''ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו'' (כה - ב)
בזמן שיש לבני ישראל רצון ונדיבות הלב לקיים מצוות לשם שמים, אומר ה' יתברך: ''לי תרומה'' – אני בא על ידי כך לידי התרוממות. ''כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפים כח בפמליא של מעלה''...
(קדושת הלוי)

''ויקחו לי תרומה מאת כל איש'' (כה - ב)
השם יתברך אומר: יקחו נא תרומה גם ממני. חוץ מזה שיקחו ''מאת כל איש'', אתן גם אני את תרומתי. שכן אמרו חכמינו, כי העננים הביאו את אבני השהם ואבני המלואים (''והנשיאים הביאו – אין נשיאים אלא עננים, שנאמר ורוח''), וזו היתה תרומתו של הקדוש ברוך הוא...
(הרב חיד''א ז''ל)

''ויקחו לי תרומה מאת כל איש'' (כה - ב)
לי לשמי. (רש''י)
הרבי מקוצק היה אומר: ''ויקחו לי, לשמי – תרומה'' – שתקחו את שמי כשהוא מורם ונבדל מן העולם הזה...
בעל חידושי הרי''מ ז''ל אמר על כך: ''לי לשמי'' – שאפילו לא תהיו מתכוונים, כי נתינותיכם תביאנה לידי השראת השכינה, אלא פשוט ''לשמי'' – משום שכך עלה ברצוני...
הכוונה למלא את רצון השם גדולה היא מכל הכוונות הנשגבות והעמוקות ביותר...
ממון הוא בדרך כלל דבר שפל וירוד, ברם אם נותנים אותו למטרה טובה, לשם שמים – ''לשמי'' – הריהו מתעלה למדרגה יותר גבוהה; כפי שאמרו חכמינו: ''אין קיחה אלא לשון הגבהה'', ולכן נאמר ''ויקחו'' ולא ''ויתנו''...
(שיחות צדיקים)

בעל שפת אמת ז''ל היה אומר על הכתוב: ''לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות'' (חגי ב-ח) – כלום צריך השם יתברך להתפאר בכך שהכסף והזהב שלו הם, וכי מה אינו שלו? אלא כך הוא פשוטם של דברים: השם יתברך אומר להם לישראל, שמשימתם היא לעשות את הכסך והזהב כך שיהיו ''לי'' – להגביהם אלי על ידי קיום מצוות ומעשים טובים...
חכמינו אמרו: ''צדיקים ממונם חביב עלעהם יותר מגופם'', וקשה להבין, איך יאה לצדיקים לחבב כל כך את הממון?

אמר על כך רבה של לובלין, הגאון מהר''מ שפירא ז''ל: הצדיקים יודעים כמה פעולות טובות אפשר לפעול בממון; להחיות בו נפשות, להחזיק בני תורה, להקים מוסדות תורה – דברים שאי אפשר לעשותם בעזרת הגוף בלבד; ולפיכך מחבבים הם את הממון יותר מגופם. לעומת זה, בעלי התאווה שמבזבזים את כל ממונם רק לשם תענוגות הגוף, הרי לגביהם כל עצם הממון אינו אלא בשביל הגוף, וממילא חביב עליהם גופם יותר מממונם...

כשנוטל אדם מישראל מקצת מתבואתו ומעלה במחשבתו, שזה יהיה תרומה לה', הרי זה נעשה קודש, שכן המחשבה לשם שמים מביאה קדושה על כך (תרומה נטלת במחשבה). כך גם כאן, משנצטברו כל הרצונות הטובים והמחשבות הנדיבות של בני ישראל בשעת נתינת התרומות, נוצרה מזה קדושה עצומה של משכן בעל מידה גדולה של השארת השכינה.

הכסף והזהב עשו את חיצוניותו של המשכן, ואילו המחשבות והרצונות הטובים של בני ישראל יצרו את פנימיותו – את קדושת המשכן.
(ספרים קדושים)

אם אדם נותן לשם שמים אינו נותן אלא לעצמו, שכן השמים אינם זקוקים לכך, אלא לזכותו של האדם הוא. אם כן הרי נתינה זו אינה אלא לקיחה...
(ליקוטי שפת אמת)

למה נאמר ''ויקחו'' ולא ''ויתנו''? לפי שבאמת הרי הכל שייך להשם יתברך – ''ממך הכל ומידך נתנו לך'' – אלא בזה שאדם עושה מעשה טוב בממונו לשם שמים, הריהו קונה אותו לעצמו (כדרך שאמרו חכמינו, כי על ידי הברכה מתקיים ''הארץ נתן לבני אדם''), ונמצא איפוא שהוא נותן את שלו.

