''ואתה תצוה את בני ישראל'' (כז - כ)
''תצוה'' זה מלשון התחברות (צוותא יחד) – שתתחבר עם בני ישראל, כמו: ''מלאכיו יצוה לך''...
בכל אדם מישראל שבכל הדורות יש ניצוץ ממשה רבנו. (אור החיים)

לפיכך ''לא ידע איש את קבורתו'' של משה רבנו, משום שהוא טמון בלבו של כל אדם מישראל... (שיחות צדיקים)

כיון שמסר משה רבנו את נפשו למען כלל ישראל, זכה שישאר כוחו לתמיד בקרב כלל ישראל...(שפת אמת)
לפי שאמר מחני נא לכך לא נזכר שמו בפרשה זו. (בעל הטורים)
מכאן למדים אנו, כי אסור לו לאדם לקלל את עצמו, שהרי משה רבנו אמר ''מחני נא'', מתוך שמסר נפשו עבור כלל ישראל, ואף על פי כן זה עשה רושם, שלא יזכר שמו בפרשה זו – על אחת כמה וכמה אדם שעושה זאת מתוך כעס גרידא, ללא שום תכלית.
וזוהי כוונת הכתוב: ''ואתה תצוה את בני ישראל'' – תספר להם את אשר אירע לך כתוצאה מזה שאמרת ''מחני נא'', ותזהירם לבל יוציאו מפיהם קללה על עצמם... (שפתי כהן)

''ויקחו אליך שמן זית זך'' (כז - כ)
פעולתו של משה רבנו היתה תדיר, לפרסם בפני העולם כולו את קדושתו המיוחדת וייחודו של עם ישראל, ולמען יראו הכל כי השכינה שורה בישראל. לפיכך אמר: ''ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה'' (שמות לג-טז).
על זה שהשכינה שורה בישראל העידה במיוחד המנורה, כך שהנר המערבי היה דולק יממה שלמה, אף על פי שהיתה לו כמות שמן שווה לשאר הנרות; כפי שאמרו חכמינו: ''עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל'' (שבת כ''ב).
לפיכך אמר השם יתברך למשה: ''ויקחו אליך'' – לקיחת השמן למנורה נוגעת אליך במיוחד, היא תביא לך תועלת, שכן על ידי המנורה תתגשם שאיפתך, שהעולם כולו יראה כי השכינה שורה בישראל... (אבני אזל)

הוא אשר אמר הפסוק: ''מאת כל איש אשר ידבנו לבו'' – רק מזה שנותן מתוך רצון טוב ונדיבות הלב – ''תקחו את תרומתי'' – ממנו אתם לוקחים משהו, ואילו מאלה שאין לבם נודבם אינכם לוקחים מאומה... (תורת משה)

ישראל נמשלו לזית, מה זית זה מוציא את שמנו רק לאחר שכותשים וסוחטים אותו, כך גם ישראל מגלים את מעלותיהם לאחר שמביאים עליהם יסורים.
כן נמשלו ישראל לשמן, מה השמן אינו מתערבב בשום משקה אחר כי אם צף ועולה תמיד למעלה, כך גם ישראל עומדים תמיד למעלה מאומות אחרות ואינם מתערבבים בהם (מדרשים).

והפלא שבדבר, שאף על פי שהם נרדפים ומעונים ביסורים הקשים ביותר, עומדים הם בכל זאת למעלה ממעניהם ואינם מתבוללים בהם... (צרור המור)

לעם ישראל ניתן כוח מיוחד, שלא יוכל להתבולל בין האומות אף אילו היה רוצה בכך, כדוגמת שמן הזית שאינו יכול מצד עצמיותו להתערבב במשקאות אחרים. לפיכך אמרה התורה: ''לא תתחתן בם'' (בנין התפעל) ולא ''לא תחתן'' – לפי שבני ישראל ניחונו בכוח כזה, שלא יוכלו להתחתן בם, שלא יהיה החיתון תופס... (שפת אמת)

''כתית למאור'' (כז - כ) ולא כתית למנחות (רש''י)

צריך אדם להיות ''כתית'' בעיני עצמו ושבור לב, אולם חייב הוא תמיד להזהר ששברון הלב לא יביאהו לידי עצבות ואזלת יד, שלא ירצה לעשות מאומה, מתוך ההנחה שבין כה וכה לא יהא כל ערך למעשהו. שברון לב כזה אינו רצוי כלל. אדרבה, שברון הלב צריך להגביר באדם את הרצון לעשות ולפעול ביהדות. אם עד כה לא עשה מאומה, חייב הוא להתחיל עכשיו בעשייה.
''כתית למאור'' – עלהאדם להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור – ''ולא כתית למנחות'' – ולא כדי לשקוע בעצבות ובמנוחה של אזלת יד... (חשבה לטובה)

