''ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה'' (א - א)
לא נאמר ''אשר באו'' כי אם ''הבאים'' - כלומר, שהם באים תדיר; בכל העיתים ובכל הגלויות, כאשר בני ישראל נתונים בצרה ובמצוקה, באים אתם שמות השבטים הללו וזכותם עומדת להם להחזיק מעמד. (חידושי הרי''מ ז''ל)
''הבאים מצרימה את יעקב'' (א - א)
בני ישראל עשויים להחזיק מעמד בגלות אך ורק כאשר הם נדבקים במידתו של יעקב אבינו, שהיה עניו ושפל רוח, (קטונתי מכל החסידים), מנע עצמו מלהתגרות בעשו אחיו ובתמימות היה יושב באהלה של תורה (איש תם יושב אהלים) - כי אז השכינה שרויה אתם בגלות ושומרת על קיומם.
ואילו כאשר אין בני ישראל הולכים בדרכי יעקב אבינו, כי אם שואפים רק להדמות אל הגויים, לחקות את מעשייהם, לחיות כמותם חיי מותרות והוללות, לעזוב את התורה ולנקוט בדרכיו ושיטותיו של עשו - אז הם הולכים ונשפלים יותר ויותר וכל קיומם נכרך בקשיים מרובים. (פרדס יוסף)
''ואלה שמות בני ישראל'' (א - א)
להודיע הבתן שנמשלו לכוכבים. (רש''י)
בני ישראל חייבים לדעת, כי השם-יתברך אוהב אותם, וכשם שברא את הכוכבים על-מנת שיאירו בחשכת הלילה - כך ברא אותם על-מנת שיפיצו את אור האלוקים ויחדירוהו למקומות החשוכים והמושפלים ביותר. (שפת אמת)
''איש וביתו באו'' (א - א)
הם באו למצרים יחד עם בתיהם מארץ ישראל, כלומר, שהביאו איתם את בתי מדרשיהם ללמוד תורה, שכן בתי מדרשות שבחוץ לארץ ישנה בהם קדושת ארץ ישראל. (תורת משה)


