בפרשת 'ואתחנן' משה רבנו (מ"ר) מתפלל לקב"ה שיכניס אותו לא"י. ואתחנן בגימטרייה (515) זה תפילה. אנו לומדים הרבה סודות בנושא התפילה דרך הפרשה: הלכות תפילה, דרגות בתפילה, כיצד לגשת לתפילה, כיצד להאמין בתפילה, כיצד לא להתייאש בתפילה.

עולם של תפילה
קיימות עשר לשונות של תפילה. תחנון, זו רק אחת מהן. תחנון זו בקשה של מתנת חינם. למרות שצדיקים יכולים לבקש שבקשתם תתמלא בזכות מעשיהם הטובים, הם לא עושים זאת אלא מבקשים מתנת חינם.
מ"ר התחנן כ"כ הרבה, המדרש אומר 515 תפילות. תפילותיו של מ"ר היו מהתפילות שעולות, תפילות שבקעו את כל הרקיעים ועלו עד שמי מרום, שזה המקום הכי גבוה ומשם נפתחים פתחים שדרכם עוברות התפילות ודרכם המתפלל נענה.
זוג כנפיים מעלה את לימוד התורה ואת התפילה למעלה – אהבה ויראה. תורה ותפילה בלי אהבה ויראה, לא עולים למעלה. בספרים הקדושים כתוב שבכוח תפילה אחת, באהבה וביראה, להעלות את כל התפילות של כל השנה שנאמרו ללא כונה ובהיסח הדעת.
אחד מתנאי התפילה כהלכה, שהתפילה תהיה בשם כל ישראל. האריז"ל, תיקן שלפני שנכנס אדם לביה"כ לתפילה, צריך לקבל על עצמו, ואהבת לרעך כמוך, אם לא יעשה כך, התפילה הופכת לתפילה פרטית ללא כוח. כוח התפילה כלול בכלל עם ישראל והתפילה הופכת לשלמה כשיהודי כולל את עצמו עם כלל עם ישראל. מי שמחבר את כל התפילות ביחד, זה צדיק הדור. צדיק הדור במדבר היה מ"ר. אם תפילתו לא מתקבלת אז כל התפילות של עם ישראל לא יתקבלו.
אדם צריך לפנות לעצמו זמן לפני התפילה כדי שליבו יהיה פנוי לפני המקום ברוך הוא. חסידים התקינו תפילה לפני התפילה שמטרתה שהלב יהיה פנוי מהבלי העולם הזה ויהיה פנוי רק לתפילה. בעיקר לפני תפילת מנחה, אמצע היום, אם אדם ניגש ישר לתפילה, הוא ממשיך את העיסוק שלו גם במהלך התפילה. אבל, אם הוא מכין את עצמו לפני התפילה, הלב שלו טהור, אין לו שום תלונות לקב"ה, שום דאגות, עסקים. הוא נמצא בבית השם.
קיימים יחידי סגולה שמאז שעמדו על דעתם לא נפרדו מהקב"ה ליום אחד. רבי שמעון בר יוחאי היה אחד מהם, אבל לכלל ישראל אין את המדרגה הזאת של דבקות תמידית בקב"ה, אבל ישנה מציאות של דבקות זמנית. שאדם מתנתק מכל מה שסובב אותו ויש לו רק את הקב"ה בלבד. מי שעובד על תפילה בכוונה נכנס לביה"כ – ביתו של הקב"ה, באימה ויראה.
ההתבוננות לפני התפילה לא חייבת להיות שעה שלימה כפי שתיקנו חסידים אלא כמה דקות התבוננות לפני שפותח את פיו לתפילה בפני מלך מלכי המלכים.
אם אדם משקיע בכוונות פשוטות שמודפסות בסידורים אז הוא עולה ומתעלה ואיכות התפילה גדלה עימו עד שמגיע לדרגה יותר גבוהה בתפילה.

