'חומש במדבר פותח בציווי שנאמר למשה רבינו בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים. הציווי הוא לפקוד את עם ישראל.
לא היה זה המפקד הראשון של ישראל. את המצווה לפקוד את העם מוצאים אנו בפרשת כי תשא שבספר שמות. המפקד האמור שם נערך בשנה הראשונה ליציאת מצרים, לאחר חטא העגל, לפני שהוקם המשכן.

החיבה שרוחש הקב"ה לצאן מרעיתו באה לידי ביטוי במפקדים החוזרים ונשנים, כדרך שאדם סופר דבר החביב עליו, ואינו מניחו מידו עד שהוא כופל ומונה אותו לרוב חביבותו.

בפי חז"ל מכונה ספר במדבר בתואר "חומש הפקודים", וזאת על שם שני המפקדים המופיעים בו: בפרשת במדבר ובפרשת פנחס. ספר במדבר משתרע על פני תקופה ארוכה בת קרוב לארבעים שנה, שבה שהו בני ישראל במדבר סיני. במרוצת תקופה זו עברו הרבה מאורעות על עם ישראל: שילוח המרגלים, חטא מי מריבה, ברכות בלעם, המלחמות בסיחון ובעוג ועוד, ואף על פי כן לא נקבע שמו של הספר, אלא על שם המפקדים המוזכרים בו. ללמדך, שמפקדים אלו היו הרבה יותר מצעד מנהלי. הם היו ביטויים בולטים של גילויי חיבה מצד הקב"ה אליהם.

ישראל נמשלו לכוכבים. כשאדם רואה שמים זרועי כוכבים, יתכן שיתרגש ויתפעל מן המראה המרהיב הנגלה לנגד עיניו, אולם הוא לא יעניק בתודעתו חשיבות מיוחדת לכל כוכב בפני עצמו. אמנם כל כוכב נראה נוצץ, אולם ממרחקים לא ניבטת הייחודיות שלו. לאמיתו של דבר, לא כך הם פני הדברים. כל מי שיד לו בחכמת התכונה, יודע כי כל כוכב, עולם גדול ומופלא הוא. שבחו של הקב"ה מתבטא בכך שהוא ברא את כולם וייחד שמות ייחודיים לכל אחד ואחד מהם.

ישראל נמשלו לכוכבים. לא זו בלבד שלעם בכללותו נודעת חשיבות, אלא שכל אחד ואחד נושא עליו שם ייחודי וחשיבות ערכית מיוחדת. מפקד זה של ישראל נועד להדגיש ערכיות ייחודיות זו.

כשבאה התורה לצוות את משה רבינו על מפקדם של ישראל, היא משתמשת בביטוי: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (במדבר א', ב'). נשיאת הראש, משמעותה העלאת הערך של ישראל. התורה מלמדת אותנו שהמפקד נועד להודיע לעם ישראל בכלל, ולכל יחיד בפרט, את דבר חביבותם בעיני המקום. על ידי כך יעלה ערכם גם בעיני עצמם ויגבה ליבם בדרכי ה'. הם יחושו שהוענקה להם רוחניות יקרה מפז, ושבכוחם להעפיל למדרגות רמות ונישאות. תחושה זו תעודד אותם בדרכם ותמריץ אותם להמשיך להעפיל בהר ה'.
 

* פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מברסלב *
 

וידבר ה' אל משה במדבר ... (במדבר א, א)

ישראל קבלו התורה במדבר, שהוא מקום הפקר:
בלא התורה, נחשב כל העולם הפקר כמדבר והכל יכולין לשלֹט בו, חס ושלום. כי באמת הן בכלליות העולם קֹדם קבלת התורה והן בכל אדם בפרטיות, כל זמן שאינו נוהג כשורה חס ושלום ואינו מקיים את התורה חס ושלום אז העולם והאדם הם בבחינת הפקר, כי אין הפקר גדול מזה כשאין חושבין על אחריתו ותכליתו ומה יהיה ממנו בעלמא דאתי לאחר פטירתו, כי אי אפשר להמלט מן המיתה בשום אֹפן, כי אפילו כשיבוא משיח במהרה בימינו גם אז יהיה מֻכרח כל אדם למות, כמו שאמר רבנו ז"ל בפירוש שאפילו משיח בעצמו ימות, לא כמו שחושבין העולם שכשיבוא משיח תתבטל המיתה כי לא כן הוא כנ"ל, ואם כן מאחר שאי אפשר להמלט מזה ואז יהיה עולם ארֹך לעולמי עד ולנצח נצחים, היש מֻפקר גדול מזה?