סופי תיבות של ''ואלה שמות בני ישראל הבאים'' הם: ''תהלים'' - לרמז, שבכל הצרות והמצוקות - מצרים - יש להשתמש בספר התהלים ועל ידי כך תבוא הישועה. (הרב הצ' מבנדין ז''ל)
''איש וביתו באו'' (א - א)
דרכו של עולם, כאשר אדם עוקר מעיירה קטנה ספוגה תורה ויראת-שמים אל כרך גדול שטוף הפקרות והבלי-הזמן - הרי הוא עצמו, שמנעוריו נתחנך ונתגדל בדרך היהדות, עודנו ממשיך לשמור תורה ומצוות כבתחילה; ואילו ילדיו מסתכלים קימעה-קימעה לחיי-ההפקר של הכרך עד שלבסוף הם סרים מדרך היהדות.
לפיכך באה התורה להודיענו, כי אצל בני יעקב לא היו הדברים כך. בבואם מעבר הנהר, מסביבה של אמונה ויראת שמים, למצרים הטמאה והאלילית - נשארו בכל זאת ''איש וביתו'', לא חל שינוי בבית והבנים הלכו בעקבות אבותיהם תוך התאמה מלאה... (הדרש והעיון)
''ובני ישראל פרו וישרצו'' (א - ז)
דרש רבי עקיבא, כי בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים. מה עשו? כשהלכו לשאוב מים היה הקב''ה מזמן להן דגים קטנים כדי מחצית הכד. היו מבשלות קדירה של דגים וקדירה של חמין והיו מביאות לבעליהן בשדה. שם היו מעודדות אותם בדברי ניחומים, מרחצות אותם ומגישות לפניהם אכילה ושתיה. וכשהיתה מגעת שעתן ללדת, היו יוצאות לשדה ויולדות תחת עץ-תפוח. אז היה הקב''ה שולח להן מלאך מן השמים, שהיה רוחץ הילדים, חותלם בחיתולים, ומניק אותם דבש ושמן.
כאשר בני ישראל היו מגיעים לכלל יאוש עקב קושי העבודה והעינויים, עד שדעך בקרבם כל רצון של חיים ונשקפה סכנה לכל עצם קיומו של עם ישראל, - הרי דווקא הנשים היו מביאות עמן עידוד ועוררו בבעליהן רצון-קיום וחדוות-חיים. על-אף התנאים הקשים והגרועים ביותר הוסיפו לנהל את חיי - המשפחה שלהן, כדי להגדיל את מחנה ישראל. הן לא נקטו בשיטות האפיקורסיות, כי בימי רעה ומצוקה יש למעט בילודה ככל האפשר, אלא שמו מבטחן ותקוותן בהשם-יתברך, כי ביכולתו לפרנס על-ידי מלאכיו שלא כדרך הטבע ולהציל את ילדי עמו אפילו כאשר חורשים מענית על גבם... זו היתה צדקותן של נשי אותו הדור ובזכות זאת הביאו את הגאולה. (אבני אזל)
''פרו וישרצו וירבו ויעצמו'' (א - ז)
טבעו של עולם הוא, שבני תאומים חלשים בגופם, לפי שאחד נוטל מכוחו של אחיו. ואילו כאן במצרים, אף על פי ש''פרו וישרצו'' ונולדו אפילו בשישיות, בכל זאת היו מפותחים יפה ובריאים בגופם - ''ויעצמו'', מלשון ''חזק ועצום''. (תולדות יצחק)
''ותמלא הארץ אותם'' (א - ז)
כיון שנתמלאו בתי הטרטיאות מהם, מיד גזרו עליהם שיפרשו מהם. (ילקוט)
כל מה שהיהודים חותרים לחדור לעולם-התרבות של הגויים, כך מתגברת יותר שנאת הגויים כלפיהם והם ממציאים חוקים שונים לבודד את היהודי ולהתרחק ממנו... (חידושי הרי''מ ז''ל)
''ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף'' (א - ח)
אילו היה יודע ומכיר את יוסף, את עברו ופרשת חייו, כי אז היה לומד לקח מזה, שדוקא כל האמצעים שהופעלו כדי להביא עליו רעה, הן ע''י האחים והן ע''י פוטיפר - הם היו הדרכים אשר הובילוהו אל פסגת ההצלחה והגדולה, וממילא היה חושש לענות ולהציק ליהודים, פן יגרום על ידי כך לגאולתם ועלייתם לגדולה. (אמרי אש להה''ק מגומבין ז''ל)
יוסף הינו סמל הקדושה, הצניעות והבריחה מתאוות מגונות. כל זמן שמצוי אצל ישראל כוחו של יוסף הצדיק אין כל רעה יכולה לבוא עליהם. ''אשר לא ידע את יוסף'' - כאשר חדלים לדעת מדתו זו של יוסף, אזי מתחדשות כל הגזירות. (לפי שפת אמת)
''הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו'' (א - ט, י)
לו - למושיען של ישראל (רש''י)
תמיד קם לו לעם ישראל מנהיג, המעודד ומחזק אותם בכל עת צרה, מאמץ את לבם ורוחם בדברים ועצות בכל שעת משבר, אינו מניחם להתרפות באמונתם בזמן של נסיונות, ובכך הוא מושיעם.
דבר זה ידוע להם לשונאי ישראל שבכל הדורות, ולפיכך זוממים הם תמיד מחשבות רעות כנגד המנהיג והמושיע היהודי, כיצד לבטל את השפעתו על העם היהודי וכך להחלישו ולהכריעו כליל.
מספרת לנו התורה, כי פרעה גם הוא אמר כך: ''הנה, עם בני ישראל'' - הנה בזה טמון סוד שלמותו של עם ישראל - ''רב ועצום'' - שתמיד מצוי להם מנהיג חזק, רב עצום, אשר נותן להם עוז ועצמה לעמוד בעת צרה ומצוקה. לפיכך ''הבה נתחכמה לו'' - ''למושיען של ישראל''... (נועם מגדים)
''ויקוצו מפני בני ישראל'' (א - יב)
לפתע חשו המצרים בקרבם שנאה עזה כלפי בני ישראל, אף על פי שזה לא היה כל-כך מרצונם (בפה-רך). היה זה רצון ההשגחה העליונה, כדי לבודד את בני ישראל מן המצרים לבל יתבוללו בתוכם. לפיכך אומר נעים-זמירות-ישראל בתהלים: ''הפך לבם לשנוא עמו'' (שפת אמת)
''וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים'' (א - יג)
על כך מובא בזוהר הקדוש: ''בחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא לבון הלכתא''.
על ידי זה שישראל עוסקים בתורה שבעל-פה, המבוססת על שלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר הראשונה שבהן היא ''קל וחומר'', ועוסקים בברור הלכות התורה - ניתן להם הכוח והעוז להחזיק מעמד בקשיי החומר והלבנים של הגלות... (הגאון רבי מנחם זמבה זצ''ל)
''ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו.'' (א - טו, טז)
יודע היה פרעה, כי כל זמן שהמילדות יהיו נקראות בשמותיהן העבריים: ''יוכבד'' ו''מרים'', לא יוכל כלל לבוא אליהן בהצעה אכזרית כזו, להמית את ילדי ישראל. לפיכך ציוה עליהן תחילה לשנות את שמותיהן ל''שפרה'' ו''פועה''. סבור היה, כי לכשיהיו נקראות בשמות מצריים ישפיע הדבר על כל הלך-רוחן וישנה את מהותן ואופיין, עד אשר יהיו מסוגלות לרצוח את ילדי ישראל. ורק אז נתן להם את הצו השני: ''אם בן הוא והמיתן אותו''.
כל עצמו של האדם הוא השם. טמיעת השם משפיעה מאוד על טמיעה פנימית של הרוח והאופי. (הה''צ רצ''א מדינוב זצ''ל)

*פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל*

 

ויוסף היה במצרים (א,ה)

עיקר הקיום והתקווה הוא על ידי בחינת יוסף הצדיק שהוא בחינת איש אשר רוח בו, שיודע בכל פעם לנשב על לב בני ישראל ולנפוח העפרורית, שהוא בחינת עצבות, מלבם ולהלהיב לבם לה' יתברך בהדרגה ובמידה וכו', כי הוא יודע להפוך כל היגון ואנחה לששון ושמחה. וזה ויהי כל יצאי ירך יעקב שבעים נפש, בחינת שבעים פנים לתורה, שהם שבעים אנפין נהורין [=פנים מאירות] שזה בחינת שמחה בחינת מבקשי פניך יעקב וכו'. (כמו שמבואר בהתורה "צוית צדק", בליקוטי מוהר"ן א,כג, עין שם).

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הודאה ו,נז)


ויוסף היה במצרים

על ידי ויוסף היה במצרים, הקדים ה' יתברך רפואה למכה לשלוח מקודם את יוסף למצרים, ונמכר לעבד שהוא בחינת מרירת העצבות שהוא בחינת עבדות וכו', ועמד בנסיון והתחזק גם שם בשמחה כמו שכתוב ויהי יוסף איש מצליח כמו שמבואר במדרש שהיה מפזז ומרקד. כי במרירת הגלות כשמתגבר העצבות ביותר זהו עיקר העצה: לעשות מילי דשטותא כדי לשמח את נפשו במרירות כזה. וכמו שכתוב בדוד שהיה משנה טעמו לפני אבימלך, שהיה שם בסכנה גדולה בגלות גדול ועל כן עשה שם מעשה שטות ויתיו על דלתות השער וירד רירו על זקנו וכו'. ועל כן עיקר קיומם במצרים ויציאתם משם היתה על ידי ויוסף היה במצרים, שהקדים לשלוח את יוסף הצדיק לשם.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הודאה ו,נז)


ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף (א,ח)

