''ויקרא אל משה'' (א - א)
מה טעם מתחילים ללמוד חומש עם תינוקות של בית רבן החל מפרשת ויקרא? משום שבפרשה זו מדובר על קרבנות שהם ''טהורים'', והרי תינוקות של בית רבן גם הם טהורים מכל חטא ועוון – יבואו איפוא טהורים ויעסקו בפרשת ''טהורים''. (ילקוט).

כדי לחנך את הילדים לתורה ולמצוות מן הצורך שיהיה האדם מוכן להקריב קרבנות ולמסור את נפשו. עליו לשלם שכר לימוד, אף אם אנוס הוא לחסוך פת לחם מפיו. אין לדאוג דאגה יתירה בנוגע ל''תכלית'', כי אם להקדיש את שנות נעוריו של הילד ללימוד התורה. לפיכך מתחילים ללמוד עם הילד בפרשת קורבנות, לרמז בזה להורים, כי יהיו נכונים להקריב כל קרבן אם יש נפשם לחנך את ילדם לתורה. (אבני אזל)

אמר הגאון רבי מאיר שפירא ז''ל, רבה של לובלין: לפיכך אמרו חכמינו: ''הזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה'' – לפי שהוריהם של הללו מוסרים את נפשם כדי לחנכם לתורה, שהם משלמים שכר לימוד מתוך צער וחוסכים מפיהם ומגופם ובלבד שילמד בנם תורה. כח מסירת הנפש של ההורים הוא איתן ויציב ובניהם נשארים תמיד בני תורה – ''שמהם תצא תורה''…
לפיכך נכתבה ב''ויקרא'' אלף זעירא'', כדי לרמז בזה להורים, כי כשם שהאלף היא האות הראשונה באלף-בית כך יש להתחיל עם הפעוטות בלימוד פרשת ויקרא. (כלי יקר)

''אדם כי יקריב מכם קרבן לה''' (א - ב)
מה שהאדם מקריב מגופו – שיש לו הכנעה ולב נשבר – הוא הוא הקרבן האמיתי. אם הקרבן אינו מלווה בתשובה ובהכנעה, אין השם יתברך חפץ בו (''אין חפץ בכסילים''). ''אדם כי יקריב מ כ ם '' – אם המקריב הוא מ מ נ ו, מן ה''אני'' שלו - אזי הרי זה ''קרבן לה'''. (ספורני)

הרמב''ן אומר כי עניינו של קרבן הוא, שכאשר יראה אדם כיצד זורקים את דם הבהמה ושורפים את אבריה, יחשוב בליבו כי מן הדין ראוי היה הוא עצמו שייעשה לו כך בגלל חטאיו, אך חסד הוא מאת ה' יתברך שהוא מקבל את הבהמה בתור כפרה תחתיו. זהו שאמר הכתוב: ''אדם כי יקריב מכם'' – לאמיתו של דבר ראוי היה הקרבן להיות ''מכם'' – מן האדם גופו, אלא ''קרבן לה' מן הבהמה'' – חסד שעושה ה' יתברך עם האדם
ואיננו דורש זאת ממנו, אלא שיקריב בהמה תחתיו. (אלשיך

''אם עולה קרבנו'' (א – ג)
מחשבתו של אדם קודמת תמיד לכל מעשה – ''סוף מעשה במחשבה תחילה'', ומכיון שקרבן העולה בא לכפר על המחשבה הרעה נאמר הוא בתורה תחילה לפני שאר הקרבנות. (רבנו בחיי)
''אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצונו לפני ה''' (א – ג)
אפילו זה שהיה הכרח לכפות עליו את הבאת הקרבן נגד רצונו, היה זה בכדי שיביא את הקרבן עד לפתח אוהל מועד; שכן בהיותו שרוי בביתו, שקוע בגשמיות ותאוות הגוף, לא היתה נפשו חושקת להביא קרבן; אולם משהיה מגיע לפתח אוהל מועד ורואה את בית המקדש, את הכהנים העוסקים בעבודת הקודש, והיה מרגיש וחש בקדושה העליונה האופפת את כל הסביבה – מיד היה מתעורר בו רצון אמיתי להביא את הקרבן. כאן היה מתגלה לעיניו כל מעוט ערכו ואפסותו והיה בא לידי ענווה ושברון לב, עד שהיה נותן את הקרבן במלוא הרצון והמסירות. ''אל פתח אוהל מועד'' – אפשר שהיו כופין אותו ש''יקריב אותו''; אולם כאן היה זה הופך ''לרצונו'', כאשר אך הגיע ''לפני ה'''. (שיר מעון מנכד החת''ס ז''ל)

