''ויאהב יצחק את עשו – כי ציד בפיו''

אמרו חכמינו, כי לעתיד לבוא יפנה הקב''ה לכל אחד מן האבות ויאמר לו: ''בניך חטאו''. אברהם ויעקב יאמרו: אם חטאו, יבואו על עונשם – ''ימחו על קדושת שמך''. אבל יצחק יתחיל לחשב חשבונות ויוכיח, עד כמה פעוטים ואפסיים הם חטאים של בניו וימליץ טוב עליהם, (שבת פ''ט). נשאלת, איפוא, השאלה, מדוע דווקא יצחק, שהוא בבחינת פחד וגבורה, ימליץ על ישראל יותר מן האבות האחרים?
ברם, היה רבי מאיר'ל מפרמישלן אומר – טענה היתה בפיו של יצחק אבינו: אף אני היה לי בן חוטא, ובכל זאת, אף כי בשר ודם הנני, אהבתיו ומחלתי וסלחתי לו; הרי אתה, רבונו של עולם, שמוחל וסולח אתה, על אחת כמה וכמה שצריך אתה לאהוב את בניך ולסלוח להם, אף על פי שחטאו לך.
יוצא איפוא, שעל ידי אהבתו של יצחק לעשו, ניתנה טענה בפיו כדי ללמד זכות על ישראל. וזהו פשוטו של הפסוק: ''ויאהב יצחק את עשו – כי ציד בפיו'' – כדי שתהא לו אחר כך טענה מזומנת בפיו, להשיב לו לרבונו של עולם, כאשר יתאונן על חטאיהם של ישראל...
אהבתו של יצחק לעשו היתה רק ''אהבה התלויה בדבר'', משום ''כי ציד בפיו'', ואם כן הרי ''בטל דבר – בטלה אהבה'' – משמתבטלת סיבת האהבה מיד האהבה הופכת לנחלת העבר, ולפיכך נאמר ''ויאהב'' בלשון עבר, שכן אהב אותו רק בעבר, כאשר היה ''ציד בפיו''.
מאידך, רבקה אהבה את יעקב ''אהבה שאינה תלויה בדבר'' שאיננה בטלה לעולם, ולפיכך נאמר אצלה ''ורבקה אוהבת'' – בלשון הווה – שהיתה אוהבת אותו תמיד אהבה בלתי מוגבלת, שכן לא היתה תלויה בסיבות גשמיות כלשהן... (של''ה הקדוש).

כי ציד בפיו ... [ששאל את אביו האיך מעשרין תבן ומלח] (בראשית כה, כח)
אי אפשר לילך בדרך צדקה וחסד חנם לבד כי אם כן לא יעשה כלום חס ושלום, רק אדרבא, יעשה מה שלבו חפץ חס ושלום, ויסמוך על חסדי ה' ואין זה דרך התורה הקדושה. אבל גם לילך בדרך משפט לבד גם כן אי אפשר, כי אין העולם מתקיים על- פי מדת הדין לבד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכמו שרואין בחוש שהרבה נפלו ונתרחקו על-ידי רבוי המשפט והדין יותר מדי שהחמירו על עצמן הרבה עד שאמרו בלבבם שאפס תקוותם חס ושלום, לפי רבוי עוונותיהם וקלקוליהם ופגמיהם העצומים. ואם כי אמת שפגמו וקלקלו הרבה, אף-על-פי-כן צריכין לבטוח בחסדי השם ורחמיו, שאינם כלים לעולם שעדיין עדיין יש תקוה בכל יום ובכל עת ובכל שעה כל ימי חייו אפילו אם הוא כמו שהוא, כי חסדי השם לא תמנו וכו'.
ועל זה אמר שלֹמֹה, אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, אם רשעת מעט אל תרשע הרבה, ואפילו אם כבר הרשיע הרבה חס ושלום, אף-על-פי-כן לא יוסיף וירשיע עוד הרבה ביותר, וכל מה שממעט קצת מלהרשיע בודאי הוא טובתו לנצח, וגם על- ידי-זה יוכל לזכות בסוף לשוב להשם יתברך בשלמות, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כי מדה טובה מרֻבה ממידת פֻרענות. ומה כשאדם פוגם או עובר עברה חס ושלום, השם יתברך משגיח ומסתכל על כל פרט ופרט, כמו שכתוב: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וכתיב, ממכון שבתו השגיח וכו' המבין אל כל מעשיהם, מכל שכן וכל שכן במידה טובה שבודאי אין שום תנועה טובה נאבדת לעולם.