אם כן יוצא, כי רק עם נתינת התרומה לה' זה נעשה בבחינת ''ויקחו'' – שהם לוקחים וקונים זאת לעצמם...
(מלבים)


יפרישו לי מממונם נדבה. (רש''י)
אמנם מצות צדקה הריהי מצוה גדולה מאוד, אולם רק כשנותנים ''מממונם'' – מממון שלהם שנרכש ביושר; ואילו ממון שנרכש בדרכים ובאמצעים פסולים, ממון כזה אין השם יתברך דורש לקיים בו מצוות, כפי שאומר הכתוב: ''כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה'' (ישעיה סא) – מכיון שאני אוהב משפט, צדק ויושר, לכן אני שונא כשמביאים לפני קרבנות בממון גזול ועשוק...

מצויים אנשים שרוצים לכפר על עוולותיהם בעניני ממון, בזה שהם מפרישים מממונם לצרכי צדקה; אולם באמת אין השם יתברך מקבל צדקה כזו, ולא עוד אלא שהוא שונא אותה. על כגון אלה אומר הנביא: ''שמרו משפט ועשו צדקה'' (ישעיה נו) – תחילה ''שמרו משפט'' – התנהגו בצדק וביושר ואל תעשקו את הזולת, ורק אז ''עשו צדקה'' – בממון כשר...
(הדרש והעיון)

''ויקחו לי תרומה'' (כה - ב)
הדא הוא דכתיב: לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו – אל תעזובו את הלקח שנתתי לכם. (מדרש)

השם יתברך נטע בבני ישראל כוח כזה, שיוכלו להיות בעלי תשוקה ורצון אליו. אפילו ''לקח טוב'' זה – הלקיחה הטובה, שיוכל להיות ''ויקחו לי תרומה'' – גם הוא ניתן מהשם יתברך על ידי כוח מיוחד. יש להשתדל רק, שלא לעזוב את הכוח הזה – ''אל תעזובו את הלקח שנתתי לכם''...
(חידושי הרי''מ ז''ל)

יש לראות את התורה כמקח וממכר. לעולם אין סוחר פורש מעסקיו משום שפעמים איננו מצליח במסחרו; יודע הוא, כי בהזניחו לגמרי את עסקיו הריהו נידון לירידה גמורה עד עפר.

הוא הדין צריך להיות גם לגבי התורה; אף אם לפעמים אין מצליחים בלימודה, יש להמשיך בשקידה ובעמל מבלי להרפות את הידים. אם יחדל אדם לגמרי מלעסוק בתורה, ודאי לא יהא לו קיום.
(הה''ק ר' דוד ז''ל מקוצק)

כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ויקחו לי תרומה. (תנא דבי אליהו)

התנאי הראשון להשראת השכינה בעולם שפל זה הוא, ביטול עצמי. אם אדם מבטל את עצמו לחלוטין בפני רצון השם, אז מסוגל הוא לזכות לגלוי שכינה. כפי שאומר הנביא: ''השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי... ואל זה אביט על עני ונכה רוח וחרד על דברי'' (ישעיה סו) – כלומר, הודות ל''עני ונכה רוח'' המבטל עצמו בפני דבר ה', אפשר לבנות בית ומקום מנוחה שבו תהיה התגלות השכינה, במידה עצומה, יותר מבכל מקום אחר בעולם.