כשהולך אחר תאוות לבו ומפקיר עצמו מחיים נצחיים, וכמו שאמר רבנו ז"ל ונדפס בשיחות הר"ן שאמר
רבנו ז"ל שהפקרות אין צריכין לעבודת ה' יתברך כי יכולין להיות איש כשר בלי הפקרות. ואמר: אף על פי שאצלי אין זה הפקרות כלל, כי אדרבה להפך הוא מֻפקר, היינו מי שאינו מפקיר עצמו בשביל ה' יתברך זהו מֻפקר באמת, אך אף על פי כן אפילו מה שנקרא אצל העולם הפקרות וכו' גם זה אין צריכין כי יכולין להיות איש כשר בלי הפקרות, עיין שם.
נמצא שבאמת זה שאינו הולך בדרכי ה' זהו מֻפקר באמת כי אין הפקרות גדול מזה שמפקיר חיים נצחיים וטוב אמתי ונצחי בשביל שעה קלה בשביל תענוגי עולם הזה שהוא כצל עובר וכל תענוגיו מעֹרבים במרירות בכעס ויגון ומכאובות ואין שום אדם שרודף אחר עולם הזה שיהיה לו נחת ותענוג בעולם הזה, כי כל ימיו כעס ומכאובות כי העולם הזה מלא פגעים וצרות ויסורים ודאגות ומרירות גדול בכל עת ובכל שעה, וכמובא בשל"ה אין רגע בלא פגע אין
שבוע אין שמטה וכו' וכו', עיין שם. וכמבֹאר אצלנו במקום אחר שבאמת אין נמצא גם אחד שיהיה לו עולם הזה כלל. ובודאי אין טוב באדם כי אם לרדֹף תמיד אחר התכלית האמתי תכלית הנצחי שהוא לעבֹד את ה' תמיד לסור מרע ולעשות טוב, שזהו טוב אמתי לנצח נצחים. נמצא מי שאינו מקבל על עצמו עֹל תורה ומצוות הוא בחינת מֻפקר ובאמת הוא הפקר כי נסתלק ממנו שמירתו יתברך והכל יכולין לשלֹט בו, וכמו שמצינו בכלליות ישראל כשחטאו בימי בית ראשון שנבאו להם הנביאים שיהיו כמו הפקר וישלטו בהם העכו"ם, כמו שכתוב בירמיה ל"ד: הנני קֹרא לכם דרור נאֻם ה' אל החרב וכו'.

ופירש רש"י שם הנני קורא לכם דרור מאתי שאיני אדון לכם ותהיו הפקר אל החרב וכו' וכיוצא בזה בכמה פסוקים. וזהו בחינת חֻרבן הבית המקדש, כי מחמת עוונותיהם הפקיר ה' יתברך את הבית המקדש, עד ששלטו בו ידי זרים.
כי קֹדם קבלת התורה וכן כשעוזבין את התורה, חס ושלום, ואין מקיימין אותה, חס ושלום, אזי העולם חס ושלום בבחינת הפקר, כי עיקר קיום העולם הוא על ידי התורה. וישראל זכו בכל העולם ומלֹאו על ידי קבלת התורה ובשביל זה קבלו ישראל את התורה במדבר, כי מדבר הוא מקום הפקר, להורות שישראל זכו בכל העולם מן ההפקר על ידי התורה כי קֹדם קבלת התורה הכל נחשב כמדבר שהוא הפקר. (לקוטי הלכות – הלכות הפקר ונכסי הגר ג', אות א')
 

שאו את ראש כל עדת בני ישראל ... (במדבר א, ב)

כל החדושי תורה אמתיים הם צמצומים וכלים נפלאים להמשיך על ידם אור האין סוף בהדרגה ובמידה כראוי. אך לזה צריכין שיתחברו באהבה נפשות רבות מישראל ביחד. כי צריכין לזה כלים רבים, שאי אפשר שיתתקנו כי אם על ידי אלפים נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי אור הגדול הזה, והכל כפי התגלות האור והמשכתו, שזה סוד מה שמתן תורה לא היה עד שנתקבצו ששים רִבוא מישראל יחד באהבה ובשלום, כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק: ויחן שם ישראל וכו'.

