יציאת מצרים – יסוד האמונה

יציאת מצרים מוזכרת בתורה למעלה מחמישים פעם! ישנה מצוות עשה לזכור בכל יום את יציאת מצרים, אנו מניחים תפילין על היד ועל הראש, כדי שיציאת מצרים לא תמוש מזכרוננו. כמו כן, אומר הרמב"ן: "מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים של ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים".

משמעות הדברים: החשיבות היתירה שמייחסת התורה לעניין יציאת מצרים, היא מכח היותו היסוד לאמונה. כמו שנאמר בספר "החינוך": "ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה (יציאת מצרים), מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו". כיצד? ומוסיף: "לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוק, קדמון, חפץ ויכול, פועל כל המצאות אל היש שהם עליו. ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה בטבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת ה' יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם".

השליטה של הקב"ה בטבע הבריאה אשר הוכחה על ידי האותות והמופתים במצרים, היתה למעשה התגלות של הבורא יתברך לעין כל. הפיכת מים לדם וכן על ידי שאר המכות, הוכחו בעליל יסודות האמונה. לפיכך ישנה חשיבות ראשונה במעלה לספר, להזכיר ולהיזכר בנסי יציאת מצרים, ולחזק על ידי זה את אמונתנו. על כן חובה קדושה וזכות גדולה כאחת, לחזור ולהתבונן בכל שנה מחדש בניסי יציאת מצרים, שהיא דבר הדורש חיזוק מתמיד במשך כל החיים.

*פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל*

 

"והיה כצאתי את העיר אפרוש את כפי" (ליקו"מ ח"א, ז)

דע, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "תבואי תשורי מראש אמנה" – ואמונה היא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שמות יז): "ויהי ידיו אמונה" – דהיינו שפרשן בצילו, והכוונה היא שאלה הם ניסים שהם למעלה מהטבע, כי התפילה היא למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב כך, והתפילה משנה את הטבע, וזה דבר נס, אולם לזה צריך אמונה. שצריך האדם להאמין שיש מי שמחדש ובידו לחדש כל דבר כרצונו, ועיקר האמונה שהיא בחינת תפילה וניסים אינו אלא בארץ-ישראל, כמו שכתוב (תהילים לז): "שכן ארץ ורעה אמונה", ובנקודה זו ממש עיקר עליות התפילות (בראשית כח): "וזה שער השמים". יעקב ובניו ירדו מצרימה, שהם בחינת שנים- עשר נוסחאות התפילה והורידם בגלות. מצרים הוא היפוך הניסים (שמות יד): "ומצרים נָסים לקראתו" –דהיינו שאין שם מקום הניסים, ואין שם מקום התפילה. לכן אמר משה (שמות ט): "והיה כצאתי את העיר אפרוש כפי" – לא התפלל בתוך העיר כי היתה מלאת גילולים ועבודה זרה, מקום שלא מאפשר להתפלל, כי הגלויות מכונים בשם מצרים, על שם שהם מצֵרים לישראל, וכשפוגמים באמונה, בתפילה ובארץ ישראל – הוא יורד לגלות.