''ריח ניחוח לה''' (א-ט)
הריח מורגש עוד מרחוק, ולפיכך כל דבר שמבחינים בו ומריחים אותו עוד בטרם ניגשים אליו קרוי ''ריח''.
על הקרבן להיות בבחינת מבשר טוב, שעל ידו אפשר להרגיש מעתה במעשים הטובים שיעשה בעל הקרבן מהיום ואילך; שהרי זהו עיקרו של הקרבן – התשובה מביאה לידי שיפור במעשים שלהבא. בלעדי זה הרי אמר ה' יתברך: ''למה לי רוב זבחיכם'' (ישעיהו א'). הרגשה מוקדמת זו של המעשים הטובים להבא היא היא ה''ריח ניחוח לה''' (חידושי הרי''ם)

*פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל*

"ולא תשבית מלח ברית אלוקיך" (ליקו"מ ח"א, כג)

דע שעל ידי תיקון ברית קודש, האדם ניצול מפניה של הסטרא-אחרא (הטומאה). ועל ידי ברית נתתקן דם נידה ותאוות ממון, כמו שכתוב (זכריה ט): "גם בדם בריתך" – על ידי ברית, "שילחתי אסירך מבור" – והבור הוא הטחול שהוא מקור המרה השחורה והעצבות, כי "בעצבון תאכלנה". והברית היא בחינת מלח הממתיק (כמו מלח הממתיק את הבשר בזמן הכשרתו) כך ממתיק הוא את המרירות ואת עצבון הפרנסה, כפי שכתוב בזוהר (ויחי רמא:) – 'אלמלא מלחא, לא הוי עלמא יכלי למסבלא מרירותא' (כלומר, אלמלא המלח, לא היו יכולים העולם לסבול מרירותו), וכן (במדבר יח): "ברית מלח עולם הוא".

לכן כתוב בפרשת ויקרא (ויקרא ב): "אל תשבית מלח ברית אלוקיך" – אלוקיך דייקא, כי על ידי זה נתקשר האדם באלוקות ונתפרש מעבודה זרה, כי על ידי תיקון הברית מאיר לעצמו אור פני מלך חיים.

ועוד נאמר (כתובות סו:): מֶלח ממון חסר – כי על ידי מלח הממתיק (בחינת ברית) מצליח להמעיט את תאוות הממון.

פרשה זו עוסקת בתורת העולה, ועל כך כתב רבי נחמן (ליקו"מ ח"א, קח)

"זבחי אלוקים רוח נשברה" – הנה ידוע, כי עולה באה על הרהורי הלב, כמו שכתוב (יחזקאל כ): "העולה על רוחכם" – כלומר שעולה באה על הרהורי הלב, ששם משכן הרוח, ואין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, פרט מהרהורי עכו"ם – שהרהורים אלה שייכים אצל כל אדם, כלומר, כשמתחיל האדם להתפלל בדבקות או מתבודד ובאמצע התפילה או ההתבודדות נופל הוא ממדרגתו – זאת הבחינה של הרהורי עכו"ם.

כי הנפילות נגרמות בגלל קלקול האמונה, וכשנתקלקלת האמונה, נמצא שמחזיר האדם פניו מהקב"ה, בחינת "נזור אחור" ואז גם השם יתברך מסתיר פניו ממנו, והאדם נמצא במצב של אחור באחור - ועל זה צריך הוא להביא עולה.

והעולה היא – שמשבר האדם את רוחו בקרבו ומתבייש וחושב לעצמו: כיצד נפל והושלך משמים לארץ, שהיה במקום גבוה ועכשיו נפל והחזיר פניו מהשם יתברך, ונמצא הוא במצב של אחור באחור. וכשחושב על זה הוא מרחם על עצמו, ואין רחמנות גדולה יותר מזו.