תפילה אמיתית
תפילה אמיתית זה מצב שאדם מסלק מעצמו כל מניע אישי בתפילה ואז כל מה שהוא מתפלל מגיע לדרגה שתפילתו תתקבל. עד כה מ"ר התפלל הרבה תפילות שלא מוזכרות, על צרכים רבים שהתעוררו בעם בזמן מנהיגותו. בעלי מוסר אמרו שכלל בתפילה הוא שכל מה שאדם רוצה, שיתפלל על זה.
מתי הגיע משה לדרגה של תפילה אמיתית? לאורך כל הדרך, הוא עשה כל שביכולתו בשביל כלל ישראל. עשה כל מה שנתבקש עבור העם. מ"ר רצה בכל מאודו להיכנס לא"י אבל את זה הקב"ה מנע ממנו. זה לא היה רצון השם. מ"ר יכול היה להגיד לקב"ה שהתפילה שלו צריכה להתקבל בזכות מעשיו, אבל בכל זאת לא משתמש בזה ומבקש מתנת חינם ולא נענה. עם זאת, תפילתו מגיעה לדרגת תפילה ממש.

כוח התפילה בשמירה על האמונה
יש לתפילה כוח שמחדש את הכל. מ"ר נטע את השורש לכך.
בתחילת הבריאה, כל הנשמות של כל הדורות היו כלולות באדם הראשון. אך אדה"ר חטא בעץ הדעת. עץ – לשון עצה, התבוננות. אדה"ר התבונן היכן שאסור להתבונן. הוא רצה לחקור ולהיות "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", נכנסו מחשבות של חקירה במקום שאסור לחקור, לכן הביא לחורבן.
אברהם אבינו נטע עץ אשל. האשל הוא עניין של אמונה פשוטה. עזרו לו בבניית העץ, יצחק ויעקב ומשם התחיל עץ החיים.
האשל היה בנוי משני עיקרים: אמונה חזקה בקב"ה ומידות טובות (תלמידיו של אברהם אבינו היו בעלי עין טובה, נפש טובה ורוח שפלה). אברהם אבינו נטע עולם של אמונה.
כדי שהאשל הזה יחזיק מעמד במשך הדורות, מ"ר חיזק אותו ע"י כוח התפילה. הכוח הזה מחדש ומרענן ובונה אותו מחדש.
לכל יהודי יש עץ ומפה מיום שנברא עד סוף כל הדורות. צריך לדעת איך ללכת בתוך המפה. יש דרך ישרה ויש דרך ארוכה. אדם יכול חלילה להיות טועה בדרך ולא לדעת איך ללכת עד שמקצץ בענפים והורס את מה שנבנה עד כה. הוא צריך לתת לנקודה היהודית שבו להתעורר, וממנה יבנה כל העתיד שלו, ואת זה עושים בכח התפילה.
משה רבנו הוא המכין את כל הנקודות האלו של העץ הפרטי של כל אחד, כדי לעשות את החיבור האמיתי בין כל נשמות ישראל. כל יהודי זורע צדקות ומצמיח ישועות והעץ האמיתי של כל יהודי נמצא בא"י, במצוות שמקיימים בארץ ולא כל אחד יודע שיש לו את הכוחות של לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות.
 

* פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מברסלב *

ואתחנן אל ה' בעת ההיא (ג,כג)
על פי מה שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן א,לד) כי צריכין לקשר את ליבו לנקודה השייך לליבו בעת הזאת, ועל ידי זה מתקן חרפת ושבירת הלב עיין שם, וזה בחינת ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור, בעת ההיא דייקא, שמשה זכה לזה שתפילתו ותחינתו היתה תמיד בבחינת בעת ההיא כנ"ל (היינו לפי השייך לליבו באותה עת), כי משה הוא נקודה הכללית שכולל כל הנקודות של כל בני אדם ועל כל העתים והזמנים, ועל כן זכה שתמיד כיוון תפילתו בעת ההיא, לקשר עצמו לנקודה השייכת לליבו בעת ההיא.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, נדרים ד)