ועל כן מי שרוצה לסמֹך רק על החסד חינם ויפרֹק עֹל לגמרי חס ושלום, זה בחינת קלפת ישמעאל שיצא מאברהם שהייתה עיקר מדתו חסד וצדקה. וכן להפך, מי שנופל מחמת רבוי המשפט והדין והחֻמרות יתרות והמרות שחרות שמכביד על עצמו, זה בחינת קלפת עשו שיצא מיצחק שמדתו דין ומשפט, ועל כן שאל את אביו האיך מעשרין תבן ומלח, חֻמרות יתרות הנ"ל, כי חֻמרות יתרות הם גם כן פגם גדול לפעמים וכמבאר במקום אחר. ועיקר השלמות הוא כשנכלל משפט וצדקה ביחד שזה בחינת יעקב בחינת משפט וצדקה ביעקב וכו' ועל כן הייתה מטתו של יעקב שלמה ועיין פנים (מתוך לקוטי הלכות - הלכות מתנה ה' - אותיות ל"ז ל"ח מתוך אוצר היראה - התחזקות - קי"א).


וידו אֹחזת בעקב עשו ... (בראשית כה, כו)
... בעקב דייקא, כשיתגבר עשו בסוף הגלות בעקבות משיחא, וירצה לדרֹס בעקבו על רֹאש ישראל, בבחינת: הגדיל עלי עקב, אז דייקא "וידו", בחינת אמונה בחינת תפילה, בחינת: ויהי ידיו אמונה וכו' - פרישן בצלו, אוחזת בעקבו להפילו ולהשפילו על ידי זה, כי אין כוחנו אלא בפה, לתפוס אמנות אבותינו, לצעֹק אליו יתברך מכל מקום שהוא (לקוטי הלכות - הלכות יין נסך ד' - כ"ה).


"ויבז עשו את הבכורה" (ליקו"מ ח"א, א)

אמר רבי נחמן: כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר השכל שיש בכל דבר להתקרב אל השם יתברך, כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): "חכמת אדם תאיר פניו", וזה בחינת יעקב, כי יעקב זכה לבכורה שהיא ראשית, בחינת חכמה.
אולם: "ויבז עשו את הבכורה" (בראשית כז) שזה בחינת עשו שביזה את הבכורה ולא קישר את עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, על זה נאמר (משלי יח): "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו", שהיא מלכות הרשעה – יצר הרע שנקרא מלך זקן וכסיל שאינו חפץ בחכמה ושכל. על כן, צריך כל אחד לתת בכל כוחו למלכות הקדושה להתגבר על מלכות הרשעה. איך? אמרו חז"ל (ברכות ה): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע" – על ידי שילמד ויעסוק בתורה, והוסיפו חז"ל באומרם (קידושין ל:): "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש".

"הן עשו אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק" (ליקו"מ ח"א, ח)

רוח חיים מקבלים מהצדיק והרב שבדור, ועיקר רוח החיים הוא בתורה מצד הקדושה, וכשאדם מקושר לצדיק הוא מאריך רוחו, ועל כן נקרא הצדיק: איש אשר רוח בו, שממשיך את עיקר הרוח וממלא את הלב, ובכך ממלא את החסרון שעיקרו בלב, והצדיק יודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד.

אולם רשעים הדוברים על צדיק עתק בגאווה ובוז, מאין מקבלים הם את הרוח להשלים חסרון זה בליבם? דע, כי יש רב מצד הטומאה של הקליפה, שהוא בחינת עשו, כמו שכתוב (בראשית לג): "יש לי רב" והוא בחינת (בראשית לו): "אלופי עשו". ותרגם אונקלוס: רברבי עשו, בחינת רב דקליפה זו, שממנו מקבלים הרשעים רוח ומשלימים את חסרונם, והוא רוח הטומאה, בחינת רוח סערה כמו שנאמר: "הן עשו אחי איש שעיר" – כי הרוח שלם גדול ותקיף לפי שעה כמו רוח סערה שהוא גדול בשעתו. אולם, "כל צורריו יפיח בהם" (תהלים י) – על ידי שמתגבר עליהם על ידי רוח פיו, דהיינו הדיבור ותפילה זוכה להאריך רוחו. וכשנקראים "ישראל עניה סערה" (ישעיה נד) – הם בחינת תחת ממשלת עשו איש שעיר, שהוא רוח הסערה. אך מי שדבוק בצדיק מקבל רוח חיים וזוכה לשלמות החסרון מצד הקדושה.

