''ויקהל משה את כל עדת בני ישראל''

עתה לאחר מעשה העגל בתור הקדמה למשכן היה דרוש שיהיו בני ישראל נקהלים ומלוכדים כאיש אחד. מכיוון שהיה
אפשר לעשות את המשכן רק על ידי ליכוד כל ישראל. שכן עד למשכן היו הבמות מותרות וכל אחד היה רשאי לעשות לו
במה בכל מקום שרצה ולהקריב עליה קרבנות. אבל לאחר הקמת המשכן נאסרו במות של יחידים והכל חייבים היו
להביא קרבנותיהם למשכן. הרי נועד איפוא המשכן להסיר מקרב ישראל את כל הבמות הבודדות ולרכז את העם כולו
במקום אחד, אם כן הלא היה ה''ויקהל'' מטרתו האמיתית של המשכן וממילא גם ההקדמה המתאימה לו.. וכיוון ששבת
גם היא מהווה כוח ליכוד וריכוז לכל ישראל נאמרה מיד לאחרי זה מצות שבת, כדי לבצע על ידה את ''ויקהל'', הנחוץ כל
כך למלאכת המשכן. (מתוך מעיינה של תורה)

רש''י כותב: ''ויקהל משה, למחרת יום הכפורים''. לא רק בערב יום הכפורים צריך כל אחד לפייס את חברו, כי אם גם
למחרת היום הקדוש יש להתקהל יחד ולחיות בשלום ובאחווה. (מתוך מעיינה של תורה).


המלבי''ם כותב בספרו ''ארץ חמדה'': במתן תורה בסיני התאחדו כל בני ישראל, ככתוב: ''ויחן שם ישראל נגד ההר'' (י''ט,
ב), ודרשו על כך חז''ל: כאיש אחד, בלב אחד. אולם כשחטאו ישראל בחטא העגל, נתפרדה החבילה והשטן המקטרג
גרם לפרוד ולמחלוקת בקרב שבטי ישראל. והנה ידוע, שהקמת המשכן נועדה, בין השאר, לכפר על חטא העגל של
ישראל משום כך השתדל משה להקהיל ''את כל עדת בני ישראל'', בשעה שהודיע לעם על מלאכת המשכן, כדי להחזיר
בכך את העטרה ליושנה ולהשיב על כנה את אחדות ישראל כבימי מתן תורה. (מתוך פרפראות לתורה).


''אלא הדברים אשר צוה ה לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה''

אמרו חכמינו: ''כשם שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על-ידי אחרים''. וזהו שמרמז כאן הכתוב, אם תעשו את אלה הדברים אשר צוה ה לעשות, כי אז ששת ימים ''תיעשה'' מלאכתכם על ידי אחרים. כלומר אם ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים. (מתוך מעיינה של תורה).

''לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת''

שבת הוא יום מנוחה ושעתו של הקהל פנויה לעשות בעניני קהילה, לחוות דעות בנוגע לרבנים, חזנים, שוחטים, שמשים,
תלמוד תורה, מקוה וכו. לפיכך מזהיר הכתוב: ''לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת''- אל תבעירו אש של
מחלוקת ביום זה. לא לשם כך ניתנה השבת. אמנם שבת הוא יום מנוחה אבל גם- קדושה.. (מתוך מעיינה של תורה).

עבירה שנעשית בשבת הריהי חמורה פי כמה מעבירה הנעשית בחול, שכן אם אש הגיהנום נכבית משמגיע יום
השבת-הרי לכשעוברים עבירה בשבת הריהי חוזרת ונדלקת. לפיכך מזהירה התורה: אל תבעירו בשבת את אש הגיהנום
בעוונותיכם. בשבת צריך אדם להיזהר משנה זהירות מפני עבירה כלשהי. (מתוך מעיינה של תורה).

אברבנאל מציע שני הסברים למילים ''בכל מושבותיכם'', המובאות בכתוב שלפנינו; וזה לשונה: ''בכל מושבותיכם''-
להגיד כי אין המצווה הזאת תלויה בארץ, כי גם בחוץ לארץ-בכל מושבותיכם- חייבים בזה (בשמירת שבת כהלכתה).
ועוד: מפני שבמקדש יבערו אש ביום השבת על המזבח, אמר כאן ''בכל מושבותיכם''- כדי למעט את המקדש, שאיננו
בכלל זה (שלא חל עליו איסור הבערת אש בשבת).

*פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל*

 

"ויביאו את המשכן אל משה" (ליקו"מ ח"א, ב)

כל אחד צריך לכוין בתפילתו ולקשר את עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה משיח, וכבר מצאנו שהצדיקים היו קוראים זה לזה בשם משה (שבת קא):"משה, שפיר קאמרת", כי משה זה בחינת משיח, וכן: "עד כי יבוא שילה – זה משה משיח".

ודע, שכל תפילה ותפילה שאדם מתפלל היא בחינת איבר מהשכינה, וכל האיברים הם איברי המשכן, וצריך כל אחד מישראל להביא ולקשר את כל התפילות לצדיק הדור, כמו שכתוב (שמות לט): "ויביאו את המשכן אל משה" – כי הצדיק יודע לעשות מכל התפילות קומה שלמה, כמו שכתוב (שמות מ): "ויקם משה את המשכן" – כי התפילה מאירה לנשמות ומחדשת אותן, וכל זה נעשה על ידי הצדיק שבדור.

"ויקם משה את המשכן" (ליקו"מ ח"א, ע)

למשכן יש את כוח שנקרא כוח- המושך ובכוחו להמשיך אלוקות למקום שבו הוא היה עומד, בחינת (שיר השירים א): "משכני אחריך ונרוצה" – וכל מי שהיה מתקרב אליו יותר היה רץ אליו יותר בגלל הכוח המושך שהיה בו.
מובא במדרש (שמות פ' לא) שהמשכן הוא מלשון משכון – שהוא משכון עבור ישראל שתישרה אצלם השכינה אף אם יחטאו חלילה, "ונתתי משכני בתוככם ולא תיגעל נפשי אתכם" (ויקרא כו). נמצא, שעל ידי המשכן שורה השכינה בישראל.

ואי אפשר להקים את המשכן, אלא רק הצדיק – שהוא צדיק יסוד עולם, שהוא בחינת עפר בחינת משה רבנו שהיה ענו מכל האדם, ועל כן (שמות מ): "ויקם משה את המשכן" – כי אדם אחר לא יכול היה להקים את המשכן, אלא רק הצדיק שהוא בחינת עפר וכוח המושך, הממשיך אלוקות למקום המשכן. והצדיק, על ידי שמחשיב עצמו כעפר, יש לו את הכוח המושך להמשיך אליו את השם יתברך שזה בחינת המשכן, וכל הכבוד שנאמר על המשכן: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ) – וכל הכבוד שיש לכל אדם בעולם מקטן ועד גדול, כולם מקבלים רק מהצדיק שהוא בחינת עפר ומשכן הנ"ל וממנו נמשך הכל, וכל הכבוד והגדולה הם רק אצל זה הצדיק. נאמר (מגילה לא): "כל מקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו" – כלומר, שבמקום שנמצאת השיפלות והקטנות, שם שורים הכבוד והגדולה. ואת כל זה מקבלים מזה הצדיק (בחינת עפר, משה, משכן).

ויקם משה את המשכן (מ,יח)

אחד שאל למוהרנ"ת: מי גדול, הקטן שמקורב לצדיק, או הגדול שאינו מקורב? אמר לו: הלא בימי משה רבינו, עליו השלום, שאם אחד היה עושה דבר גדול להמשכן ולא הביאו למשה רבינו עליו השלום, בוודאי לא היה לו שום חשיבות כלל. אבל מי שעשה דבר קטן והביאו אל משה, בודאי היה חשוב מאוד. ואמר אז תורה ב, (בליקוטי מוהר"ן חלק א) שדייקא משה יוכל להעלות שייפא בשייפא.