יוסף הוא בחינת כל הנקודות טובות שיש בכל אחד מישראל, שכולם נמשכין מהצדיקים בחינת יוסף, שהוא נקודה הכללית שממנו נמשכין כל הנקודות טובות שבכל אחד (כמו שכתוב במקום אחר) ובכל ימי הגלויות שכולם מכונים בשם מצרים, בכל פעם הוא בחינת ויקם מלך חדש וכו'. כי בכל פעם יצרו של אדם מתגבר עליו מחדש והוא נקרא מלך בחינת מלך זקן וכסיל, וממנו נמשכין כל ההתנגדות והמניעות של המונעים והחולקים העומדים בכל פעם. כי לא אחד בלבד עומד עלינו לכלותינו ח"ו אלא שבכל דור ודור ובכל פעם עומדים עלינו בבחינת ויקם מלך חדש, חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזרותיו, ושניהם אמת. שעומדים בכל פעם חוקים ומונעים חדשים ממש וגם מתחדשות גזירותיו, שבכל פעם גוזרים ואומרים דיבורים רעים חדשים שהם כנגד האמת שרוצים למנוע ולהפיל את האדם על ידי זה מתורה ותפילה וכו' וזהו אשר לא ידע את יוסף עשה את עצמו כלא ידע. שעושים את עצמם כאלו לא ידעו כלל את מעלות הצדיק בחינת יוסף שהוא כלל הטוב שהכניס כל כך טוב בישראל והם רוצים להתגבר לבלבולים חדשים להפיל את כל אחד ח"ו להסתכל רק על הרע לא על הטוב, מה שבאמת צריכין להיפך.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, עירובי תחומין, ו,יח)


ותחיין את הילדים (א,יז)

צדיקי הדור נקראים מיילדות העבריות על שעוסקים להוליד בישראל תולדות קדושות של תורה ומעשים טובים. וזה אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ואמרו רבותינו ז"ל שפרה שמשפרת את הולד. פועה שפועה מדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפיסות תינוק הבוכה. כי הצדיקים מחזקים את ישראל ומשפרים אותם על ידי הנקודות טובות שמוצאים בהם, שזה בחינת הנך יפה רעיתי וכו', ועל כן נקראים שפרה שמשפרים את הולד. וכן נקראים גם כן פועה, על שם שפועים והוגים ומדברים עם ישראל ושורקים ומצפצפים אליהם לחזקם ולעוררם ולהגביהם ולהרימם מכל מיני שפלות וירידות ונפילות שלהם. ומזרזים אותם בכל יום ובכל עת להתעורר מחדש בעבודת ה' בכל מה שיוכלו לחטוף, והוא ממש כדרך שמפייסים תינוק הבוכה, כמובן לכל מי שיודע הרחמנות וההתנהגות שמתנהגים הצדיקי אמת עם ישראל. והסטרא אחרא שהיא בחינת פרעה היא בוודאי ההפך מכל זה, כי היא רוצה להפיל עצבות ומרה שחורה על כל אחד, עד שלא יהיה ניכר הטוב שבו ולהמית אותו על ידי זה חס ושלום, וזה בחינת מה שגזר פרעה על המיילדות אם בן הוא והמיתן אותו, כמבואר בפנים. כי הסטרא אחרא רוצה להתלבש גם בהצדיקים שיחלישו דעת ישראל ויפילו אותם חס ושלום. אך המיילדות הנ"ל אינן שומעות אליו, רק ותחיין את הילדים, שכל עסקם רק להחיות ולחזק את הילדים שהם בני הנעורים הרוצים לגשת אל הקודש. שצריכים רק להחיותם ולחזקם בכל מיני חיות והתחזקות, שכל זה הוא בחינת ותחיין את הילדים.

(אוצר היראה, צדיק פד; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, תחומין ו,יא)


ויזעקו ותעל שוועתם (ב,כג)

בחינת שובבי"ם שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק לה' יתברך בתפילות וסליחות, כי באלו הימים קוראים בתורה בענין גלות מצרים וגאולתם שהיה על ידי צעקה. וכמו כן צריכים עתה בגלות הזה. וזהו "שובו בנים שובבים", שעקר כל הצרות והגלויות רחמנא לצלן, הם על ידי חסרון הדעת, שזהו בחינת שובבים, שכל אחד הולך בעולם כמו משוגע ושובב ממש, כמו שנאמר "וילך שובב בדרך ליבו". וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות ליבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחית, בוודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה' יתברך, ועל ידי זה יזכה, לפי בחינתו, להוליד המוחין והדעת, שעל ידי זה עיקר הגאולה בכלל ובפרט, בכל אדם ובכל זמן.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, גילוח ה,ח)


מדוע לא יבער הסנה (ג,ג)