וידבר אלֹקים... אני ה'... (שמות ו, ב)
וזה שהודיעו ה' יתברך מה ששגה בפרשה זאת של וארא, שנמשך לעניין הקודם על שאמר 'למה הרעֹתה', כמו שפירש רש"י. וזהו: "וידבר אלֹקים אל משה ויאמר אליו אני ה'". כי כל הקושיות שקשה על ה' יתברך נמשך מהסתרת האמת שמשם נמשכין דרכי ה' שאי אפשר להשיג, שהם בחינת צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו וכו'. והכל בשביל הבחירה. וזהו: "וידבר אלֹקים", בחינת דין וכו'. "ויאמר אליו אני ה'", בחינת רחמים. היינו שהודיעו כי ה' הוא האלֹקים והכל אחד, כי מידת הרחמים ומידת הדין הכל אחד באמת לאמתו, רק שאי אפשר להשיג זאת, כי עצם אמיתת דרכיו ומידותיו יתברך אי אפשר להשיג, כמו שאי אפשר להשיג עצמותו יתברך.
וזהו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם". כי עיקר התגלות אמיתת אלֹקותו יתברך היה על ידי האבות: אברהם, יצחק ויעקב. אבל אי אפשר לגלות האמת בפעם אחד, כי האמת צריך להתברר בזה העולם הבחירה דייקא בכל דור ודור עד שיבוא משיח, אז יתגלה האמת בשלמות, כי ה' יתברך אחד ושמו אחד, שזה עיקר האמת בחינת כֻלו אחד כֻלו טוב כֻלו קֹדש. אבל אף על פי כן מצד המקבלים
יש חלוקים רבים בעניין השגת אמיתתו יתברך לכל חד כפי יגיעתו בעבודתו יתברך, שזהו בחינת "נודע בשערים בעלה" - לכל חד כפום מה דמשער בלביה [לכל אחד כפי מה שמשער בלבו], היינו כפום יגיעתו להשיג אמיתתו יתברך, כמו כן זוכה לשעורין דלביה. וכמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות, דאית מארי דידין ורגלין שמשיגין בבחינה זאת שנקרא ידין וכו' וכו'. ואית בלבושין דמלכא וכו' ואיהו לא אשתני בכל אתר וכו'. וכל אחד כפי השגתו את אמיתתו יתברך, כן נתגלה לו סוד שם משמותיו יתברך כפי ההשגה. כי יש שבעה שמות שאינם נמחקים ויש ביניהם כמה דרגות. ושם הויה ברוך הוא הוא למעלה מכֻלם, כי הוא בחינת שם העצם, אבל גם כל השמות אפילו שם הויה ברוך הוא,
הוא רק בבחינת אחר הבריאה שגילה שמותיו יתברך להצדיקים כדי שיוכלו להשיג אמיתתו יתברך, כי קֹדם הבריאה אין לו שם כלל, כמו שכתוב: ואנת לית לך שם ידיע וכו' וכמובא בכל ספרי המקֻבלים. ובבחינת אלו הנ"ל הוא החילוק שבין מדרגות הצדיקים שאף על פי שכֻלם מכירין ויודעין אמיתתו יתברך שהוא כֻלו אחד כֻלו טוב וכו', אף על פי כן יש ביניהם חילוק גדול וכנ"ל. וכפי החילוק שביניהם, כמו כן משיג כל אחד שם משמותיו יתברך וכנ"ל. (ליקוטי הלכות - הלכות ריבית ה' - אות ל"א)