בדרך כזו פירש היהודי הקדוש ז''ל מפשיסחה את הפסוק: ''הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם'' (תהילים קמז-ג): השם יתברך מרפא ומחבש את שבורי הלב, לבל יבואו עקב השברון לידי עצבות...
הרבי ר' אהרן מקרלין ז''ל אמר: ''מרירות'' רצויה, ואילו ''עצבות'' אין לך מידה גרועה מזו. בין מרירות לעצבות מבדיל רק כחוט השערה. מרירות פירושה: אין לי מאומה, ואילו עצבות פירושה: כבר אין לי תקנה ואבוד הנני. יש להיזהר איפוא, שהמרירות לא תיהפך לעצבות...
''כתית'' – כאשר מטיפים לו לאדם מוסר ומבקשים לכתת ולשבור את ליבו, יש להתכוון ''למאור'' – להאיר לפניו ולהורותו את הדרך הישרה – ''ולא למנחות'' – אבל לא להנחיתו ולהשפילו... (הה''ק ר' יחיאל ז''ל מאלכסנדר)

מנחה הרי באה לכפר על אדם, ואדם שצריך כפרה ודאי איננו נקי מכל פסולת, לכן יכול שמן המנחה גם הוא להיות מעורב במעט פסולת. אבל אור המנורה הרי בא לרמז על אור התורה, שהוא השכל האלוקי העליון, הריהו חייב איפוא להיות טהור בתכלית, ללא שמץ של פסולת... (הה''ק בעל אבני נזר מסוכטשוב ז''ל)

מכאן למדו חכמינו, שלמנחות לא היו צריכים שמן זך וטהור כמו למנורה.
ולהלן באותה פרשה נאמר אצל מנחת התמיד: ''ועשרון סלת בלול בשמן כתית'' (כט-מ) – ללמדנו, שאם בכל זאת לקחו שמן כתית למנחה הרי זה גם כן כשר (מנחות פ''ו).
וקשה לכאורה, למה לנו פסוק בשביל זה? וכי למה זה יעלה על הדעת, כי הואיל והשמן הוא זך וכתית יהא פסול למנחות? כלום חסרון הוא זה?
ברם, הדין הוא שאם ''רבה שמנה פסול'', הרי אם השמן הוא כתית ומזוקק מאוד יש בו פחות שמרים ויותר שמן, ואם כן היה מקום לומר ששמן כתית יהא פסול למנחות משום ''רבה שמנה'' – שיש כאן שמן יתר על המידה שאמרה התורה, לפיכך צריכים אנו פסוק ללמדנו, כי גם שמן כתית כשר למנחות. (ליקוטי שפת אמת)

''כתית למאור להעלות נר תמיד'' (כז – כ)
בית המקדש הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנה – ת''י – והבית השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה – ת''כ. ביחד הרי זה ''כתית''. שני בתי מקדש האירו רק כמנין ''כתית''. אולם בית מקדש השלישי יהיה תמיד ונצחי – ''להעלות נר תמיד''... (תולדות יצחק)

''להעלות נר תמיד'' – צריך אדם להדליק אצל עצמו את נר התורה (''נר מצוה ותורה אור''), שישאר רושם לתמיד, שיהיה זה נר תמיד ויאיר אפילו בלילות-החשכה של ירידה רוחנית ושפלות גלותית... (ספרים)

מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה (רש''י)
בכל לב יהודי מהבהבת נקודה של אור אלוה, לעולם אינה יכולה לדעוך לגמרי. יש רק להצית את הנקודה הזאת ולחממה, כי אז היא מתלקחת מאליה ומשתלהבת לאש מאירה...
צריך רק להיות ''מדליק'' ואזי ''שלהבת עולה מאליה''... (שיחות צדיקים)

''ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך'' (כח – א) הדא הוא דכתיב: לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי – כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה ואתה הקרב אליך, הרע לו. אמר לו תורה שלי היתה ונתתיה לך. (מדרש)