ואתחנן אל ה' בעת ההיא

עיקר כוח קדושת ארץ ישראל הוא על ידי בחינת כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו כמו שאמרו רבותינו ז"ל. נמצא, שעיקר כח אחיזתנו בארץ ישראל הוא על ידי עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ואז בעת הבריאה לא היה עדיין התגלות התורה בעולם, אף על פי כן גם אז היה כל קיום העולם וחיותו רק על ידי התורה, רק שאז היתה כל התורה נעלמת בתוך העשרה מאמרות, שהם כלל הדיבורים והעובדות והעשיות של ישוב העולם ועסקי דרך ארץ, ואז היה העולם מתקיים רק בחסד חינם לבד, בחינת ה'אוצר מתנת חנם'. נמצא שזה ה'אוצר מתנת חנם' הוא הדרך לארץ ישראל, כי על ידו הולכין וכובשין ארץ ישראל מיד העכו"ם, וזה בחינת דרך ארץ (עין פנים). וגם על ידי זה יכולין לכבוש כל מקומות העולם ולקדשם בקדושת ארץ ישראל, ועל כן כשרוצין לילך ולבוא לארץ ישראל, צריכין לבקש מהשם יתברך רק מתנת חנם, בחינת ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, כמו שפירש רש"י שם.

(אוצר היראה, ארץ ישראל)


אתה החילות להראות (ג,כד)

בפרשת ואתחנן מדבר הרבה בענין עליונים למטה ותחתונים למעלה, שהוא עיקר הדעת, לידע שעיקר גדולת ה' יתברך נתגלה על ידי האדם הזה שבזה העולם דייקא. כי המלאכים אין יודעים את ה' יתברך, ואין להם כח כמו הצדיקים שבזה העולם. וזה ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכו' אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וכו' אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך. כי המלאך בחינת אל, כי נקראים אלים. וזהו אשר מי אל שהם בחינת המלאכים אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך, שאין שום מלאך שיוכל לעשות כמעשיך וכגבורתך ודייקא מהם. אבל בבני אדם התחתונים שהם דרי מטה, יש ויש שיכולים לעשות כמעשיך וכגבורתך שהם הצדיקים שהם מושלים בעולם שיכולים לברוא עולמות, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על פסוק: ולאמר לציון עמי אתה, אל תקרי עַמי אלא עִימי: מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי [=אני יוצר שמים וארץ בדיבור] אף אתה כן. וכן במקומות הרבה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: כי בכל חכמי הגוים וכו' מאין כמוך, אבל בישראל יש כמוך וכו'. ועל כן אני מבקש [=כך אומר משה רבינו לבורא] אעברה נא ואראה את הארץ וכו', שהוא לבוא לארץ ישראל כי שם עיקר כלליות העולמות ושם רואין עיקר גדולת ישראל בבית המקדש וכו' כנ"ל, והירבה בתפלות הרבה מאד על זה ואף על פי כן לא פעל בקשתו עד שאמר לו ה' יתברך: רב לך אל תוסף דבר וכו', שהוא בחינת סייג לחכמה שתיקה שגלה לו שאחר כל מה שהשיג שאין שום מלאך ושרף יכול להשיג, אף על פי כן עדין יש מקיפים גבוהים כל כך שאי אפשר להשיגם בחיותו ומוכרח להסתלק בשביל זה, ובכח זה דייקא יאיר בתלמידו יהושע בחינת השגת מלא כל הארץ כבודו, עד שיהושע תלמידו הוא דייקא יכניסם לארץ ישראל בכוחו והוא בעצמו אי אפשר לו לכנס לארץ ישראל.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נט"י ו)


ההר הטוב הזה והלבנון (ג,כה)

[ופירש רש"י: ההר הטוב הזה זו ירושלים, והלבנון זה בית המקדש]

נאמר על בית המקדש כי המשכן ובית המקדש נבנו על ידי בירור הטוב, על ידי שמוציאין ומבררין הנקודה הטובה שבכל אחד מישראל וכו'.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, השכמת הבוקר א)


"ההר הטוב הזה והלבנון"

[ופירש רש"י: ההר הטוב הזה זו ירושלים, והלבנון זה בית המקדש]