ויחזק לב פרעֹה ... (שמות ז, יג)
כל מה שעבר על ישראל ביציאת מצרים וקבלת התורה ואחר כך, וכל המלחמות לכבֹש ארץ ישראל וכל מה שעבר עלינו אחר כך, הכל כאשר לכל עובר על כל אדם שרוצה לזכות לחיי עולם שבהכרח שיעבֹר עליו כמה מיני מלחמות בלי שיעור, ובכל עת שרוצה להתעורר ולהתחזק בעבודת ה' מתגברים בכל פעם יותר, ובפרט בהתחלה. כמו שהיה ביציאת מצרים, שתכף כשבא משה אל פרעֹה להוציא את ישראל, התגרה בהם ביותר ואמר: תכבד העבודה וכו'; כי הסטרא אחרא, כשרואה שבא צדיק אמתי בחינת משה ורוצה להוציא איש הישראלי מגלות נפשו, הוא מתגרה ומתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו עֹל העולם הזה והתאוות והפרנסה, עד שקשה עליו לזוז ממקומו לשוב לה' יתברך, אבל דרך ישראל עם קדוש שהם תופסין אמנות אבותיהם בידיהם ובכל פעם הם צועקים אל ה', ועל ידי זה הם מכניעין בכל פעם פרעֹה וחילותיו שהם הסטרא אחרא וכתותיהם, אבל אף על פי שמכניעים הם חוזרין ומתגברין בכל פעם וכן פעם אחר פעם כמה פעמים כמו פרעֹה שבכל עת שבא עליו איזה מכה נכנע קצת, אבל אחר כך חזר והתגבר, כמו שכתוב: ויחזק לב פרעֹה ויכבד את לבו וכו' ואפילו אחר שהביא ה' יתברך עליו כל העשר מכות והֻכרח להוציא את ישראל ממצרים חזר וקיבץ כל חילותיו ורדף אחריהם, וכמו כן ממש עובר על כל אדם בכל זמן וכל אחד יכול להבין בעצמו כל זה לפי בחינתו וערכו איך שעוברים עליו כמה עליות וירידות כמה וכמה פעמים, שכל זה נמשך מבחינה הנ"ל בחינת גלות מצרים, כי עיקר הגלות הוא גלות הנפש וכל הגלֻיות מכֻנים בשם מצרים.
וכל זה נמשך מעניין הנאמר בהשיחות [לקוטי מוהר"ן א' - סימן ע"ב], שיש כמה בחינות ביצר הרע ומרבוי הכֹחות והבחינות שיש בהיצר הרע משם נמשך כל זה מה שבכל פעם מתגבר מחדש. ואפילו לאחר מתן תורה שכבר פסקה זֻהמתן והיה להם חרות ממלאך המוות וכו' וזכו לקדֻשה נפלאה ונוראה, אף על פי כן התגרה בהם אחר כך עד שהחטיא קצתם בחטא העגל.
והדבר פלא מאֹד: מאין נמשך זאת שאחרי שפסקה זֻהמתן וזכו לנבואת פנים בפנים יפלו אחר כך כל כך, אך כל זה נמשך מעניין הנ"ל שיש כמה בחינות ביצר הרע ואפילו צדיקים גדולים ונוראים יש להם יצר הרע שהוא מלאך הקדוש וכו' וכו' ומשם נמשך כל הנסיונות המבֹארים בתורה שנסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא, כי אף על פי שזה היצר הרע של הצדיקים הוא בחינת מלאך הקדוש ממש והוא רק בחינת דינים עליונים שלא זכו עדיין להמתיקם וכו', אף על פי כן גם הצדיקים שאינם זוכין להמתיק אלו הדינים ולשבר זה היצר הרע שהוא מלאך הקדוש יכול אחר כך להתגרה בהם כל כך עד שיפיל אותם מאֹד, חס ושלום, ויטעה אותם מה' יתברך ויתעה אותם מאֹד כמו שטעו אז בעגל, לולי משה שעמד בפרץ והוציאם מזה וכיפר בעדם, וכן עברו כהנה וכהנה על כמה גדולים שהיו גדולים במעלה ואחר כך נפלו מאֹד, רחמנא לצלן, וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל: ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, על כן צריכין תמיד לצעֹק אל ה' ולסלק ולהשליך מאתו כל החכמות שמהם כל הבלבולים רק לילך באמת ובתמימות ואז לעולם לא ימוט, כי צעקה ותפלות ותחינות ובקשות מועילים תמיד, יהיה איך שיהיה. (לקוטי הלכות – הלכות שילוח הקן ד' - אות ו')



"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ליקו"מ ח"א, ח)

ידוע הוא שהרוח-חיים הוא בתורה, בחינת: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". במצרים בזמן שלפני קבלת התורה לא היה לעם ישראל מהיכן לקבל את הרוח-חיים, על כן נאמר בהם (שמות ו): "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" – כי לא היה להם מאין לקבל רוח- חיים שהיא בחינת ארך-אפיים. כשאין ארך-אפיים זה בחינת חיסרון והרוח-חיים היא שלמות החיסרון הנ"ל, זה בחינת: "הרחב פיך ואמלאהו" – כי דווקא לאחר יציאת מצרים: "המעלך מארץ מצרים" – נתבטל הקוצר רוח, כי אז קיבלו את התורה, שהיא הרוח-חיים, ועל ידי כך נשלם החיסרון ואז התמלא פיהם.

"וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (ליקו"מ ח"א, כא)

דע, כי עיקר הגאולה הוא על ידי הדעת. עיקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב השכל, שם כל האדם. וכשיודע ומשיג בידיעת ה' יתברך, הוא שם ממש, וכל מה שיודע יותר, הוא נכלל יותר בשורש, דהיינו בבורא עולם שהוא חי החיים. כל החסרונות שיש לאדם, הן בפרנסה או בנים או בבריאות הגוף וכל שאר החסרונות, הכל הוא בגלל חסרון הדעת. ואף על פי שנראה שיש כאלה שהם חסרים לגמרי מהדעת ועם כל זה יש להם כל טוב, באמת מה שיש להם אינו אלא כלום! וכן להיפך: אדם השלם בדעת אך יש לו חסרונות (הגשמיים), באמת החיסרון אינו אלא כלום. כמו שאמרו חז"ל (נדרים מא): דעת קנית – מה חסרת. ואם דעת חסרת – מה קנית. כי עיקר החיסרון והשלמות הוא בדעת.

כשיתגלה הדעת, ידעו שאין שום חסרון בעולם, ואין שום רע בעולם כלל. רק כולו טוב וכולו אחד. גם הגלות היא רק מחסרון הדעת, כמו שכתוב (ישעיה ה): "לכן גלה עמי מבלי דעת". על כן היתה גאולת מצרים על ידי משה רבנו ע"ה, שהוא בחינת הדעת, ולכן נאמר: "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם" וכו', כי עיקר הגאולה הוא על ידי שלמות הדעת.

"והוצאתי את צבאותי" (ליקו"מ ח"ב, ה)

בחודש ניסן מתחדשת ההתמנות של כל המלכים והשרים וכן של המלאכים, ואז נתחדש הרצון של השם יתברך, כי אז כולם מקבלים התמנותם כפי רצון הבורא ואז יש למלאכים שמחה והם מתחזקים, כי חודש ניסן הוא זמן הגאולה, ובחודש ניסן נגאלו עם ישראל ממצרים. וידוע הוא שעיקר גלות מצרים היתה לתקן את חטא האדם הראשון - (עירובין יח:): 'שהיו שדין מחממים את גופו והוליד שדין' - והחימום הזה נעשה על ידי החלשת המלאך שצריך לקבל את התמנותו ולכן נעשתה הגלות. אולם כשנגאלו בני ישראל ממצרים בחודש ניסן, אז נתתקן חטא האדם הראשון. נמצא איפא שבחודש זה מתחזקים המלאכים, צבאות ה', ועל כן נאמר: "והוצאתי את צבאותי" – בחינת המלאכים שמתחזקים בחודש ניסן, חודש הגאולה, שהוא זמן תיקון וחיזוק שלהם. ודע, שניתן בכל חודשי השנה לחדש את הרצון לחזקם בעזרת השמחה, כי השמחה נותנת חיזוק למלאכים ועל ידי זה מקבלים הם את התמנותם, שעיקרה הוא בחודש ניסן.

והשלך לפני פרעה יהי לתנין" (ליקו"מ ח"ב, ח)

כשהתפילה היא בבחינת דינים, אז צריך שיהיה בעל כוח גדול שיוכל להתפלל תפילה שהיא בחינת דין, כמו פינחס שעמד והתפלל על מעשה זימרי, כי קינא על מעשה זה שהיה בחינת (איוב לא): "כי הוא זימה והוא עוון פלילים" – שזה עוון שצריך לזה תפילה שהיא בחינת דין, פלילים. על כן נאמר: "ויעמוד פנחס ויפלל" – שצריך שיהיה בעל כוח גדול שיתפלל את התפילה הזו, כי הסטרא אחרא (הטומאה) רוצה לבלוע את התפילה הזו (ותמיד היא רוצה לבלוע תפילות וקדושות), וכשרוצה לבלוע את התפילה, אזי התפילה עומדת לה בבית הבליעה, כי התפילה הזו היא בחינת מטה-עוז העומד בצווארה, דהיינו בבית הבליעה. וכשעומדת שם מוכרחה הסטרא אחרא להקיאה ולהוציא את כל הקדושות והתפילות שבלעה, עד כדי הוצאת חיותה ממש, כי התפילה של הבעל-כוח, שהיא בחינת מטה-עוז, היורד בקרבה ממש וגורמת לה להקיא את כל הקדושות. לכן נאמר: ויפלל – שהם ראשי תיבות הפסוק (שמות ז): "והשלך לפני פרעה יהי לתנין - כי צריך להשליך את מטה העוז, דהיינו התפילה, לתנין – לסטרא אחרא, כדי שתבלע תפילה זו, ותיעמד בבית בליעתה ואז תהייה חייבת להקיא כל הקדושות שבלעה.
סיפור מאנשי רבינו ז"ל