וכן אמרו רבותינו ז"ל על פסוק: שובה ה' רבבות אלפי ישראל, אין השכינה שורה על פחות משני רבבות ושני אלפים וכו' כי הכל כפי המשכת האור, שהוא כפי הקבוץ של נפשות רבות מישראל באהבה ובשלום, כי אי אפשר להמשיך בחינת השראת השכינה - שהוא התגלות אלֹקותו - אלא על ידי קִבוץ נפשות רבות מישראל, שזהו בחינת המניין שנצטוו למנותם קֹדם מתן תורה וכן אחר הקמת המשכן כדי להשרות שכינתו עליהם. כי אי אפשר להמשיך קבלת התורה והשראת השכינה כי אם על ידי מספר כזה שהיה בישראל אז, שעל ידי זה דייקא נתתקנו כלים וצמצומים כאלה לקבל אור האין סוף וכו'.
ועל כן קורין קֹדם שבועות פרשת במדבר, שמדבר ממניין בני ישראל וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: מנו ועצרו. כי עיקר קדֻשת שבועות שהיא קבלת התורה, הוא על ידי זה.
ועל כן נסתלקו תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה, שאז צריכין לתקן הצמצומים בשביל קבלת התורה, ובהם היה תלוי לתקן כל זה ביותר, כי הם היו צריכים להמשיך חִדושי תורה נפלאים של רבי עקיבא רבם לעולם שהוא היה בחינת משה (כמבואר בפנים), והם פגמו בזה על ידי שלא הייתה אהבה ביניהם, על כן מתו אז דייקא. (אוצר היראה - שלום ואחדות, אות ט"ו. ועיין לקוטי הלכות - הלכות תפילת המנחה ז', נ"ד)

מתוך ליקוטי הלכות - ברכת הפירות הלכה ה

קבלת התורה היא בחינת השגת מעשה מרכבה. כי על ידי התורה זוכים להיות מרכבתו של הקב"ה, עד שיכולים לזכות ולהיכלל באדם העליון היושב על הכיסא, שזה בחינת שלמות המרכבה. וזה בחינת זאת התורה אדם – כי עיקר קבלת התורה היתה על ידי אוהל מועד ששם קיבל משה את התורה ומסרה ליהושע.

עיקר ההלכות של התורה הקדושה הם בחינת הבקיאות בהלכה של דרכי התשובה, כמו שנאמר: "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך" – כלומר צריך האדם להתחזק בהשם יתברך בכל אשר עובר עליו הן בעליה והן בירידה, ומכל מקום שהוא אפילו בשאול תחתיות ומתחתיו חס ושלום, אף על פי כן לא יתייאש כלל, רק יקיים "ואציעה שאול הינך", ויחתור משם לשוב אל הבורא יתברך.

כי זה עיקר ההלכות של התורה, כי לא המדרש העיקר אלא המעשה. ולבקיאות זאת צריכים את הפשיטות של כל ההלכות של התורה עם כל פרטי הדינים שבכל הלכה והלכה. כי צריכים כל מיני מטעמים של התורה הקדושה להחיות את הנפשות החלושות, כי כל אחד טעה והגיע למקום שהגיע מטעותו,

על כן צריך לחזק ולהחיות את נפשו בכל מיני מטעמים של התורה הקדושה, כי כל מצווה ומצווה וכן כל דין והלכה בפרטיות שיש בכל מצווה, יש לה כח פרטי להחיות את הנפש, כמו שנאמר: "כי היא חייך" – על כן צריכים להתמיד בלימוד התורה, כי היא משיבת הנפש ממש, ולפעמים אדם זוכה להחיות את עצמו בהלכה זאת ולפעמים בהלכה אחרת, ובפרט בלימוד הפוסקים שהם הלכות פסוקות שמברררים את הטוב מהרע, את ההיתר מהאיסור וכו'.