(אבניה ברזל, סב)

"אלה פקודי המשכן" (ליקוטי הלכות לח,כא)

על כן חמל עלינו השם יתברך והקדים לנו רפואה למכה, וצוה לישראל לבנות את המשכן שיש בו כל הקדושות של הבית המקדש. ובזה הפליא חסדו עמנו, שלימד למשה להמשיך תיקון נפלא כזה שיהיה כוח להמשיך קדושת הבית המקדש גם ב[עת] הלכם במדבר שמם מקום נחש ושרף ועקרב וכו' ובזה המשיך תיקון לדורות שאפילו כשיחרב הבית המקדש בעונותינו יהיה לנו כוח להמשיך קדושת הבית המקדש על ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות שאנו בונים בימי החורבן שהם בחינת מקדש מעט. כמו שכתוב כי הפיצותים בגוים וכו' ואהי להם למקדש מעט וכו'. כי עיקר הכוח להמשיך קדושת הבית המקדש על הבתי כנסת ובתי מדרש שאנו בונים בחוץ לארץ בימי החורבן הוא על ידי קדושת המשכן שהמשיך משה תיקון כזה להמשיך כל קדושת הבית המקדש במדבר, על ידי זה יש לנו כוח גם עתה להמשיך קדושת הבית המקדש אחר החורבן על ידי הבתי כנסת ובתי מדרש. ועל כן תיכף בשעת הקמת המשכן רמז על החורבן. כמו שכתוב אלה פקודי המשכן – משכן, שדרשו רבותינו ז"ל משכן בבניינו, משכן בחורבנו. כי עיקר הקמת המשכן היה בשביל זה כדי שיהיה כח לישראל להמשיך קדושת המשכן שהוא קדושת הבית המקדש גם אחר החורבן.

(שם, הלכות חול המועד, ד,יב)

"אדני הקודש" (לח,כז)

התומכי תורה, שמחזיקים תלמידי חכמים בממונם (ועל ידי זה התלמידי חכמים עוסקים בתורה ומחדשים הלכות), על כן הם בבחינת אדני המשכן, שכל המשכן הוקם עליהם, ושם, במשכן, נולדו ונתגלו כל הלכות התורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ומחמת שעל ידי אלו ההלכות זוכים להתגלות אחדות הפשוט יתברך מתוך פעולות משתנות, וזה תלוי באהבה ואחדות שבין ישראל, ועל כן נצטוו בתרומת אדנים לתת מחצית השקל דווקא, להורות שכל אחד מישראל אין לו שלמות, כי אם על ידי חברו, כי צריכים שיכללו כולם זה בזה באהבה ואחדות גדול, עד שעל ידי זה יתגלה אחדותו הפשוט יתברך גם כן, שזה בחינת ההתגלות אלוקות שהיה במשכן. וזה בחינת העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, בחינת ורש לא שמע גערה, בחינת ולא נכר שוע לפני דל, כי אי אפשר להיכלל באחדות הפשוט, כי אם על ידי ענווה וביטול, שלא יתפאר אחד על חברו חס ושלום, רק אדרבא כל אחד יבטל עצמו לגבי חברו. ומזה ראוי שילמדו עצמם העשירים שלא יתגאו לעולם במתנת ידם, אפילו כשנותנים הרבה ומחזיקים התלמידי חכמים בכל פרנסתם והצטרכותם, אף על פי כן לא יתגאו בזה על העניים חס ושלום, כי העושר והכבוד מלפניו יתברך, והשם יתברך מוריש ומעשיר, אדרבא ראוי להם להתבייש מאד, ולהתבטל לפני העניים מגדל החסדים שעשה עימהם השם יתברך שהשפיע להם עשירות כזו, שזוכים להחזיק התלמידי חכמים, וגם עדיין יש להם עושר רב בביתם, והעניים והדלים שהם גם כן אנשים כשרים כמותם, ואולי יש בהם טובים מהם ואין בביתם לחם ושמלה, ואינם זוכים להחזיק התלמידי חכמים. אך לו יתברך נתכנו עלילות וכל דרכיו והנהגותיו יתברך בודאי ישרים ותמימים, אבל על כל פנים צריכים להזהר שלא יתגאו ויתפארו בצדקתם על העניים, רק יהיו עמהם באחדות אחד באהבה גדולה, ועל ידי זה נתגלה אחדותו הפשוט יתברך, שזה עיקר תיקון הצדקה הנ"ל.

(אוצר היראה, צדקה פג; על פי: שם, חושן משפט, פריקה וטעינה ד,לו-לז)