמה שאין אחריה גלות, כי נזכה לזכר האזהרות של משה ולקיימם בשלמות על ידי בחינת דוד, כי שניהם, משה ודוד, יֻכללו ביחד. וזה בחינת "עד כי יבֹא שילֹה ולו יקהת עמים", שכל העמים, שהם השבעים אֻמות, יתהפכו אל הקדֻשה ויתאספו כֻלם אל משה משיח ... (לקוטי הלכות - הלכות יין נסך ג' - ו').

יששכר חמֹר גרם רֹבץ בין המשפתים ... (בראשית מ"ט, ט"ו)
... וזה בחינת יששכר, בחינת 'יש שכר' שמודיע לכל באי עולם אפילו להגרועים מאֹד, כי עדין יש שכר בחינת (ירמיה לא, טו טז) כי יש שכר לפעֻלתך ויש תקוה לאחריתך...
וזה בחינת יששכר חמור גרם, שהצדיק, בחינת יששכר שמאיר בכל הדרי מטה בכל הנמוכים מאֹד לבל יתייאשו עצמן מן הרחמים בשום אֹפן עד אשר משיב כֻלם לה' יתברך אפילו אותן שהם בבחינת חמור, בחינת בהמה טמאה, בחינת זֻהמת וגשמיות החֹמר, כי הוא מאיר בהם האמת עד שגם הם נעשין מרכבה אל הקדֻשה ונושאים עליהם עֹל תורה. וזהו בחינת "חמור גרם" שפרש רש"י: כחמור לסבל עליו עֹל תורה.
וזה בחינת יששכר חמור גרם רֹבץ בין המשפתים, שגם שם בין
המשפתים והמצרים והגבולים שאורבים עליו ומתעים אותו מאֹד על ידי התגברות התאוות והמניעות, גם שם מתגבר להכניע ולבטל את עצמו לגבי התורה והצדיק ומכניע גופו וחמרו המגֻשם כחמור לישא עליו עֹל תורה: ועל ידי התורה זוכה להפֹך הכל אל הקדֻשה.
וזה בחינת (דברי הימים א - יב, לג): ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, כי כמה וכמה עתים עוברים על כל אחד ואחד מישראל, כי יש כ"ח עתים, עתים לטובה עתים לרעה, ובהם כלולים כל העתים העוברים על כל אחד ואחד מיום הוולדו עד יום מותו אשר עליהם התחנן דוד: "בידך עתתי הצילני מיד אויבי ומרֹדפי". וזה עיקר שלמות הצדיק הגדול במעלה המלמד תורה ודעת לישראל, כמו יששכר שיוכל להאיר בכל אחד ואחד מישראל שיוכל להתחזק ולשאר על עמדו בכל הזמנים והעתים העוברים עליו בבחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, שיודעים להכניס בישראל בינה וחכמה אמתית שידעו בכל עת ועת שעוברים עליהם יהיה איך שיהיה לבלי לפל בדעתו חס ושלום, ולבלי להתרחק מה' יתברך לעולם... (לקוטי הלכות - הלכות פסח ט' – י"ב,י"ג).



סיפור מרבינו הקדוש זצ"ל

שני אנשים שותפים שאכלו בקערה נגד אדמו"ר זצ"ל באכסניא, וכל אחד אכל מצד הקערה של חברו, ואחר שהלכו, אמר אדמו"ר שכן הדבר גם בנשותיהם, אחר כך ברבות העתים נתגלה הדבר.
פעם אחת ביקש רבינו ז"ל ליתן לר' גרשון ז"ל עשירות ולֹא רצה, ואמר לו רבינו ז"ל: מפני מה? הלֹא עבור נר שוה פרוטה עלולה ללקות כל תפילת שמונה עשרה! ואחר כמה שנים נתקיים זֹאת מחמת עניות וכו', שפעם אחת לעת ערב היה חֹשך בביתו, ובקשו בני ביתו ממנו אגראשין לקנות נר ולֹא היה לו, ועל ידי זה נתבלבל לו השמונה עשרה, ונזכר אז שרבינו ז"ל כיוון לו מכמה שנים מקודם. ובעת שנתקיים זֹאת אחר כמה וכמה שנים נזכר הר' גרשון שמכֻון ממש כדברים האלה אמר לו אדמו"ר זצ"ל.
(כוכבי אור – אנשי מוהר"ן, כח-כט)


מכתב

לבי יקירי, המתייחד ומתענג בהאורות הצחצחות החדשות העליונות במעלה שאין למעלה מהם המחיים ומרפאים את גופו ונפשו, וזכה לטהר עצמו מאבי אבות הטומאה של המינות ואמונות כזביות של השקרנים הרודפים אחר כבוד עצמן ולוחמים בעזות מצח להרחיק ולהפריד את ישראל מהצדיק הרועה האמתי שהוא עיקר מקור ושורש חיותם, ועל-ידי זה גורמים כל הכפירות והצרות שבא על ישראל. אבל סוף סוף יגמֹר הצדיק את שלו מה שהתחיל לתקן העולם בשלמות, כמו שהבטיח ואמר: "גמרתי ואגמֹר, נצחתי ואנצח!"
ה' יתברך יודע תעלומות לבבי ויודע כמה וכמה אש אהבתך תוקד בלבי תמיד יומם ולילה, ואני חושב מחשבות ומתפלל ומתחנן על עיקר תכלית טובתך וישועתך בזה ובבא, ועיקר הישועה היא שה' יאיר בלבך אור האמת האמתי שאתה חפץ בו ומשתוקק לו כל-כך, ותזכה להבין היטב דברי תורתו, עד שתדלג על כל המניעות. ודע, כי אנחנו תמיד ביחד, כי הגופים רחוקים אבל הנפשות קרובים, כי אנחנו קשורים יחד ביחודא חדא בשורש נשמת הצדיק האמת, וזה כל תקוותנו ותקוות כל ישראל.
אי אפשר לבאר כל אשר בלבבי בעניין הקשר אשר בנינו, וכל זה כדי שתוכל להוציא לפעול תשוקתך החזקה להודיע ולפרסם בעולם את שם הצדיק האמת.
אתערותא והשתוקקות אל הטוב הטמון בעמקי לבך לשוב לה' יתברך ולהיות כרצונו, זה גרם לעורר בלבי תוקף אהבתי הנאמנה אליך, אהבה אמתית כזֹאת שאין דוגמתה בעולם. כי באמת אינך זז מלבי וממחשבתי ותמיד בכל עת אני מתגעגע לישועתך והצלחתך האמתית, והעיקר להאיר בלבך אור הצדיק האמת שהוא עיקר ישועתנו ותקוותנו ותיקון נפשנו ותיקון כל העולם לדור דור.
אם אמנם אנו בדיוטא התחתונה בשפל המדרגה מאֹד וכו', אבל הרפואות שהקדים ה' יתברך בחסדו הם עולים על הכל, כי מעולם לֹא היו רפואות הנפש כאלה אפילו לחולים אנושים שבעתים הללו בעקבות משיחא, ודבר אלֹקינו יקום לעולם ובוודאי יגמֹר לטובה גם עמך ואל יעזבך ואל יטשך, כי חסדי ה' לֹא תמנו ולֹא כלו רחמיו לעולם.
(ספר אִבֵּי הנחל - חלק ב - מכתב לד)