לפיכך, כיון שאמרו ישראל ''נעשה ונשמע'' וביטלו לגמרי אם רצונם ודעתם בפני רצון השם, עוד לפני ששמעו מה נדרש מהם, זכו לכך שיצטוו לעשות משכן ושיתקיים בהם ''ושכנתי בתוכם''...
(יקר מפז)

*פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל*


 

"ווי העמודים וחשוקיהם כסף" (ליקו"מ ח"א, מא)

פדיון נפש והממון נקראים עמודים, כמו שכתוב (דברים יא): "ואת היקום אשר ברגליהם". כשהצדיק עושה פדיון נפש (להמתקת דינים) הוא מניח עליו את ידיו וצריך הוא לכוין מאוד מאוד. כי: שלוש פעמים המילה 'יד' ביגמטריא = מ"ב, ובשם זה - מ"ב, יש בו שבעה שמות וכל שם יש בו ו' (6) אותיות. וצריך הצדיק להמשיך ולכוין אליו את כל הווין שהם שבעת השמות שבכל אחד יש ו' אותיות, ולהמשיך אותם אל תוך הממון (לצורך פדיון הנפש) שנקרא עמודים. דבר זה נקרא: ווי העמודים, ועמודים אלו הם הרגליים, דהיינו העקבים, שהם בחינת דין ושם אוחזים החיצונים (הטומאה), ואי אפשר להמתיק את הדין אלא אם כן נמתק הוא בשורשו, ושורש הדין נמצא בבינה, ונאמר בזוהר: "בינה דינין מתערין מינה" – ובבינה נמצא שם מ"ב הנ"ל. לכן כשממשיך הצדיק את שם מ"ב לתוך העמודים, אזי הדינים נמתקים בשורשם, ולכן נאמר (שמות כז): "ווי העמודים וחשוקיהם כסף" – כי על ידי חשיקה והתחברות ווי עם העמודים, נעשה כסף שהוא חסד ואז נמתקים הדינים.

"ויקחו לי תרומה" (ליקו"מ ח"ב, ס)

אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיב): כשנתפס רבי עקיבא בבית האסורים על ידי המלכות (רומי), אמר לו רבי שמעון בר יוחאי: רבי, למדני תורה, כי אם לאו, אומר לאבי יוחאי ואמסור אותך למלכות.

דברים אלו תמוהים מאוד – שרבי שמעון בר יוחאי יאמר כדברים האלה לרבו, שימסור אותו למלכות? ומן הסתם ממילא היה רבי עקיבא בבית האסורים, וכשלא אמר לו רבי עקיבא דברי תורה גם כן היה הדבר לטובה.

דע, אדם שאומר דברי תורה ברבים, ותלמידים שאינם הגונים שומעים דברי תורה אלו, על ידי זה נעצרים הגשמים. כי על ידי כבוד התורה באים הגשמים, כמו שכתוב (שמות טז): "וכבוד ה' נראה בענן" – ועל ידי הענן בא הגשם.

אמרו חז"ל (חולין קלג) – אדם המלמד תלמיד שאינו הגון, הוא כאדם הזורק אבן למרקוליס, ופירשו מרקוליס = בחינת חילוף הכבוד. כי על ידי שמלמד תלמיד שאינו הגון ודברי התורה מגיעים אליו, נעשה החילוף של הכבוד שעל ידי כבוד זה באים הגשמים, ולא על ידי תלמיד הגון, ודבר זה הוא בחינת: נותן לכסיל כבוד – שכבוד התורה ניתן כביכול לכסיל, ועל ידי זה מקלקל את הגשמים שיורדים שלא בזמנם, כמו בזמן הקציר, שאז המטר מזיק מאוד לקציר.

לכן אמר רבי שמעון בר יוחאי לרבי עקיבא: למדני תורה ואם לאו וכו' – כי רבי עקיבא היה מקהיל קהילות ודורש ברבים דברי תורה. וסבר רבי שמעון שאולי מפני זה נתפס בבית האסורים, שאולי תלמידים ואנשים שאינם הגונים שמעו דברי תורה מפיו, כי חידושי תורה שמגלים ממשיכים אלוקות אל תוך מוחותיהם של השומעים, כמו שכתוב (שמות כה): "ויקחו לי תרומה" – כלומר שרוצים לקחת ולהמשיך אלוקותו יתברך, שנעשית רק על ידי התורה, לתוך מוחו של השומע, וזו לכאורה תפיסה. אבל למרות זאת, כשדברי תורה מגיעים לתלמיד הגון ונתפסים במוחו, לקב"ה יש נחת מכך. אך כשדברי תורה אלו נמשכים למוחו של אדם שאינו הגון נעשים הדברים כחילוף הכבוד, וכן כתפיסה ממש בתוך מוחו – ולכן עונשו הוא תפיסה.