עיקר בנין בית המקדש הוא על ידי שהשם יתברך מקבץ נדחי ישראל על ידי שמוצא גם בנידחים והאובדים נקודות טובות ומקבץ אותם אל הקדושה, ועל ידי זה הטוב שיתקבץ בעת ביאת הגואל במהרה בימינו, על ידי זה יהיה בנין בית המקדש בחינת ההר הטוב הזה והלבנון, ושם עיקר תיקון התפלה, כי עיקר התפלה הוא רק על ידי זה, על ידי הטוב שמוצאין. ועל כן קודם התפלה אומרים קרבנות ופסוקי דזמרה דהיינו שמבררין הנקודות טובות וכו' ומזה נעשה נגונים וזמירות כנ"ל ואחר כך בונין מזה משכן ששם עיקר תיקון התפלה.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, השכמת הבוקר א)
"להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (ליקו"מ ח"א, כא)

עם ישראל נקרא עם סגולה. ודבר זה דומה לעניין סגולה שעושים לצורך רפואה, למרות שאין הטבע מחייב שיהיה זה לרפואה, אף על פי כן הדבר הזה מסוגל לרפואה. ועניין זה הוא למעלה מהטבע ואין ביכולת השכל האנושי להבין אותו. כמו כן עם ישראל, שהקב"ה לקח אותו לעם סגולתו, למרות שאין השכל האנושי מבין עניין זה, איך לקח הקב"ה עם אחד מתוך כל העמים שיהיה לו לעם סגולה. והדבר זהה לשעת קריעת ים סוף, שקיטרגה מידת הדין ואמרה: אלו הם עובדי עבודה זרה, כיצד? ולמרות זאת, הקב"ה לקח אותנו לעם קדוש. נמצא איפוא, שעניין זה הוא כמו סגולה והוא למעלה מהטבע ולמעלה מהשכל האנושי, לכן נאמר: (דברים ז): "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה".

"ואתה פה עימדי" (ליקו"מ ח"א, לו)

כל נפש מישראל מושרשת בשבעים נפש של בית יעקב, ושבעים נפש של בית יעקב מושרשים בשבעים פנים של התורה. וזה לעומת זה עשה האלוקים, וכנגד שבעים נפש של בית יעקב שהם שבעים לשון, יש שבעים לשונות ואומות, ולכל לשון ולשון יש מידה רעה בפני עצמה מה שאין בחברתה, ובגלל מידות אלה מתרחקים משבעים פנים של התורה, חלילה.

ודע, שכלליות של שבעים לשון, כלומר של המידות הרעות הללו היא תאוות ניאוף. והוא התיקו הכללי, כי מי שמצליח לשבר את התאווה הזאת ולבטלה, אזי בקלות יוכל לתקן את שאר המידות והתאוות. ובשביל זה משה רבנו, שהוא כלל של התגלות התורה והוא בחינת דעת, כי התורה נקראת ראשית דעת, וגם המילים: משה רבנו = בגימטריא ל – תרי"ג, לכן היה צריך לפרוש את עצמו מכל וכול, כמו שכתוב (דברים ה): "ואתה פה עימדי".

ומכיון שזה לעומת זה עשה האלוקים, נמצא שבלעם הרשע, שהיה כנגד משה רבנו וגם הוא היה יודע דעת עליון, לכן אותיות שמו מרמזות שהוא בקליפה וטומאה כנגד התורה: ב – התחלת התורה, ל – סוף התורה, ע – שבעים פנים, מ – כנגד ארבעים יום שניתנה התורה – ומכיון שהוא בטומאה הוא שקוע בתאווה זאת ביותר. לעומת משה רבנו, שהיה התגלות התורה וללא תאווה זו, לכן פרש עצמו.