לעניין זה צריך נסירה - כפי שהיה עם האדם הראשון שנבראו דו פרצופין, פניהם היואחור באחור (ברכות סא), ואח"כ ננסר והיה פנים בפנים. והנסירה היא בחינת חת"ך, כמו שכתוב: "פותח את ידך" – סופי תיבות – חתך, כלומר שחותך ומנסר את עצמו על ידי שמשבר את ליבו ומתאנח (ועל ידי זה הוא מוציא רוח ומכניס רוח – כי פעמיים רוח בגימטריא = חתך). וכשעושה זאת זוכה לבחינת פנים בפנים – שהיא העולה.


"אדם כי יקריב מכם קרבן" (א,ב)

צריכים להעלות הכל אל הקדשה, להעלות בחינת בהמה לבחינת אדם, וזה עיקר התשובה, כי כל החטאים הם בחינת מעשה בהמה, ועל ידי התשובה מתקנים החטא ועולים מבהמה לאדם, שזה בחינת תיקון הקרבנות שמכפרים על החטא, כי על ידם עולים מבהמה לאדם, בחינת "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה", כידוע. ועיקר בחינת אדם הוא הדעת, בחינת תיקון הברית, שעל ידי זה מאיר כבודו יתברך בשלמות וזוכים לדיבור המאיר לתשובה. וכל זה הוא בחינת גדר האדם המדבר, ופגם הברית הוא ההפך מכל זה, שזה בחינת בהמה, וצריכין להעלות ולברר מבהמה לאדם כי הכל נברא בשביל האדם. ומי שזוכה לתקון הברית ויש לו דעת, הוא יכול לברר ולהעלות הכל מבחינת בהמה לבחינת אדם, שזה עיקר שלמות הקדשה, כי אפילו הבהמה המשמשת לאדם צריכים לראות שתעלה ותיכלל על ידי זה בבחינת אדם. ומי שזוכה לבחינת תיקון הברית אזי כל הנטפל אליו וכל הדברים שמשמשים אותו, הכל נכלל בו ועולה ונכלל בבחינת קומת אדם.
(אוצר היראה, ברית פגמו ותיקונו נב; על פי: ליקוה"ל, כלאי בהמה ב,ב)
 

"אם עולה קרבנו"..(א,ג)

וזה בחינת קרבן עולה, שמכפר על הרהור הלב, כמו שאמרו רבותינו
זכרונם לברכה (מדרש רבא ויקרא, פ"ז), כמו שכתוב: והעולה על רוחכם –
שעולה מכפר ההרהור. כי יש בחינת (תהלים לח): לבי סחרחר; כי יש
קליפה, שהיא מעקמת ומסבבת הלב בעקומים וסבובים ובלבולים הרבה,
והיא בחינת קליפת נֹגה, ועל כן נקרא סחרחר, תרגום של סביב: סחור
סחור, בחינת (יחזקאל א): ונֹגה לו סביב, כי היא בחינת תרגום, כמובא
(עיין בליקוטי מוהר"ן א' - סימן יט), ועל כן כתיב בלשון תרגום. וכשאדם
נופל לשם, שזה בחינת מקומות המטֻנפים, ואזי מבקש וצועק "איה" מקום
כבודו, וזה בעצמו תקונו, כי חוזר ושב אל הכבוד העליון, שהוא בחינת
"איה"...
וזהו בחינות עולה, בחינת (בראשית כב): ו"איה" השה לעולה; שבחינת
"איה" היא בחינות "שה לעולה", לתקן ולכפר הרהור הלב, שבא ממקומות
המטֻנפים כנ"ל, כי על ידי בחינות "איה" נתתקן ועולה משם כנ"ל. וזה
בחינות תשובה, כי זה עיקר התשובה, כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו
יתברך, ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, ומתגעגע ושואל ומצטער
"איה" מקום כבודו, וזהו בעצמו תשובתו ותקונו כנ"ל, והבן היטב.
(לקוטי מוהר"ן ב' – סימן י"ב, עיין שם)
 