"הקול קול יעקב" (ליקו"מ ח"א, כא)

כשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חידוש, זה בגלל שהמוחין והשכל של התורה והלימוד שלו הם בבחינת עיבור, וזה נקרא בשם יעקב, כי יעקב הוא בחינת עיבור: "בבטן עקב את אחיו" (הושע יב). מצב זה הוא מצב שהשפע האלוקי נמצא בבחינת העלמה, ואז יפה צעקה לאדם – הן בתפילה והן בלימוד התורה. וצעקה זו היא בחינת: "והקול קול יעקב" – כדי להוציא את המוחין ולהביאו לבחינת לידה.
אדם שנמצא במצב שתורתו היא בלא הבנה ואין בה שום חידוש, אין לו לדרוש אותה ברבים, אף על פי שהקב"ה מתענג ממנה, כי אין לדרוש אלא דברים מבוררים ומבוארים לרבים.

והיידים ידי עשו ... (בראשית כז, כב)

... אפילו מגוי אסור לגזֹל אבל טעות גוי מֻתר. כי אין להם אחיזה אלא בבחינת ידים בבחינת (בראשית כז, כב): והיידים ידי עשו היינו מנפילות הידים ששם כל ההשפעות, בבחינת (תהלים קמה): פותח את ידך וכו', כי הידים הם בחינת אמונה ששם העשירות כמו שכתוב ויהי ידיו אמונה. ומנפילת הידים בבחינת (שם פח): והמה מידך נגזרו, משם הם נאחזים, וכמובא שאחיזת הסטרא אחרא בסופי האצבעות. וזה בחינת: והידים ידי עשו, ואין כוחו אלא ביד. ועל כן אסור לגזֹל מידו כי אסור לטל מהם שלא כדין כידוע ושם בידים הוא אחיזתם. אבל טעות גוי מֻתר כי הם רחוקים מן החכמה ואין להם שום אחיזה בהחכמה וכל עשירותם שהוא בחינת מלכות הוא בלֹא חכמה כמובן כל זה מדברי רבנו במאמר קרטליתא (סימן יח) וזה בחינת "מלכותא בלא תגא" שאין להם כתר המלכות כי הכתר הוא בחינת מֹחין. אבל ישראל כל ממון שלהם שהוא בבחינת מלכות דקדֻשה בחינת אמונה עיקר אחיזתו בבחינת חכמה כידוע שמלכות דקדֻשה מקבלת חיות מחכמה וכמובא בדברי רבנו נרו יאיר בכמה מקומות שצריך להמשיך חכמה שהוא החיות אל העשירות ואז הוא עשירות שבקדֻשה. אבל עשירות שבסטרא אחרא שהוא ממון של העכו"ם הוא בבחינת שחוק הכסיל בחינת כסילות אל אחר. וזה בחינת מה שכתב רבנו נרו יאיר (סימן כה) שעיקר החן הוא רק בממון של ישראל ששם מלֻבשין הגוונין [צבעים] עלאין היינו בחינת חיות חכמה ומֹחין. אבל ממונם הוא עפרא בעלמא בחינת עפרות זהב, ואין בו שום חיות ומֹחין ועל כן אין בו חן. ועל כן טעות גוי מֻתר כי תכף שיוצא הדבר מידו בהתר אף על פי שאינו יוצא מדעתו כי אלו היה יודע שטעה לא היה נותן לו, אף על פי כן הוא מֻתר כי אין לממונן שום אחיזה בהדעת, כי אין להם דעת ואין אסור רק להוציא מידם בחזקה כי שם אחיזתם, אבל דעת אין להם. ועל כן יש דעות שמתירין אפילו להפקיע הלוואתו, כי תכף שאין הממון בידו כבר יצא ממנו ואין לו עליו רשות כי שוב אין הממון נאחז בו כי אין נאחז אצלו רק בידיו. אבל ישראל אף על פי שאין הממון בידו אף על פי כן עדיין נאחז בדעתו כי עיקר אחיזת העשירות הוא בדעת ששם חיותו, ועל כן אסור לגזֹל את ישראל אפילו הממון שבא לידו בהתר כגון הלואה וכדומה כי עדיין הוא ברשותה דמרה כי נאחז בדעתו, ועל כן אסור טעות ישראל מאחר שלא יצא מדעתו (לקוטי הלכות – הלכות גזלה א' – א').