למה נתמנה אהרן לכהן גדול ולא משה? משום שבכדי לקרב גם את החוטאים דרוש היה מנהיג שהוא יותר קרוב אל העם ואינו נעלה עליו ביותר, ואילו משה רבנו לפי רום מדרגתו לא היה מתאים לכך; כשם שמלמד, הלומד עם נערים גמרא ומפרשים, אינו מתאים ללמד לדרדק אותיות ונקודות...
כאשר חרה לו למשה על אשר אין הוא מתמנה לכהן גדול, הסביר לו השם יתברך, שזה עקב רום מדרגתו. הנה תורה זו שהיתה לי – אמר לו השם יתברך – לא לימדתיה בעצמי לבני ישראל, כי אם נתתיה לך על מנת שתלמדם – ''היה אתה לעם מול האלקים'' – שכן לא היו יכולים ללמוד ממני במישרין. הוא הדבר גם בך ביחס לכהונה גדולה, שמדרגתך גבוהה מדי בכדי לכפר על בני ישראל ולקרבם, ורק אהרן המעורב יותר בקרב העם מתאים לכך. (אהל יעקב להמגיד מדובנה ז''ל)

''ועשית בגדי קדש'' (כח – ב)
נאמרה מצות בגד כהונה בסמוך למצות שמן המנורה, משום שאם שמן מרמז על דעת המוח, שהיא תהיה זכה ונקיה – ''שמן זית זך'' – הרי בגדי כהונה מרמזים על הגוף, שהוא לבושה של הנשמה, שיהיה עשוי כהלכה – ''לכבוד ולתפארת''.
לפיכך אמר הכתוב: ''בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר'' (קהלת ט-ח) – תקון המחשבות שבראש וטהרת לובן הגוף, חייבים לבוא בד-בבד... (שפת אמת)

*פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל*

 

"שבעת ימים תמלא ידם" (ליקו"מ ח"א, כב)

צריך כל אדם לראות כיצד למלאות את ידיו, שהן בחינת אמונה, על ידי הארה משבעת הרועים שהם כלליות של כל מנהיגי הדור, כמו שכתוב (שמות כט): "שבעת ימים תמלא ידם" - כי הם רועים את האמונה לתקנה ולהשלימה ולכן נקראים רועים, על שם (תהלים לז): "ורעה אמונה",והם אלה הממשיכים את כל עיקר האמונה לישראל, בחינת (דברים לג): "כל קדושיו בידיך" – שהם בחינת כלליות של כל מנהיגי הדור. משה רבנו ע"ה הוא אחד משבעת הרועים, על כן נקרא רעיא מהימנא.

ולאלו הרועים שהם כלליות הקדושה אי אפשר להגיע אלא על ידי עזות, כמאמר רבותינו (פרקי אבות ה): "הוי עז כנמר" – כלומר שעל ידי עזות נכנסים לקדושה, כי יש רועים המשתייכים לסיטרא-אחרא (טומאה) והם גם כן מפורסמים ומושכים אליהם אנשים, והם מצליחים רק בגלל העזות שאינה בקדושה שיש בהנהגתם להיות רועים. כמו שנאמר (סנהדרין קה.): והם כלבים בעזותם, כי הכלבים עזי נפש הם רועים, ופני הדור כפני כלב.

על כן, כדי להינצל מהם ומממשלתם צריך עזות של קדושה, לעמוד נגד עזותם ואז לזכות ולהגיע לבחינת: "נהלת בעוזך אל נווה קודשך" – שבדרך זו נכנס האדם אל הקדושה, וכל הקולות שמשמיע: צעקה, אנחה, קול שופר וקול זימרה – הם כולם קולות עזות של קדושה שעוזרים לאדם להכנס לקדושה, כמו שנאמר (תהלים סח): "הן יתן בקולו קול עוז".

"ועשית ציץ נזר טהור" (ליקו"מ ח"א, צד)

כל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל, ונאמר (ישעיה מג): "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – בריאה, יצירה ועשייה נבראו לכבוד הקב"ה, וכבוד הקב"ה הוא ישראל, כמו שנאמר (שמות כה): "ושכנתי בתוכם" – דרשו רבותינו: בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם. הדבר מלמד שהקב"ה משרה שכינתו בכל אחד ואחד מישראל, ועל ידי זה נמצא שכל אחד מישראל נקרא לבוש, ולבוש זה הוא כבוד. על כן כל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל כדי להשפיע להם את כל הטוב.