כדי לזכך את הדורש צריך לבקש ממנו שיאמר דברי תורה וחידושי תורה ועל ידי כך יוכל לתקן עיניין זה, לכן ביקש רבי שמעון בר יוחאי מרבי עקיבא שיאמר לו דברי תורה. ואמר רבי שמעון שרבי עקיבא סירב לחדש בפניו גילוי תורה רק מהעובדה שלרבי עקיבא היתה מידת ענווה גדולה מאוד ולא רצה להגיע לגדלות וגאווה, שהיא המלכות התופסת, ולכן לא אמר חידושי תורה בבית האסורים, כדי שרבי שמעון לא יביאו בעל כורחו לגדלות וגאווה.

"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו תרומתי" (ליקו"מ ח"ב, עא)

עיקר כבוד הקב"ה נתגלה רק על ידי האדם, כי הוא תכלית כל הנבראים שמגלים את כבודו של הבורא, לכן כשמתרבים הם, דהיינו על ידי ההולדה, על ידי זה מרבים את כבודו. ועיקר ההולדה הוא על ידי בחינת נועם העליון, כי אז מתעוררים שלהובין-דרחימותא אשר על ידם מתקיימת ההולדה ומתעוררת האהבה.

ודע, שנועם העליון שופע תמיד וצריך לקבלו על ידי שפע נועם-העליון, וכדי לקבל שפע זה צריך להכין כלי שנעשה על ידי הצדקה ונדיבות הלב, כמו שכתוב (שמות כה): "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו תרומתי" – כלומר שנפתח ונתנדב הלב, ועל ידי זה נפתחים שבילי הלב והופכים לשלהבת-דרחימותא הנמשכת מנועם העליון. ועיקר ההולדה הוא על ידי הצדקה, כמו שכתוב (הושע י): "זרעו לכם צדקה", וכן (בראשית לז): "אלה תולדות יעקב יוסף" – כי יעקב הוא בחינת צדקה, ויוסף הוא בחינת הנועם הנ"ל.

זהב וכסף ונחֹשת ... (שמות כה, ג)
וזה בחינת מלאכת המשכן שנצטוו אחר מעשה העגל, כי המשכן הוא בחינת הקדֻשה הגבֹה, בחינת איה שזוכין למצֹא על ידי הבקשה והחיפוש שמחפשין ומבקשין בעת שרחוקין מן הקדֻשה והולכין נע ונד ומטֻלטל. כי המשכן לֹא היה לו קביעות מקום ואז הייתה כביכול בחינת הקדֻשה מטֻלטלת ולֹא נודע איה מקום כבודו, רק במקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל. ויש אשר יהיה שם הענן וכו', כי אלמלא לֹא חטאו ישראל היו נכנסין לארץ ישראל מיד ששם עיקר קביעות מקום קדֻשתו ושם עיקר התגלות כבודו יתברך, כי שם כל העשרה קדֻשות שהם בחינת עשרה מאמרות שבהם ברא העולם בשביל כבודו יתברך, אך על ידי שחטאו בעגל שהוא עבודה זרה, שהוא מקומות המטֻנפים, ונפלו מאֹד ונתרחקו מכבודו יתברך מאֹד, על כן היה תקונם על ידי בחינה הנ"ל, על ידי בחינת איה כנ"ל, שעל ידי זה מחיין את עצמן אפילו אם נופלין לעבודה זרה, שהוא מקומות המטֻנפים כנ"ל.
וזה בחינת מלאכת המשכן שצוה ה' יתברך שיבנו משכן מכסף וזהב ונחֹשת ושאר חפצים של חֹל, אשר על ידי רבוי הכסף והזהב עשו את העגל, כמו שכתוב: "ודי זהב" כמו שפרש רש"י שם. וצוה עליהם ה' יתברך שבמה שקלקלו בו יתתקנו ושיחפשו ויבקשו הקדֻשה שם דייקא וכל איש יבקש ויחפש אם נמצאו אצלו כסף וזהב וכו' ויביא אותו למלאכת המשכן ועל ידי זה דייקא בנו את המשכן שהלך עמהם ממקום למקום. ובכל מקום שעמד שם, קנה קדֻשה גבֹה שם, והיו נוהגים שם כל הדינים הנוהגים בבית המקדש. וזר היה אסור לכנס למקום שעמד שם המשכן וכל הדינים. ואחר כך כשפרקו את המשכן משם היו מֻתרים כל הזרים ואפילו טמאים לכנס לשם, כי זֹאת הקדֻשה הוא בבחינת איה, בחינת איה מקום כבודו, כי הוא קדֻשה גבֹה ונעלמת מאֹד עד שאי אפשר לידע מקומו איה, רק במקום שזוכין למצאו כפי הבקשה והחיפוש, שם זוכין שיתגלה קדֻשתו. ועל כן לא היה להמשכן מקום קבוע, כי הוא בבחינת איה מקום כבודו כנ"ל.
ועל כן נבנה המשכן מכסף וזהב ושאר חפצים שהם עסקי חֹל וכנ"ל. ועל כן ל"ט מלאכות שבהם כלולים כל המשא ומתן והעסקים, ממשכן גמרינן, כי קדֻשת המשכן הוא בחינת הקדֻשה הגבֹה שהיא בחינת איה, שזאת הקדֻשה נעלמת במשא ומתן ול"ט מלאכות בכסף וזהב ושאר חפצים כנ"ל. (לקוטי הלכות - הלכות גביות חוב מהיתומים ג' - ז')

