''אמור אל הכהנים בני אהרן'' (כא - א)
אמרות ה' אמרות טהורות, למה הקב''ה מזהיר את ישראל בשביל קדושתן וטהרתן (מדרש תנחומא).
כיון שבני ישראל הם כה קדושים וטהורים, לפיכך עליהם להיות מופרשים מכל טומאה ותועבה יותר מכל אומה אחרת. בן מלך שאוכל מאכל גס מיד הוא לוקה בחולי, אבל איש כפר פשוט אינו נוח לחלות כה מהר. מפאת קדושתם ועדינותם, רגישים בני ישראל מאוד לגבי טומאה קלה שמזיקה להם, ועל כן יש להזהירם מאוד על כך. (דברי שערי חיים).


''לנפש לא יטמא בעמיו'' (כא - א)
אין לטמא את הנפש בעמעום (''בעמו'' מלשון ''גחלים עוממות'') ובקרירות. יש למנוע את דעיכתו של הניצוץ האלוקי בנפש האדם, אלא להלהיבו בלי הרף... (הה''ק רח''ה ז''ל מאלכסנדר).

''לאמו ולאביו'' (כא – ב)
ה''אבן עזרא'' אומר, שלפיכך אמר הכתוב ''אמו'' לפני ''אביו'', משום שעל פי רוב חייו של זכר ארוכים מחייה של נקבה והאם מתה קודם.
ומקשה העולם על ה''אבן עזרא'', הלא נאמר להלן באותה פרשה (פסוק יא): ''לאביו ולאמו לא יטמא'' – אביו לפני אמו?
על כך השיב הגאון רבי יעק'לה גזונדהייט ז''ל מוורשה תירוץ פשוט וברור. להלן בפסוק י''א הן מדובר בכהן גדול, והרי כהן גדול נמשח הכהן ההדיוט אחרי שאביו מת והוא ממלא את מקומו (כפי שאמרה התורה בהרבה מקומות: הכהן המשיח תחתיו מבניו'') – אם כן אצל כהן גדול קודמת תמיד טומאת אב לטומאת אם, משום שאף אם אמו מתה קודם הרי עדיין לא היה אז כהן גדול.
על כן אומרת הגמרא לגבי הגולים לעיר מקלט: ''לפיכך אמותיהם של כהנים גדולים מספקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו'' (מכות י''א) – לפי שבהיותם כהנים גדולים כבר לא היו להם אבות כי אם רק אמהות...


''קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו של אלוקיהם'' (כא-ו)
מצינו בירושלמי, ששאל מין אחד על הכתוב: ''כי אלוקים קדושים הוא'' – והלא לשון רבים שנקט הכתוב מוכיחה על שתי רשויות חלילה? והשיבו לו: ''הן לא נאמר ''אלקים קדושים הם'' אלא ''הוא'', והיינו שהוא אלוקיהם של ישראל שהם קדושים.
ברם, דבר זה ניתן לאומרו רק בעת שישראל הם באמת קדושים, אבל אם לא כן יכולים המינים להקשות את קושייתם וזה עשוי לגרום לחילול ה'.
לפיכך אמר הכתוב: ''קדושים יהיו לאלוקיהם'' – שיהיו באמת קדושים, כך שיהיה אפשר לפרש ''אלקים קדושים הם'', שהוא אלקיהם של קדושים – כי אז ממילא ''ולא יחללו שם אלוקיהם'', שלא יהיה פתחון פה למינים לומר, שיש חלילה שתי רשויות... (ילקוט טוב בשם תורת משה הקדמון).

 

* פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מברסלב *

"ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו" (ליקו"מ ח"א, ד)

עיקר כלי מלחמתו של המשיח הוא התפילה, שהוא בחינת חוטם כמו שכתוב (ישעיה מח): "ותהילתי אחטם לך" – ומשם עיקר חיותו וכל מלחמתו וכל מה שיכבוש, שנאמר (ישעיה יא): "והריחו ביראת ה'", ופירש רש"י (בראשית מח): "בחרתי ובקשתי" – כלומר בתפילה ובקשה.

ואיך יקבל כלי מלחמה זה?

צריך לקבל כלי מלחמה זה על ידי בחינת יוסף הצדיק שהוא בחינת שמירת הברית (שזכה לעמוד בנסיון גדול מאוד עם אשת פוטיפר) ושמר את בריתו ולא פגם.
כשזוכה לקבל חרב זו, צריך לדעת איך ללחום איתה כדי שלא יטה אותה לימין או לשמאל, אלא שיהא קולע אל השערה ולא יחטיא. ואי אפשר להגיע לכך, כי אם על ידי המשפט ("יכלכל דבריו במשפט"), כי המשפט הוא "עמודא דאמצעיתא" – כלומר האמצע שאליו צריך להטות חרב זו.

ואיך אפשר לזכות לבחינת המשפט?