הודעת העתידות ברמז לרבי אהרֹן ז"ל - הרב מברסלב שיהיה נפטר בחֹדש אב, וכן הוה, שנפטר מכֻון ברֹאש חֹדש אב, ואנשי שלומנו אמרו הסימן לזה באחד באב מת אהרֹן, שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו וגם משאר אנשי שלומנו ששמעו מפיו בעצמו שספר מזה בעת מחלתו קֹדם פטירתו. וגם בשנה הזאת היה חלוש מאֹד בקיץ ומיד כשעבר חֹדש מנחם אב נתמלא שמחה על שכבר היה בטוח שבוודאי ימלא שנתו.
רבינו ז"ל רמז לאחד שיבוא אליו לאחר הסתלקותו על אודות מחלתו החלי נופל רחמנא לצלן שבקש אז ממנו, וכן הוה שלאחר הסתלקותו בא האיש הזה על ציונו הקדוש. ומאז והלאה נתרפא מהחֹלי הזה.
היה לשרה בת רבינו ז"ל כאב שנים, ואמר לה רבינו ז"ל שיהיה לה שמחה ואמרה: הלֹא כואב לי!? אמר לה שתעשה את עצמה כאילו שמחה. ואמר: עוד יהיה זמן שתבֹא מזה לשמחה כל כך עד שתרקד, ואז יהיה לך רפואתך. וכך הוה שהגיע לה שמחה גדולה, עד שבאמצע היום סגרה הלאדין [התריסים] ורקדה ונתרפאה.
(כוכבי אור – אנשי מוהר"ן, לא-לג)


שיחות מרבי ישראל אודסר(הסבא)