"ונפש כי תקריב" (ב,א)

וכמו שפירש רש"י (ע"פ מנחות קד:): לא
נאמר נפש אלא במנחה, מי דרכו להקריב מנחה?
עני; מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. 'נפש'
זה בחינת רצון והשתוקקות חזק במסירת נפש.
כי כל הקרבנות של בהמות ועופות שסומכין
עליהם ושוחטין אותם וכו', זה בחינת זביחת
היצר כמובא; אבל המנחה אין בה שחיטה,
והיא בחינת קרבן עני, אין עני אלא מן הדעת
(נדרים מא.), היינו מי שהוא עני במעשים טובים
ואין בו דעת לזבח את יצרו לגמרי ואף על פי כן הוא
רוצה להקריב קרבן לה' נתנה לו התורה עצה: שיקריב
את נפשו - היינו רצונו, שזהו בחינת קרבן מנחה שנאמר בה
"נפש" - שהיא קרבן עני - שאין בה שום שחיטה ואף על פי כן היא יקרה
מאֹד בעיני ה' יתברך מאחר שרצונו חזק כל כך לה' יתברך, עד שגם הוא
בעניותו הגדולה אינו מונע את עצמו מלהקריב קרבן לה', דהיינו בחינת
קרבן מנחה שהוא בחינת נפש בחינת רצון. (הלכות ברכת הריח ה' - אות ח')


מלח ברית אלקיך.. (ב,יג')

אמרו רבותינו ז"ל: נאמר 'ברית' במלח ונאמר 'ברית' ביסורין, כי
היסורין הם בחינת מלח - שפולטין מהאדם כל הדמים רעים, שמהם באין
כל התאוות וכל החטאים, שמשם נמשכין כל הכפירות וכל הקשיות וחסרון
אמונה. ועל כן כשזוכה על ידי יסורין להתעורר בתשובה ולפשפש במעשיו
ולפתח ולנקב לבו האבן, שזה בחינת מליחה בכלי מנֻקב דייקא, אז זוכה על
ידי זה לגרש ולפלֹט כל הדמים הרעים, שהם כל התאוות, ולזכות לאמונה
שלמה. וכן על ידי תענית בהתעוררות התשובה ולב נשבר כנ"ל, זוכה גם כן
לזה. (הלכות חלב ודם ד' - אותיות י' י"א לפי ספר אוצר היראה - יסורין
וישועה, י"ג)

את החלב אשר על הכסלים..(ג,ד)

החלב מכסה על הכליות ומונע את הכליות וסותם אותם מלחשֹב עצות
דקדֻשה, כמו שפירש רש"י על פסוק (תהלים מט): זה דרכם כסל למו –
שחלב יש להם על כסליהם ומונע אותם מלשוב לה' יתברך. ועל כן הולכים
הרשעים בדרכם הרע ואינם יועצים עצות דקדֻשה, לשוב לה' יתברך, על
ידי החלב שמכסה על כליותיהם. נמצא, שהחלב הוא כנגד
עצות דקדֻשה, ועל ידו נתערבבין עצות דקדֻשה, ועל ידי זה
הולכין -חס ושלום- בדרך לא טוב, שהולכין בעצת הנחש
שהם בהפך מעצות דקדֻשה, שנעשה על ידי החלב שמונע
עצות דקדֻשה, ונתערבבין ונתבטלין העצות דקדֻשה, ואזי נעשה מהם
כסילות שהם עצת הנחש. ועל כן הוא אסור באכילה.
ועל כן נקראין לפעמים הכליות: 'כסלים' על שם כסילות שנעשה בהם
על ידי החלב הנ"ל, כי על פי הרֹב במקום שנכתבו הכליות אצל החלב
נקראין 'כסלים', כמו שכתוב (ויקרא ג): את החלב אשר על הכסלים וכו',
כי על ידי החלב נעשין בבחינת כסילות כנ"ל, בחינת: זה דרכם כסל למו
כנ"ל. (הלכות חלב ודם א' – אות ב')


"כל חֵלֶב לה'" (ג,טז)