על ידי הצדקה, כי על ידה זוכים לאחוז במידת המשפט, בחינת (דברים לג): "צידקת ה' עשה ומשפטיו", וכן (תהילים צט): "משפט וצדקה ביעקב" – כי צריך להפריש צדקה קודם התפילה (שהיא המשפט), כדי שתהיה לו אחיזה במידת המשפט. וצריך לשמור מאוד על אחיזתו במידת המשפט ולא לקלקל את המשפט על ידי המחשבות הזרות שמקלקלות את העיניים, בחינת (דברים טז): "כי השוחד יעוור עיני חכמים" – כלומר אלו הן המחשבות הזרות שבתפילה, שהם עננים המכסים על העיניים.
וצריך כל אחד להישמר מזה ולזכות ולכוון בתפילה ולקשר עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה-משיח (וכבר מצאנו שצדיקים קוראים זה לזה משה). וכל תפילה ותפילה שזוכה כל אחד להתפלל היא בחינת איבר מהשכינה, שהם איברי המשכן. וצדיק הדור, שהוא בחינת משה-משיח, ידע לעשות ממנה קומה שלימה, כי רק על משה רבנו נאמר "ויקם את המשכן" – הוא ולא עם ישראל.
וכל הלימוד והתורה שאדם לומד לשמור ולעשות, כל האותיות שבלימוד זה הם ניצוצי נשמות, המתלבשים בתוך התפילה ונתחדשים וזוכים להיות מוארים.

על כן נאמר (ויקרא כא):

אמור אל הכהנים – שזה בחינת תפילה, כי הכהנים הם בחינת תורה, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה" (מלאכי ב).

אהרן – הוא בחינת המשפט – "ונשא אהרן את משפט בני ישראל" (שמות כח) – כי צריך להביא את כל התפילות לבחינת משה-משיח ואז הוא יקים את המשכן. ופירש רש"י: להזהיר את הגדולים והקטנים כאחד, שצדיק הדור הוא בחינת משה-משיח המאור הגדול, והתפילה היא בחינת המאור הקטן.
ולנפש לא יטמא בעמיו – דהיינו על ידי שמירת הברית והטהרה, שלא יפגום בברית, כי כששומר בריתו זוכה האדם לתפילה בחינת "תהילתי אחטם לך" – כי עיקר הריח תלוי בטהרה, ואמרו חז"ל (סוטה מח.) – משבטלה הטהרה בטלה הריח, כמבואר בסיפור שסופר שם – אמר: "ריחא דחינוניתא אני מריח", אמר לו: בני, טהרה יש בך.

"שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב כז)

ופשוטן של דברים במצוה זו, שלא ישחט השוחט הולד בשבוע הראשון ללידתו, אלא לאחר שבעה ימים - ביום השמיני - ירצה לקרבן. וביאר בזוה"ק ענינו שלא ישחט הולד בשבוע הראשון כדי שיעבור עליו שבת ויחזק כחו הרוחני ואח"כ ישחטו, וכן ביאר במצוות מילה שיהא הרך הנימול ימים מספר כדי שתעבור עליו השבת ותשפיע קדושת השבת על קדושתו ואח"כ יהא נימול בקדושה יתירה.
וביאר רביה"ק ענינו, כי הקרבן בחינת תיקון הברית כי באים להכניע ולהעביר רוח הבהמיות, ע"כ אינו מרוצה לקרבן עד יום השמיני בבחי' מילה שהוא תה"ב שמצוותה ביום השמיני, כי עיקר תה"ב הוא בבחי' יום השמיני שהוא למעלה מהשבעה ימים שהוא בבחי' הדעת שמשם נמשך עיקר תקון הברית וצריך שיעברו עליו שבעה ימים כדי לצאת מכח המדמה כח הבהמיות שעיקר אחיזתו בבחי' שבעת ימים ע"י אהבות נפולות כמובא בדברי רבינו (סי' נ"ד), אבל בבחי' יום השמיני שהוא בבחי' מוחין אין לו אחיזה שם ואז נעשה המילה שהוא הכנעת הבהמיות ותיקון הברית. וכן ג"כ הקרבן אינו מרוצה עד יום השמיני כי הוא גם כן בחי' תיקון הברית וכן השחיטה שהיא ג"כ בחי' ת"ה בחי' קרבן כדי להכניע כח הבהמיות, על כן ג"כ צריך להמתין עד יום השמיני כמש"כ רבינו במאמר תפלה לחבקוק (ליקו"מ א' סי' י"ט) שהכנעת הרע הכולל ע"י שלמות לשון הקודש בבחי' מילה בבחינת חשמל עי"ש שזה בחינת השחיטה בסכין בחינת חרב פיפיות בחינת שלמות לשון הקודש נמצא שהוא בבחי' מילה על כן צריך להמתין עד יום השמיני (יו"ד הלכ' שחיטה ב-ז).