רבי ישראל הוא מצא בבית-כנסת באיזה סטנדר 'תיקון הכללי', ועל-ידי זה נתקרב לרבינו ונעשה רבי ישראל קרדונר. אני זוכר את הקשר שלי עם רבי ישראל, כל הזמן, כל השנים, תמיד, ממש לֹא יכֹלתי רגע אחד בלי רבי ישראל, לֹא יכֹלתי לחיות בלי רבי ישראל. כי היה בינינו קשר כזה ואהבה כזה שהוא מיֻחד בעולם, קשר כזה זה לֹא דבר רגיל.
אני כל כוונתי לֹא היה בשביל לתת כבוד לרבי ישראל, כל כוונתי היה לחפש אולי אני אמצא איזה אור, אולי הוא יכול להאיר בי איזה אור איך לעבֹד השם באמת, זה העיקר. וגם-כן הוא - אותו הדבר. וזה היה העניין שלנו. הוא לֹא חיפש להתעלות עלי, העניין שלו היה רק בשביל שאולי הוא יצליח להאיר בי איזה ניצוץ מרבינו הקדוש, שיהיה לי טובה בעולם הזה ובעולם הבא. זה היה עיקר כוונתנו ועיקר הקשר שלנו. בשביל זה הצלחנו. זכינו לקשר כזה שיש לו קיום, כבר יש שמונים שנה מרבי ישראל והעניין שלו לֹא נפסק. אבל ההתחלה היה מזה שהשם יתברך סיבב שנעשה קשר בין רבי ישראל וביני. הוא בא מאומן לארץ ישראל, הוא בא אלי למירון, אני הייתי צריך לנסֹע אליו, אבל הוא בא אלי. הוא היה הראשון שקירב אותי ועוד נפשות לרבינו הקדוש ונעשה מחלֹקת גדולה. הוא התחיל לקרב אנשים לרבינו הקדוש הרבה קֹדם לפני שהתחיל לקרב אותי, וזה היה עיקר העבודה שלו, עיקר המטרה שלו, להשאיר בעולם הזה האור של רבינו, להכניס את האור של רבינו באנשים ואלו האנשים יספרו לחבריהם ויהיה נעשה עולם אחר. וזה היה עיקר הכוונה שלו, לֹא להראות שהוא גדול ושיהיה מפֻרסם והאנשים יֹאמרו: "רבי ישראל הוא רבי כזה..", אדרבא, מצד זה הוא היה צנוע כזה שאין בעולם צניעות כזה. הוא היה צנוע כזה שאף אחד לֹא ידע ממנו. הוא בכה לפני השם יתברך והוא עבד השם בכל כֹחו בכל נפשו ומאודו, כמו שכתוב: "בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך", הוא לֹא רק אמר ככה כמו שרגילים לומר.
אני זכיתי לראות את רבי ישראל עליו השלום, אני ראיתי בעיני אדם כזה שהוא מסר את לבו לרבינו והוא כולו הפקיר עצמו רק להדפיס ולקרב נפשות להשם יתברך. וראיתי מה שזה, מה זה ברסלב, אין דבורים לדבר. גבורה כזה.. אי אפשר להבין שיש בעולם גבורה כזה כמו רבי ישראל שהוא עבד השם על-ידי רבינו, הוא היה מדֻבק ומקֻשר לרבינו ורבינו הקדוש האיר בו. הוא היה מקֻשר לרבינו עד שכל עובדי השם באמת - חסידי ברסלב, אמרו עליו: "מי יכול להדמות לרבי ישראל!" אפילו מצד המתנגדים שהיה להם יראת שמים, כולם אמרו שהוא איש פלא. רבי ישראל הוא היה עובד השם כזה, מה שלא רואים בעולם. היה לו מסירת נפש כזה שלא הבינו איך יש כֹח לאדם, איך יש לו כֹח כזה! הוא היה יחיד בעולם!
אני זוכר שרבי ישראל הוא הלך בכל יום למקוה של צפת - מקוה האר"י, והמקוה היתה קרה חמה כמו אש, ככה היה הקרירות. והוא הלך למקוה בחֹרף, בצפת, המקוה הוא כמו להכנס למים רתוחים, כן. והוא נכנס, אינני יודע איך, אני הלכתי אתו וראיתי המקוה הזו וראיתי שהוא נכנס למקוה כמו שאני שותה איזה כוס של שתיה, בלי שום תנועה שקשה לו...
וגם-כן אנחנו, אם אנחנו רוצים להצליח, אז אנחנו צריכים לחפש אמת. בכל עניין - רק אמת. צריכים לומר לעצמנו: "אני רוצה ללכת ארבע אמות או יותר, בשביל שאולי על-ידי זה אזכה לשמֹע איזה דבור שזה יהיה לי טובה לעבודת השם יתברך". זה עיקר החיות, לֹא כמו שרגילים לנסֹע לאדמו"ר...
הוי, רבונו של עולם, הלואי שנזכה למצֹא את הצדיק האמתי. אבל אם מחפשים - מוצאים, אם מחפשים באמת. עניין רבינו הוא רק אמת. כל הצדיקים היו הולכים בדרכי אמת, אבל יש אדמו"ר ויש אדמו"ר. העניין של רבינו הוא תכלית השלמות שאין שלמות אחריו. עניין רבינו הוא אמת זך וצח כזה שעדיין לֹא היה בעולם אמת כזה!
העניין הקשר שלנו עם רבינו זה רק אמת, כמו שהייתי עם רבי ישראל. מה שאני זכיתי להכיר ולדבק ברבי ישראל קרדונר זה דבר גדול מאֹד, וכל מה שעובר יותר זמן, אני רואה ביותר שזה העניין שלנו,
הקשר שלי ושל רבי ישראל, זה היה עניין פלא כזה שזה היה התחלת הגאֻלה. הוא היה איש פלא, הוא היה כולו להשם, כולו אמת. הוא היה דבוק ברבינו באמונה כזו, באור כזה שעדיין לֹא רואים בעולם כזה. אני לֹא מצאתי - רק הוא לבדו!
הוי ה'לקוטי תפלות', מי שאומר 'לקוטי תפלות' - אז הוא מוצא האמת!
אמונה כזבית זה לֹא כלום, זה לֹא אמת. אמונה של שקר זה מוות, אז זה לֹא כלום, לֹא שוה כלום, אדרבא זה מזיק, זה לֹא כלום.
רבינו הקדוש אמר: "לפני ביאת המשיח, בדורות האחרונים, יהיה שתי קליפות", ככה אמר רבינו. "קליפה אחת.. הכפירה". לֹא להאמין בתורה ובמצוות, בהשם יתברך. כפירה זה קליפה אחת. "וקליפה שניה זה אמונות כזביות"...
יש שתי קליפות - כפירה ואמונות כזביות. אבל שניהם הם קליפות, זה בחינת עמלק, זה אין לו כלום, זה לֹא יוצא מזה כלום, אדרבא זה מזיק. ורבינו הקדוש הוא אמונה, אמונה צחה כזה שעדיין לֹא היה בעולם, שרק הוא יכול להכניס בלבנו התכלית האחרון, האמת. שהעיקר הוא לעבֹד השם בלי כבוד ופרסום. כי עם כבוד ופרסום - אז אין כלום!... (ההמשך יבוא)