תחילת התגלות למשה שהיה על ידי מראה הסנה, שראה והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל וכו', ופירש רש"י שם שהשם יתברך נתגלה לו מתוך הסנה, משום עמו אנכי בצרה וכו'. היינו כי הסנה הוא בחינת החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה, שהם בחינת הקושיות והמבוכות שמכניסים הכופרים על השם יתברך ועל מקורביו האמיתיים, שמשם עיקר אריכות הגלות. ועל כן נתגלה אליו השם יתברך מתוך הסנה, וראה משה שהסנה בוער באש והסנה איננו אוכל, היינו שאש דקדושה שהוא התגלות דעת התורה שהם בחינת רשפי אש, בחינת הלא כה דברי כאש וכו' שזה האש עוסק תמיד לבער ולכלות את הסנה וכל החוחים והקוצים, דהיינו לבטל כל הכפירות וכל הקושיות והמבוכות ואף על פי כן והסנה איננו אוכל, כי עדיין נשארים קושיות ומבוכות ועקמומיות בלב. ועל זה התפלא משה הרבה ואמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, השיבו השם יתברך של נעליך מעל רגליך וכו', היינו שבענין השגת המקיפים יש כמה וכמה מדרגות בלי שיעור כי הם כל קיבול השכר של עולם הבא, שכל אחד יקבל כפי ערכו, כפי עבודתו, כי השגת המקיפים הנ"ל הם בבחינת לעתיד לבוא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו וכמו שמובא בהתורה כ"א (בליקוטי מוהר"ן א), שזהו בחינת כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו וכו' ע"ש. וכל הקושיות והמבוכות שבעולם נמשכין משכליות המקיפים שאינם זוכים להשיגם, ואפילו מי שמשיג איזה מקיפים עדיין יש מקיפין אחרים שלא השיגם עדיין, ומשם באים גם עליו קושיות ומבוכות; וכן למעלה מעלה, גבוה מעל גבוה, עד שיש מקיפים גבוהים ונשגבים כל כך, שגם הצדיק הגדול מאד בקדושה גדולה עדיין הוא צריך לקדש את עצמו עוד יותר ויותר עד שישיג גם אלו המקיפים וכו'. וזה שהשיב השם יתברך למשה של נעליך מעל רגליך, ומובא בתיקונים, שרמז לו שיפשיט מעצמו הגוף שנגעה בו בת פרעה וכו', היינו שהשיב לו שאפילו הוא, משה רבינו, בעצמו אי אפשר לו לבער הסנה והקוצים, שהם כל המבוכות כי אם על ידי שיפשיט ממנו גופו, אף על פי שבודאי כבר היה גופו קדוש מאד בקדושה נפלאה, אף על פי כן, מאחר שיש בו איזה אחיזה מנגיעת בת פרעה, צריך עתה להפשיט הכל מכל כל, כדי שיוכל להשיג מקיפים גבוהים כאלו. מכל שכן וכל שכן שאר העם בני ישראל שלא נתקדשו עדיין כראוי כלל, שבודאי עדיין אי אפשר להם לזכות להשגת המקיפים בשלימות, ובשביל זה באים עדיין על דעתם קושיות ובלבולים שהם בחינת סנה וחוחים וקוצים וכו'. ועל כן הסנה בוער באש התורה והדעת שמגלין הצדיקים, ואף על פי כן והסנה איננו אוכל ומנקבים ועוקצים את הדעת והלב של איש הישראלי על ידי הקושיות והמבוכות שהם בחינת סנה וקוצים כנ"ל, כי הכל מחמת שלא התחילו להפשיט את גופם כלל ולא קידשו שבעת הנרות כראוי.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, גילוח ה,יא)


ראה ראיתי (ג,ז)