חֵלֶב הוא בחינת גיאות כמו שכתוב חלבמו סגרו פימו דברו בגאות (תהלים יז) כי חֵלֶב הוא שמנונית שזה בא על ידי גאוה. כי על ידי גאוה בא תאוות ניאוף דהיינו שנתרבה החֵלֶב והשמנונית של הגוף. ומאחר ששורש החֵלֶב הוא מבחינת גאוה, על כן אסור לנו באכילה כי איסור הגאוה היא מחמת שהיא מנפילת התפארותו שהוא לבושו של ה' יתברך. כמו שכתוב ה' גאות לבש. כי הגאוה אינה ראויה רק לו לבדו יתברך כי לה' המלוכה ואסור לנו ליקח לעצמינו כלל מן הגאוה כי הוא באה מנפילת לבושו יתברך רק צריכים להעלות כל הגאוה לשרשה. דהיינו אל המוח שהוא שורש הגאווה כנודע, ששורש הגאווה הוא בחינת מוחין כמובא. וזה בחינת איסור חֵלֶב, שהוא משורש הגאווה, כי כל חֵלֶב לה', כי צריכים להעלות החֵלֶב שהוא בחינת גאווה, לה' לבדו, על ידי הקרבן שעולה לגבוה שזה בחינת העלאת הגאווה לשרשה אליו יתברך. אבל לנו הוא אסור. כי אסור לנו ליקח לעצמינו כלל מן הגאוה כדי שלא נפגום בלבושו יתברך כביכול שהוא בחינת ה' מלך גאות לבש כנ"ל.
(ליקוטי הלכות, יו"ד, הלכות חלב ודם א)


והוא לא ידע ונסלח לו..(ה,יח)

כשאהבתו ועבודתו לה' יתברך בשלמות, אזי הוא בטוח שבודאי לא
יבוא לידי שום פגם אפילו בשוגג. ועל כן גם השוגג צריך כפרה. (הלכות
נזיקין ד' - אות ל"א לפי ספר אוצר היראה - יראה ועבודה, קס"ז)


"והשיב את הגזילה אשר גזל" (ה,כ"ג)

התשובה על כל החטאים היא בבחינת והשיב את הגזלה וכו', וכמובא בזוהר הקדוש שתשובה היא בחינת זרקא, דאזדריקת לאתר דאתנטלת מתמן [שנזרקת למקום ממנו נלקחה], היינו להחזיר את הדבר אל המקום אשר ניטל משם בגזלה, כי כל חוטא נקרא גזלן בחינת גוזל אביו ואמו דא קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, [="אביו ואמו" הכתובים בפסוק "גוזל אביו ואמו" הם הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל] כי נוטל הכח והחיות והשפע שנתן לו השם יתברך ועושה בזה מה שעושה בחטאו, ועל ידי זה עוקר וגוזל החיות הזה כביכול מהשם יתברך וכנסת ישראל, נמצא שהוא גזלן גמור. והלא אמרו רבותינו ז"ל, שאפילו מי שנהנה מן העולם הזה בהיתר רק בלי ברכה נקרא גזלן, מכל שכן כשנהנה מן העולם הזה באיסור חס ושלום, שזהו בודאי גזלן גדול. ועל כן כשרוצה לעשות תשובה היא בבחינת והשיב את הגזלה אשר גזל, ועיקר תיקון התשובה שהיא בחינת השבת הגזלה, הוא רק על-ידי החסד חנם שהיה מקיים העולם קודם מתן תורה, שעל ידי זה מועיל להחוטא תשובה, עד שיכול לזכות שעוונות יתהפכו לזכויות. ועל-כן באמת אי אפשר לזכות לתשובה שלמה, כי אם על ידי צדיק הדור האמיתי שזוכה להמשיך החסד חנם הנ"ל בעת פשיטותו, בעת שמוכרח לבטל עצמו קצת מדברי תורה, ועל ידי החסד הזה יש תקווה ותקנה לכל הנופלים בעונותיהם רחמנא לצלן, שיכולים להתתקן גם כן על ידי תשובה.
(אוצר היראה מהד"ב, תשובה ס; על פי: ליקוה"ל הלכות גזילה ג,ב-ג)