ואת המשכן תעשה ... (שמות כו, א)
אם היו זוכין לאמונה שלמה בהשם יתברך, היינו להאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, אזי לֹא היו צריכין לעשות שום מלאכה ועסק, רק מלאכתנו היה נעשית על ידי אחרים, כמו שיהיה לעתיד, כמו שכתוב: "ועמדו זרים ורעו צֹאנכם וכו'". נמצא, שכל יגיעת העסקים והמשא ומתן נמשך רק מבחינת פגם אמונת הרצון, ומזה נמשכין כל ההכחשות והכפירות והשנויים במשא ומתן, שהכל נמשך רק מפגם אמונה, כי אם היה מאמין בשלמות שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בודאי היה עושה המשא ומתן שלו באמונה שלמה ולֹא היה משנה בדבורו. ועל כן באמת צריכין התגברות גדול להנצל מכפירות והכחשות השכיחים במשא ומתן, ולהשתדל לעשות משא ומתן באמונה שלמה, שיהיה ההן הן והלאו לאו. ועיקר העצה לזכות לעשות משא ומתן באמונה היא להרבות בצדקה, כי על ידי צדקה ממשיכין הארת אמונת הרצון. ובאמת אם היינו כולנו זוכין לתן צדקה כראוי, כבר היה מתבטל המשא ומתן לגמרי, ולֹא היינו צריכין לעשות שום מלאכה ועסק כלל, כי על ידי התגלות הרצון זוכין לזה שיהיה המלאכה נעשית על ידי אחרים כנ"ל. אך אפילו כל זמן שאין זוכין לזה, לבטל המלאכות והמשא ומתן לגמרי, אף על פי כן זוכין על כל פנים על ידי הצדקה לעשות המשא ומתן באמונה, ושיאיר בו הארת הרצון, ואז המלאכות והעסקים הם בבחינת מלאכת המשכן. וזה בחינת כל הקניינים שתקנו רבותינו ז"ל במשא ומתן, לכל דבר קניין השיך לו, כגון קניין סודר וכיוצא, כי על ידי זה ממשיכין הארת הרצון לתוך המשא ומתן, ואז מֻכרח לקים הקניין ולֹא ישנה עוד, כמבֹאר בפנים
(לקוטי הלכות – הלכות ערב ג' - אותיות י"ד ט"ו לפי אוצר היראה - ממון ופרנסה – ק"כ)