"ויביא לו יין וישת" (ליקו"מ ח"א, מא)

בספר עץ החיים (דף כב) כתוב: הברכיים, היינו הרגליים הם נצח והוד, והם עוקבין.
עקב בגימטריא = שתי פעמים אלוקים, שהם דינים שבהם יש אחיזה לחיצונים (כוחות הטומאה).
הפעולה להבריח את החיצונים משם, שימשיך לתוך הברכיים הגבורות משורש הבינה, וכשממשיך גבורה מבינה אז החיצונים בורחים, ולוקח הבכורה והברכה, זה בחינת ברכיים.
שורש הבכורות נקרא יין שהוא יין המשמח, כמו שכתוב על יעקב, כשראה שהוא בחינת ברכיים במקום דין המשיך את שורש הגבורות בחינת יין המשמח, בחינת: "ויבא לו יין וישת" (בראשית כז) – שהוא שורש הברכה.
נמצא, שעל ידי ריקודים, ששותה מיין המשמח שהוא שורש הגבורה והבינה, נמשכים ריקודים אלה למטה בתוך הרגליים ועל ידי כך מצליח לגרש החיצונים.

"ועתה שא נא כליך" (ליקו"מ ח"א, רעח)

על ידי חליף טוב (סכין שחיטה) יכולים לראות כל הכלים של בית המקדש, איזה פנים יש להם. וזה שכתוב שאמר יצחק לעשו: "שא נא כליך" (בראשית כז), שביקש יצחק מעשו שיבדוק את הסכין וישחט יפה, רמז בכך על כלים של בית המקדש שהם נראים על הסכין היפה שהוא החליף.

"ותכהינה עיניו מראות" (ליקו"מ ח"ב, פב)

כל מה שאדם נתעלה ביותר בודאי הוא יותר קרוב לאלוקות, כי כל הטוב הוא אלוקות כמו שכתוב (תהלים קמה) – "טוב ה' לכל", ואנו רואים את ההיפך כשאדם מגיע לידי עשירות, אזי שוכח את הקב"ה, וזה בחינת "ותכהינה עיניו מראות" (בראשית כז), מחמת שנתקרב ביותר אל אור האלוקות עניו מתכהות ואור זה מזיק לו, כמו שאדם יסתכל על השמש, אור השמש יזיק לו. אך אם נסתכל על עניין זה בגשמיות, נראה שיש אדם שהוא בדחקות ועוני גדול, אולם ברגע שנתעלה ונעשה עשיר, אז הוא שוכח את הקב"ה ואת עבודת ה', וכי לא צריך להיות ההיפך? על זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט): "אם אסק שמים" - אדם צריך למצוא בכל עליה ועליה את הקב"ה, את האור האלוקי ולא לשכוח חלילה ולהגיע לבחינת "ותכהינה עיניו מראות".

"ואברהם הוליד את יצחק" (ליקו"מ ח"א, פד)

כל אדם צריך לרפאות את נפשו, זאת אומרת להעלות אותה למקום שורשה, ואיך יעשה זאת, והרי נאמר התחלת ההתקרבות הוא התרחקות? אמרו חז"ל (תענית ח): "כל המצדיק עצמו מלמטה, מצדיקים עליו את הדין מלמעלה", וזה בחינת מוחין דקטנות.
כתוב: "ואברהם הוליד את יצחק" – כי אברהם הוא חסד ויצחק הוא גבורה, פחד יצחק, וחסד זה מלובש בגבורה, כי יצחק הוא בחינת אלוקים, כמו שאמרה שרה אמנו ע"ה: "צחוק עשה לי אלוקים" (בראשית כא).
ובחינת קטנות מוחין היא – שצריך כל אדם ללכת מקטנות לגדלות, וכשבא לגדלות זוכה לבחינת יעקב שהוא דיבור בדעה וחכמה. ואילו עשו הוא הסיגים, בחינת: נפש כי תחטא. ולכן: ואלה תולדות יצחק בן אברהם – יעקב ועשו. אולם צריך כל אחד, להביא נפשו לבחינת חכמה שהיא יעקב ובזה גורם להתחדשות העולם, ואז נתרפא נפשו, כי כשמעלה את הנפש לבחינה זו אזי מתגלה כבודו יתברך – "על כל הארץ כבודך".