בדרך זו אין לכוח הרע להפיל את האדם וזוכה הוא להישאר קיים על עומדו, וראוי לו לאדם ללמוד הרבה ספרי אמת המדברים מעבודת הבורא יתברך, ולהיות בקי בהם היטב היטב כדי שיוכל להיות בקי בהלכה, שזה עיקר שלמות ותכלית כל ההלכות שבתורה.


תורה נ"ו בליקוטי מוהר"ן :

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם, מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו (במדבר כ"ח):

א. כי יש בכל אחד מישראל בחינת מלכות, וכל אחד לפי בחינתו, כן יש לו בחינות מלכות יש שהוא שורר בביתו, ויש שהוא מושל ביותר, וכן יש שהוא מושל על כל העולם, כל אחד לפי בחינת המלכות שיש לו בבחינות: "שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות" (שמות י"ח): ובחינות המלכות הזאת שיש בכל אחד, היא באתגליא ובאתכסיא באתגליא, הינו הממשלה שיש לכל אחד לפי בחינתו, שהוא מושל על אלו האנשים באתגליא, כפי בחינת המלכות שלו כנ"ל ובאתכסיא הוא, כי גם יש לכל אחד לפי בחינתו בחינת מלכות באתכסיא דהינו שאף שבאתגליא נראה שאין לו שום ממשלה על אלו האנשים, עם כל זה באתכסיא ובהעלם גדול, הוא מושל על אלו האנשים כי נשמתם הם תחתיו, ונכנעים תחתיו וגם זאת הבחינה של מלכות באתכסיא, היא לכל אחד לפי בחינתו בבחינת: "שרי אלפים, ושרי מאות" וכו':

ויש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה, ואף-על-פי-כן באתכסיא ובהעלם גדול, הוא מושל על כל הדור, ואפלו על כל צדיקי הדור כי כל נשמותיהם הם כלם תחת ממשלתו ומלכותו, וכלם נכנעים וכפופים אליו רק שהוא בהעלם גדול, בבחינות (מלאכי א): "בכל מקום מקטר ומגש לשמי" שאף שהם עובדים עבודת- אלילים, על כל זה בהעלם גדול הם כלם נכנעים אליו יתברך, ועובדים אותו יתברך, רק שהוא בהעלם גדול כמו כן זאת הבחינה של מלכות באתכסיא, שאף שבאתגליא אין לו שום ממשלה, עם כל זה בהעלם גדול, הוא מולך עליהם, והם כלם תחתיו ונכנעים אליו:

ב. וצריך כל אחד, לבלי להשתמש עם בחינות המלכות שיש לו להנאתו ולצרכו שלא תהיה בחינות המלכות אצלו כעבד למלאת תאותו, רק שתהיה בחינת המלכות בבחינת בן חורין(קהלת י): "אשריך ארץ שמלכך בן חורין", שהמלכות יהיה אצלך בן חורין, לבלי להשתמש בו להנאתך:

וזה בחינת מרדכי, בחינת מר דרור (חלין קל"ט:) שהמרות, הינו המלכות, יש לה דרור וחרות, שלא להשתמש בה להנאתו ולצרכו, כי אם להשם יתברך, בבחינות (עבדיה א):

"והיתה לה' המלוכה" דהינו להשתמש עם המלכות לעבודת השם יתברך, דהינו להזהיר ולהוכיח את כל הנשמות שנכנעים אליו, כל אחד ואחד לפי בחינות המלכות שיש לו באתגליא ובאתכסיא הן אם הוא מושל בביתו, צריך להזהיר ולהוכיח את בני ביתו ואם יש לו ממשלה יותר, מטל עליו להזהיר יותר ויותר אנשים, לפי בחינת המלכות שלו.