אולם כשאין ישראל יכולים לקבל את כל הטוב הזה (מחמת העוונות) יש לקב"ה צער מזה, שנאמר (ישעיה סג): "בכל צרתם לו צר", אך כשרוצים בכל זאת לקבל את הטוב, אף על פי שלא יכולים, צריך לדבר, כמו שכתוב (תהלים לג): "בדבר ה' שמים נעשו", אך מאחר שגם הדיבור נמצא בגלות, חייב כל אדם לומר: בשבילי נברא העולם וחייב אני לתקנו (חז"ל סנהדרין לז).

ומהו התיקון?

צריך האדם להעלות את הניצוצות שיש שבכל דבר ודבר, והניצוצות הם אותיות – נמצא איפוא, שמעלים את האותיות שעל ידן נעשים דיבורים, ועל ידי דיבורים אלו מצליחים להשפיע את רב-הטוב והשפע.

ואיך אפשר להעלות ניצוצות לקב"ה?

כשיסתכל האדם בדבר מה, ותיכף יאמין באמונה שלמה, שיש בדבר זה אותיות וניצוצות, ועל ידי אמונה זו יוכל לעשות בחינת האות ז' – שהיא העשייה בששת ימי המעשה והאמונה שהיא יום השביעי – סה"כ ז'. אל אמונה זו יצרף את החוכמה בחינת: "דע את ה' אלוקיך" – המילים: ה' אלוקיך – הם אמונה, והמילה: דע – היא החוכמה והשכל, והחוכמה היא בחינת האות י'.
ובגימטריא: ז' פעמים האות י' = ע', ועין היא החוכמה, כי חכמי העדה נקראים: עיני העדה. כשיש לאדם עין כזו שבעזרתה הוא מסתכל בדבר מה מהעולם ומצליח להעלות את הניצוצת שהם האותיות, הוא מגיע לבחינת (שמות כח): "ועשית ציץ זהב טהור" – ציץ – משמעו: הסתכלות בצורה טהורה בעזרת האמונה והחוכמה, ואז האדם יצליח לקיים את המשך הפסוק: "ופיתחת עליו פיתוחי חותם" – בעזרת עין זו יהיה אפשר לפתוח את הניצוצות החתומים בכל דבר ודבר ולהעלות אותם קודש לה' – ואלו הן האותיות שמהן נעשים הדיבורים המשפיעים שפע לעם ישראל.

"ונקדשת בכבודי" (ליקו"מ ח"א, קלא)

צריך האדם להתיירא ולפחד מן הכבוד, כי הכבוד הוא סכנה גדולה עד כדי סכנת נפשות. והכבוד הוא זה שדן את כל הדינים, כמו שכתוב (תהלים כד): "מלך הכבוד" – כי הכבוד הוא בחינת מלכות הדנה את הכל, ואז כולם חוקרים ושואלים מי הוא זה מלך הכבוד? האם הוא ראוי לזה? ועל כן נאמר (שמות כט): "ונקדש בכבודי" – אל תאמר בכבודי אלא במכובדי, כי על ידי הכבוד יוכל האדם לגרום לעצמו מיתה חס ושלום, כי אז מדקדקים עליו בעניין זה לראות האם יפגום בכבוד אפילו כחוט השערה, כלומר שלא יקבלוֹ כמו שצריך ואז תכריע כף החובה. דבר זה נקרא (ויקרא יט): "מאזני צדק" – כי הצדק הוא של מלכות הקודש, שזה בחינת כבוד שהוא מלך הכבוד.

"ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו" (ליקו"מ ח"ב, ה)

תקיעת השופר – תקיעה, תרועה שברים – הם בחינת תיקון המשפט, כמו שכתוב (תהלים נא): "לב נשבר", כלומר כשמשקים את הלב כדי לכבות את חימומו שהוא כמו נוּר דלוּק, אז: "ישברו פראים צמאם" (תהלים קד). כי על ידי קילקול המשפט (הנגרם על ידי עיוות הדין שמביא ליפול לאהבות נפולות הגורמות לחימום וטומאה, וזה קורה כאשר מתערבבים בתוך מוחו של האדם דברי פסולת – שהם טיפות עשו וישמעאל המערבבים ומסבבים את המוח, ולכן נתקלקל ומתעוות המשפט, כי כשנפגם המוח באה טומאת עמלק), ועל ידי קילקול זה נופלים לאהבות נפולות המחממות ומטמאות את הלב, כי הלב הוא מקום המשפט, כמו שכתוב (שמות כח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו" – ועל ידי שמשקים את הלב נעשה הדבר לבחינת אותן תקיעות שופר: תקיעה, תרועה ושברים – שהן לב נשבר, ועל ידי זה זוכה לתקן את המשפט.