ואת המשכן תעשה ... (שמות כו, א)
צריך האדם להרבות בתפלה מאֹד מאֹד כל ימי חייו. ואפילו כשרואה שמתפלל הרבה ואינו נענה, והתאוות והבלבולים מתגברים עליו בכל פעם ביותר, אף על פי כן אל יטעה שתפלותיו הם לריק, חס ושלום, רק ידע ויאמין שאין שום דבור נאבד לעולם, וכל תפלה ושיחה בינו לבין קונו עושה רֹשם, והצדיקי אמת מלקטים כל אלו התפלות והשיחות ובונים מהם בנינים נפלאים, בחינת בנין המשכן. וצריך כל אחד להתחזק הרבה בתפלה ושיחה תמיד, יהיה איך שיהיה, עד אשר על ידי רבוי התפלות יהיה נשלם הבניין בשלמות, ואז יכמרו רחמיו יתברך ויקרב אותו בשלמות, וישב אל ה' וירחמהו. אך אף על פי כן, כשיהיה לו איזה ישועה, אל יטעה שעל ידי תפלותיו ומעשיו הטובים פעל זֹאת, רק ידע שהכל רק בחסדו יתברך. ואף על פי שאנו יודעים שאי אפשר לנו לפעֹל הישועה השלמה בתפלתנו לבד כנ"ל, אף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו, להרבות בתפלה בכל כחנו, ואז יכמרו רחמיו יתברך ויעשה בחסדו ויושיענו בקרוב למען שמו.
וגם זה בכלל מה שמבֹאר במקום אחר, שצריכין בתפלה להיות קולע אל השערה ולֹא יחטיא, היינו שלא יטה לימין או לשמֹאל, היינו שלא יטעה, חס ושלום, שהתפלות הם לריק, חס ושלום, מחמת שזה כמה שצועקים ואינם נושעים, שזה בחינת נוטה לשמֹאל; וכן אל יטעה לומר, מה לנו להרבות בתפלה, מאחר שעיקר הישועה הוא רק בחסדו לבד, אם כן נסמֹך רק על חסדו, שזה בחינת נוטה לימין שלא כראוי. כי באמת צריכין להרבות בתפלה מאֹד תמיד ולידע אף על פי כן האמת, שאין אנו כדאי לפעֹל בתפלתנו כי אם בחסדו, ואף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו להרבות בתפלה תמיד, והשם יתברך יעשה את שלו וימשיך עלינו חסדו למענו ויושיענו מהרה למען שמו. (לקוטי הלכות - הלכות נחלות ד' - אותיות י' כ' לפי אוצר היראה – התבודדות - ט"ל)