"כל אשר בו מום לא יקרב" (ליקו"מ ח"א, יד)

כל אדם, לפי בחינתו, יכול לדעת ולזכות להעלות את הכבוד לשורש היראה, ואת זה ידע לפי הכבוד שמכבד את יראי ה', כמו שנאמר: "ואת יראי ה' יכבד" – כי כל זמן שהכבוד בגלות, הוא מזלזל ביראי ה'. והעיקר הוא שידע לכבד את יראי ה' בלב שלם, ואמרו חז"ל (קידושין לב:) – דבר המסור ללב נאמר בו: ויראת מאלוקיך – כי שם עיקר הכבוד (היראה).

כשזוכה האם להחזיר את הכבוד לשורשו, שהוא מקום היראה, אזי זוכה לשלום. וישנם שני סוגים של שלום: האחד – שלום בעצמיו, והשני – שלמות העולמות.

תחילה צריך האדם לראות שיהיה שלום בעצמיו. יש פעמים שאין לו שלום, כמו שכתוב (תהילים לח): "אין שלום בעצמי מפני חטאתי" – ועל ידי היראה זוכה לשלום בעצמיו. וכשיש שלום בעצמיו הוא יכול להתפלל, כי עיקר התפילה הוא על ידי היראה, כמו שכתוב (משלי לא): "אשה יראת ה' היא תתהלל" – על כן נאמר (ויקרא כג): "כל אשר בו מום לא יקרב" – כי כשאין בו מום והוא שלם בעצמותיו אזי יכול להתקרב לעבודת ה' וזוכה ליראה שעיקרה בלב. כשמגיע לבחינת התפילה ביראה - זוכה לשלום הכללי (שהוא הסוג השני של השלום) – שלמות העולמות.

"אלה מועדי ה'" (ליקו"מ ח"א, ל)

אדם צריך שיהיה לו שכל שהוא בחינת מלכות (כלומר: שיהיה לו חוכמה שהיא השכל התחתון שאיתו הוא מנהיג כל עולם ועולם).

אולם כשיש לאדם אהבת ממון והוא מתאווה ומתשוקק אחר הממון, הוא מאבד את החיות שיש בחוכמה זו ונופל למרה שחורה (עצבות).

אדם שיש לו חוכמה, צריך לראות ולדעת איך להמשיך אליה חיות ולהחיות אותה, כל אחד כפי מדרגתו וחוכמתו, כפי בחינת השכל והחוכמה שיש בכל עולם ועולם אותו הוא מנהיג. ועיקר החיות מגיע מאור- הפנים, כמו שנאמר: "באור פני מלך חיים". ועיקר אור הפנים נעשה על ידי השמחה, כמו שכתוב: "לב שמח ייטיב פנים" – שמחה הבאה מתוך הלב (ששם עיקר מקומה) על ידי המצוות שהאדם עושה. כי כל המצוות שעושים בכל השנה מתקבצים בלב, שזה בחינת שלושת-הרגלים, כמו שנאמר בפרשתנו: אלה מועדי יי – ראשי תיבות "אִמי" שהיא אם לבינה, והבינה היא הלב. לכן שלושת הרגלים הם ימי שמחה – "ושמחת בחגך".

על כן נצטווינו שלוש פעמים בשנה: "יראה זכורך את פני ה' אלוקיך" – כדי לקבל את אור הפנים ולהחיות את המלכות, שהיא החוכמה המקבלת מאור פני המלך, ועל ידי זה זוכים לשמחה שבלב ולקיום המצוות שנאמר: "פיקודי (מצוות) ה' ישרים משמחי לב".

"אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" (ליקו"מ ח"ב, ד)

עיקר היראה נעשית על ידי התגלות הרצון, שנאמר (תהילים קמה): "רצון יראיו יעשה", כלומר כשמגלים שהכל מתנהג ברצון הקב"ה, כי הוא ברא הכל מרצונו בלי שום חיוב כלל (ולא על פי הטבע) והוא זה המחייה ומקיים הכל ברצונו יתברך. אולם כשאין מתגלה הרצון וסוברים שיש חיוב הטבע (שהכל מתנהג על פי הטבע חלילה) אז גם אין יראה.

התגלות הרצון בעיקרה נעשית על ידי הימים-הטובים, שהם המועדים. כי כל אחד מהמועדים מכריז וקורא ומגלה את הרצון, שהכל מתנהל על פי רצון הקב"ה ולא על פי הטבע. כי בכל יום טוב עשה הבורא עימנו אותות ומופתים נפלאים, שהם ההיפך מהטבע: בפסח – יציאת מצרים. בשבועות – מתן תורה (מעמד הר סיני). בסוכות – היקף ענני הכבוד. על כן נאמר (ויקרא כג): "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" – שמועדים אלה הם התגלות הרצון ועל ידם נעשית היראה.