"מה העדות והחוקים והמשפטים" (ליקו"מ ח"א, נו)

אחד מהשמות של הקב"ה הוא – תורה. והתורה היא בחינת מידות, כי בה יש אותיות ותבות, פסוקים פרשיות וסדרים, שהם בחינת מידות, ולכן על ידי התורה שהיא שמו של הקב"ה, שהוא בחינת מידות - יכולים לקבל חיות, כי על ידי התורה קוראים לחי-החיים וממשיכים את החיות לתוך המידות, שהם בחינת ימים, ככתוב (תהלים לט): "ומידת ימי מה היא". כלומר שהתורה היא בחינת "מה", ככתוב בפרשתנו: "מה העדות והחוקים והמשפטים" שהם בחינת מידות וימים ועל ידה ממשיכים את החיות לתוך המידות והימים, כי בלא זה לא היה אפשר לקבל את החיות. לכן צריך לעסוק בתורה בפה דווקא ולא במחשבה, כי אי אפשר לקרוא לחי-החיים בשמו כי עם על ידי הפה.

"וידעת היום והשבות אל לבבך" (ליקו"מ ח"א, קנד)

דע כי יש יראות נפולות, וכל היסורים והדינים שיש לאדם, כולם באים רק מהיראות הנפולות שנפלו לתוך זה הדבר שממנו הוא מפחד, ולכן יש לו יסורים ממנו. וזה בחינת (שבת עז:): חמש אימות, אימת חלש על הגיבור, שאף הוא נגד הטבע, שהגיבור יפחד מהחלש בגלל היראה העליונה, שנפלה ונתלבשה באלו הדברים. ולכן הם במספר חמש, כנגד חמש גבורות שהם אותיות 'מנצפך' כפולים.

וצריך כל אדם להעלות את היראות הנפולות לשורשם ולמקומם. ומקום היראה הוא בלב, כמו שפרש רש"י: דבר המסור לליבו של האדם, כי בלא דעת נאמר. וכמו שנאמר (איוב ד): "הלא יראתך כסלתך".

הדעת צריכה להיות בלב, כי יש גם עכו"ם שלהם יש דעת, אך היא אינה בלב. אולם עיקר הדעת כשהיא נמצאת בלב, ככתוב (דברים ד): "וידעת היום והשבות אל לבבך". וכשמתחברת הדעת שבלב עם היראה, ששורשה ומקומה בלב, יזכה שיתקיים (משלי ב): "אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא". ואיך עושים את זה? על ידי המשפט, כי המשפט הוא הזמן שבו האדם שופט ודן את עצמו על כל דבר ודבר שעושה, בטרם ידונו אותו מלמעלה, ועל ידי שעושה לעצמו משפט זה, כלומר וידוי דברים, על ידי זה ניצול מדין של מעלה, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה. וכאשר אין עליו דין, לא צריכה היראה ליפול משורשה ולהתלבש למטה באותם דברים שמהם מפחד האדם, ולכן גם לא צריך לפחד ולירא משום דבר, כי יש לו רק יראה עליונה שהיא יראת הרוממות.
בהפטרת השבוע כתוב : "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם"

התנחמו בזה בלבד שאתם "עמי".דבר זה כשלעצמו יש בו משום הנחמה הגדולה ביותר....(הרה"ק).
בשעה שאמר ישעיה הנביא עליו השלום לישראל נחמו נחמו עמי, ביקשו להרגו, אמר להם: לא מדעתי אני אומר לכם אלא "יאמר אלהיכם" (מדרש ילקוט).

ונשאלת השאלה ,למה ביקשו ישראל להרגו?
* ברם, חכמינו אמרו שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום הוא קורא להם "עמי", ואילו בזמן שאינם עושים רצונו של מקום הוא אומר לנביא "עמך" ( לדוגמא ,בחטא העגל כתוב:"לך רד כי שחת עמך" ).
לפיכך מששמעו ישראל שאמר ישעיה הנביא: "נחמו נחמו *עמי*", היו סבורים שאלה הם דברי הנביא עצמו, שהוא קורא להם עמו שלו ולא עמו של המקום, הרי סימן הוא זה שטרם נמחלו עוונותיהם, ואם כן מה נחמה היא זו? חרה איפוא אפם בישעיה הנביא שמנחמם באופן כזה. השיב להם ישעיה ואמר: "יאמר אלהיכם" - השם יתברך הוא אשר אמר "עמי", שכן אמנם נתכפר עוונכם... (הרב מדשן ערך).