ענין זה לחפש תמיד הטוב שבישראל וללמד עליהם זכות תמיד, הוא ענין גבוה ועמוק מאד מאד. ויש בזה מדרגות רבות בין הצדיקים הגדולים, כמו שמצינו שאפילו גדולי הצדיקים לפעמים לא ידעו ללמד זכות כראוי, והקפיד השם יתברך עליהם כמו שמצינו בישעיה והושע וכו' כמאמר רבותינו ז"ל. ועיקר גאולת מצרים היה רק על ידי זה, על ידי שנתעוררו רחמיו יתברך להסתכל רק על הטוב, כמו שכתוב: "ראה ראיתי" ודרשו רבותינו ז"ל שתי ראיות אני רואה, רואה אני שסופן לחטא ואף על פי כן ראיתי את עני עמי וזכות שיקבלו התורה, ועל ידי זה הם ראויים לגאולה היינו כנ"ל. וכל הויכוח שהיה להשם יתברך עם משה במראה הסנה ומשה מאן בשליחותו, הכל היה מחמת זה כי ראה שישראל יקלקלו הרבה עד שעל ידי זה היה קשה לו לילך בשליחות הגאולה, כי זה העניין עמוק וגבוה מאד כנ"ל. אבל השם יתברך טען עמו הרבה שאף על פי כן הוא רוצה לגאלם, כי הוא מסתכל רק על הטוב כנ"ל. וזהו בחינת אות המטה שנתהפך לנחש, שבזה רמז לו שלא ידבר על ישראל כמאמר רבותינו ז"ל. ואחר כך אמר לו שלח ידך ואחוז בזנבו ונתהפך הנחש למטה. ובזה הראה לו שבקל יוכל להתהפך הנחש למטה. ורמז לו בזה שגם בתקף זוהמת הנחש שמתגבר על ישראל חס ושלום, יוכל הצדיק לאחוז באיזה קצה, היינו למצוא שם איזה זכות ונקודה טובה ועל ידי זה נתהפך לטובה מנחש למטה, כי על ידי זה מכניסים באמת לכף זכות וחוזרין בתשובה.

(אוצר היראה, צדיק פו; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, תחומין ו,י-יב)

סיפור מאנשי רבי נחמן מברסלב זצ"ל

המעשה מר' ליפא ז"ל ומה שאמר לו [רבינו ז"ל]: אני לֹא רוצה שיהיה לך כסף! והסבות מהרוח סערה שנסתבב לזה, בזה יש אריכות גדול, אך אזכר בקיצור איזה ראשי פרקים. הר' ליפא היה אצל רבינו ז"ל ואמר אז התורה כ"ג "צווית צדק" וכו'. ושם מדבר מעניין ממון, ורמז על ר' ליפא הנ"ל. כי הר' ליפא הנ"ל היה ממקֹרביו הראשונים קֹדם מוהרנ"ת ורבי נפתלי ומאמירת "עננו" שלו נתקרבו. ואחר כך נפל לתאוות ממון והוא עסק אז עם סוחר אחד וכו' ואמר לו רבינו ז"ל כנ"ל, וכשנסע מרבינו ז"ל חשב בדעתו הלֹא אם יסע לרבינו ז"ל אפשר יתקיים דבורו על כן נסכם בדעתו שלא ליסע עוד. ואמר שרבינו ז"ל הוא מעולם הבא, ואני מעולם הזה ואף על פי כן לֹא הועיל ונעשה עני כי בא רוח סערה ועקר ביתו לגמרי.
ואחר איזו שנים התחיל שוב לנסֹע לרבינו ז"ל וכשקראו לו פעם אחת מפטיר והסוף של ההפטרה היה "הלֹא מעתה קראת לי אבי" וכו', אמר מוהרנ"ת לר' ליפא: ר' ליפא עמנו הייתם הלֹא מעתה וכו' כנ"ל ראיתם מה שקוראים לכם הלֹא מעתה וכו'.
וכשנסע לרבינו ז"ל הוכיח אותו כמובא בהשיחות [חיי מוהר"ן סימן שט"ו] במאמר "הוכיח את אחד" וכו' ממה נפשך אם לֹא היית אישכשר וכו' ואז בכה מאֹד עד שהוריד דמעות מעיניו לארץ. ואז אמר לו רבינו ז"ל: אפילו אם יהיה הממון שלך מכֻסה ומֻצנע, אפילו בתיבה יפזרו הרוח, וכן הוה. ששכר איזה יער ובנה לעצמו שם בית דירה וקֹדם שנגמר הגג בא רוח סערה והפך וחרב ועשה מן הכל אבק ועפר לֹא יצלח לכלום.
בשנה האחרונה לֹא היה על רֹאש השנה, ושאל רבנו ז"ל עליו. ותרצו אותו כי הֻצרך ליסע בשביל אתרוגים בשביל כל האוקריינה. ענה רבינו ז"ל ואמר: מה אֹמר לכם, הרֹאש השנה שלי עולה על הכל, קיין גרעסערס דערפון איז ניטא [דבר גדול מזה, אין]. וזה הר' ליפא מקודם היתה אשתו בשלום עמו, ואחר כך נעשית מתנגדת עליו. וכשבא אל מוהרנ"ת ז"ל אחר הסתלקות רבינו ז"ל וראה שיש לו שלום בית נתתרץ לו הגמרא "זכה נעשית לו עזר לֹא זכה נעשית כנגדו" והיה צריך לכתוב "זכה עזר לֹא זכה כנגדו", מה תיבת "נעשית". אבל עכשיו מובן, בטוב זכה נעשית לו עזר, כמו אצל מוהרנ"ת ז"ל, שמקודם היתה מתנגדת, ואחר כך היא בעצמה נעשית עזר, לֹא זכה נעשית כנגדו, כגון אצלו שמקודם היתה לו לעזר כי היא היתה מגֻדלת אצל החסידים ואחר כך נעשית לו מתנגדת.
פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל: במה יזכה? וכו' אני יודע שר' ליפא היה כשר ממני, וכעת איפֹה אני ואיפֹה הוא?
(כוכבי אור – אנשי מוהר"ן, ל)
מכתב