שיחות מרבי ישראל דב אודסר זצ"ל

... אצל העולם, כל זמן שחיים, אז יודעים שהכסף לא כלום, אבל כל זמן שהאדם חי הוא רוצה כסף, כסף וכבוד, ואי אפשר לצאת מזה רק על-ידי הבעל-תפילה, כמו שכותב רבנו ב'ספורי מעשיות', שרק הבעל-תפלה הוא מוציא מכסף ומהתאוות ומכל העוונות, זה עיקר התיקון – הבעל תפילה. זה רבנו הקדוש, האמת כשהוא נותן מתנות הוא נותן למי שהוא מתגעגע, למי שהוא בוכה ומתגעגע, אז רבנו הקדוש נותן לו את המתנות, הוא בא לחתונה והוא נותן מתנות. כמו בהמעשה של ה'שבעה בעטלירס', שבחתונה הילדים היו בוכים ומתגעגעים ורוצים את הבעטליר (הקבצן), "איך לוקחים בכאן הבעטליר, אם הוא היה כאן על החתונה, שבע ברכות, היה שמח מאֹד.."
מה זה שמחה? כסף או כבוד? מה זה שמחה?
השמחה הוא רק אמת זך וצח!
יש כבר בעולם הכל מה שאנחנו צריכים, אבל זה בידינו. מצדו, מצד רבנו, הוא מוכן לתת לנו כל מה שצריך. אפשר לזכות אפילו יותר מרבי ישראל, אבל זה הכל בידינו, כפי הרצון, כפי מה שמוכנים להקריב את כל אשר לנו בשביל השם יתברך. והעיקר הוא לא להשגיח ולהסתכל על הבלי העולם הזה, על כל העולם, צריכים להסתכל רק על האמת. האמת הוא רק לזכות להתפלל להשם יתברך באמונה, באמת, בתמימות. אבל איך אנחנו מתפללים, איך התפילה שלנו וגם-כן כל העוונות שלנו, זה עוד לא מגיע אפילו לטיפה מן הים ממה שרוצה רבנו. אבל אסור לנו ליפול, ולא לחשוב: "אני כבר שקוע היכן שאני שקוע ואני רגיל ככה ואני לא יכול להשתנות", לא!
לפי דברי רבנו, כל אחד יכול להשתנות מהפך אל הפך, ממוות לחיים. יכולים להשתנות וזה לא רק ממחר, אפשר להשתנות בכל רגע בכל יום ובכל עת, "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", לא רק בכל יום - אלא תמיד! תמיד זה כל היום, כל רגע הוא של היום, אז בשביל מה צריכים לכתוב "בכל יום תמיד"? בכל יום זה תמיד. התשובה היא, שבכל יום יש הרבה רגעים, אז אפשר להשתנות בכל רגע, תמיד, בכל יום.
"מעשה בראשית", בראשית זה הרֹאש-בית, הבעל-הבית של העולם. הבעל-הבית של העולם זה הצדיק יסוד עולם, הוא רבנו הקדוש!...
נו, כפי שאנחנו מחפשים האמת ויודעים ורואים האמת כמו שהוא - שהעולם הזה הבל לא כלום, כמו שאנחנו אומרים בכל יום: "לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על רחמיך הרבים", בשבילנו - אנחנו רחוקים, עומדים בחוץ לגמרי.
"מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקותינו, מה ישועתנו..", כלום!
"מה כוחנו, מה גבורתנו? מה נאמר לפניך, הלא כל הגיבורים כאין לפניך, ואנשי השם כלא היו", זה הכל הבל!
"כל הגיבורים - כאין לפניך", כלום.
"ואנשי השם - כלא היו", אנשי השם - מפֻרסמים בשם גדול "כלֹא היו", זה הבל, כלום!
"וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל", נבונים, מה זה נבונים? "נבונים - כבלי השכל".
"כי רֹב מעשיהם תֹהו", בלי הצדיק הוא תֹהו ובֹהו!
"וימי חייהם הבל לפניך", הבל.
"לבד הנשמה הטהורה", האמת הזה - רק הנשמה הטהורה היא הנשמה היא טהורה מכל הבלי העולם הזה. הנשמה מתרחקת מכל הבלי העולם הזה ולא רוצה אותם, וכל העולם שקוע בהבלי העולם הזה ואנחנו צריכים למסֹר נפשנו להשליך את זה...
נו, והעיקר אנחנו צריכים לרחם על עצמנו לחפש את רבנו, יש הכל מה שאנחנו צריכים בכל יום ובכל עת, בכל רגע. התיקונים, מה זה התיקונים? שנזכה להתחדש, מעכשיו, בכל רגע, כן. לא להתייאש, לא להתבלבל, להשליך עצמנו על השם יתברך, על רבנו הקדוש!
אני, כשבא היום אני מפקיר את עצמי ואת כל העניינים של הילדים שלי, של הדורות ושל הנכדים - הכל על השם יתברך.
רבי ישראל הוא השליך הכל על השם יתברך, אבל אנחנו יכולים לומר "אני משליך", אבל צריכים לעשות במסירת נפש, ממש בכל יום תמיד, בכל יום לומר: "אני משליך עצמי עליך השם יתברך ושיהיה הכל כרצונך!" זה העיקר הישועה, זה עיקר התשובה, זה עיקר הכל. לא בשבילי כי אז זה לא כלום. אנחנו צריכים למסֹר נפשנו להרחיק כל העולם הזה, כל הבלי עולם הזה מלבנו, זה הכל הבל, הבל!...
אוי אוי.. העניין של רבנו זה אמת, אבל זה אמת כזה שאי אפשר לדבר עם אנשים כי הם שקועים במה שהם שקועים ולא חושבים שזה הבל. הם חושבים: "אתה ברסלב אתה משֻגע, מה אתה אומר, אתה אומר שהכסף לא כלום, כבוד לא כלום, אתה משֻגע" הם לא יכולים להבין את זה. ככה הוא העולם, יש עולם ויש רבנו!
האם אתה רוצה להיות שקוע בהבלי העולם הזה? נו, מי מכריח אותך? אם יש לך שכל, תברח למקום שצריכים להציל את עצמך. ואם האדם לא חושב על זה והוא מרחם על הילדים שיהיה להם כל הכבוד שבעולם וכל הכסף וירֻשה, אז זה כלום, לא שווה כלום. רבנו הקדוש אמר: "עולם הבא אנחנו מאמינים שישנו, אבל עולם הזה - אין כלל!"
העולם הזה - אין כלל ...