מכתב

אנשי אמת של הצדיק הם אוהבים זה לזה באמת, והעולם ראוי שיתמהו על האהבה שבינינו אשר כל מימות שבעולם לֹא יוכלו לכבותה.
בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. יצא הצדיק משם, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. נפשנו כציפור נמלטה ממחלֹקת על נקֻדת האמת כזה העולה על הכל שלא היה כמוהו מעולם ושכל תקוותנו ותקוננו על-ידו.
רבינו ז"ל אמר קֹדם הסתלקותו הקדושה: היות ואני הולך לפניכם, מה יש לכם לדאֹג!? כמה וכמה מעלות טובות למקום עלינו שנצלנו מהתנגדות וליצנות וערבוביא כזה של החולקים והתועים.
אשריך שזכית לברֹח ולהמלט מכפירות והתנגדות וחקירות וקֻשיות על הצדיק החכם האמת, שכל זה נמשך מהבעלי כבוד וגאוה הצבועים והשקרנים המחריבים ומאבדים העולם לגמרי, ומביאין לתוהו ובֹהו וחֹשך ואפלה, חס ושלום. ה' יצילנו מהם.
עיקר התיקון הוא להמשיך אור הדעת של הצדיק לתוך הלב, כי כל זמן שלא נמשך אור הצדיק לתוך הלב היטב עד שלא נשכח אותו לעולם אזי עדיין אין יודעים ממנו יתברך כלל, וכֻלנו כצאן תעינו נעים ונדים ומטֻלטלים ונשלכנו למקומות הרחוקים מן הקדֻשה מאֹד עד שהגענו להקצה והסוף של ישראל וכו'. אוי ואבוי, אוי מה היה לנו בדור היתום הזה בדור העני הזה, אוי לנו על שברים מרים כאלה, אוי לנו כי שודדנו, להיכן נלך להיכן נפנה לעזרה, מי יעזֹר לנו, מי יעמֹד בעדנו, מי יחמֹל עלינו, מי יתקן נפשנו, מי יעורר אותנו משנתנו לשוב לה' יתברך באמת. אבל נגד כל זה חמל עלינו ה' יתברך ושלח לנו מקודם את הצדיק האמת מנהיג אמתי שהוא רחמן גדול באמת ויודע איך לרחם על כל אחד.
(ספר אִבֵּי הנחל - חלק ב – לד, המשך)