בעֹצם חשכת שפלותנו בדור היתום הזה, בדיוטא התחתונה שאנו מונחים כעת, וגֹדל עֹמק תכלית תכלית הירידה בכפירות ואמונות כזביות שהם עצם קליפת עמלק, אף-על-פי כן סוף כל סוף יתגבר כֹח הצדיק להעלות ולהוציא גם את כל הנפשות שנפלו לתוך הזֻהמות והטֻמאות האלה שהם הם עצם קליפת עמלק, ואף-על-פי שמעֹצם האפיקורסות והחֹשך ואפלה כמעט עד אין תכלית אשר בימינו אלה כמעט שלא ידעו עוד כלל מהו האמת, אבל מיד בהגיע העת והשעה שיתגלה הצדיק האמת שלא היה עוד כמוהו מעולם, אז יגמֹר הכל כרצונו ויביא הכל אל התכלית הטוב האמתי הנצחי.
השקר מתגבר ומתפשט עכשיו לאֹרך ולרֹחב מאֹד בלי שיעור להטעות את כל העולם חס ושלום מה' יתברך ומתורתו הקדושה, וכבר נתפסו רבים ונלכדו במה שנלכדו על-ידי השקר, אבל אף-על-פי כן עדיין לֹא השלים השקר לבוא למרגועו ומנוחתו ועל-כן הוא מתגבר ומתפשט בכל פעם בשקרים ורמאויות חדשות בלי שיעור, כמו שאנו רואין שכת האפיקורסים והמתנגדים על נקֻדת האמת חותר תמיד לתפֹס הכל בכמה וכמה מיני פתויים והסתות ודברי חלקלקות, כי קֹדם שבא השקר לתכלית שלמותו אין לו מרגוע ומנוח, ועל-כן הוא מתגבר ומתפשט בכל פעם בשקרים ורמאות ורמאויות חדשות בלי שיעור והוא חותר תמיד לתפֹס הכל חס ושלום בשקריו בכמה וכמה מיני פתויים והסתות ודברי חלקלקות עד שלמותו, אבל על-ידי התפשטות השקר ביותר, כשיגיע העת והזמן שיתפשט השקר כל-כך במלואו עד שהוא סמוך למרגועו ומנוחתו חס ושלום, שכמעט יטעו הכל בשקריו ונכלי הבליו, אז דייקא יתגלה האמת ויתקרבו כֻלם לה' יתברך באמת "ושפת אמת תכון לעד" וכו'.כי דייקא על-ידי רבוי השקר כל-כך מאֹד מאֹד יתהפך השקר אל האמת, שיתהפכו כל העמים אל האמת לקרֹא בשם ה', וזהו "כי אז אהפֹך אל כל העמים" וכו'.
(ספר אִבֵּי הנחל - חלק ב - מכתב לד)