''וידבר ה אל משה בהר סיני לאמר'' (כ''ה, א)
מה עניין שמיטה אצל הר סיני? (רש''י).

מובנה של מצות-שמיטה הוא, להשריש בתוך הלבבות את ההכרה, שהעולם השפל נתון תדיר תחת השגחתו של השם-יתברך וממנו באה השפעתה - להוציא מלבם של מינים הטוענים, כי אין זה לפי כבודו של מלך עליון, המושל בשמי-שמים, שיתעסק בעולם החומרי השפל - אלא ''במקום גדולתו שם ענותנותו'', וכן ''רם ה ושפל יראה''. על אף רוממותו וגדולתו, הנהו משגיח על הנמוכים והשפלים ביותר.


ההוכחה הברורה ביותר לכך היא, שבחר לו השם-יתברך את ההר הפעוט והנמוך סיני, לגלות עליו את שכינתו ולתת שם את תורתו. בזה הוכיח לנו בעליל, כי למרות גדולתו ורוממותו הריהו מחבב שפלות-רוח. אם-כן יוצא, שהשראת-השכינה על הר סיני הינה הראיה הברורה ביותר למצות-שמיטה, שבאה להורות לנו כי רבנו-של-עולם הוא המשפיע והמשגיח על העולם השפל...


אדם עלול לחשוש, שמא יבוא לידי הפסד בעטיה של שמיטה, מאחר שלא יזרע ולא יקצור את שדהו שנה שלמה. לפיכך אמר תורה: ''והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך'' (להלן פסוק ו, ז) - אף-על-פי שלא תעבד את שדך, בכל-זאת יהיה לאכלה במידה מספקת, לך ולביתך ואפילו לבהמה ולחיה. יתר על כן, שנת-השמיטה תשפיע ברכה על כל ששת השנים הבאות ''וצויתי את ברכתי לכם''.


לפיכך נקראת שמיטה ''שבת'', ורש''י גם אומר שם: ''שבת לה'' - לשם ה כמו שנאמר בשבת בראשית'' (פסוק ב) - כי כשם ששבת-קודש משפיעה ברכה על כל ימות השבוע - ''כל שיתא יומין מיניה מתברכין'' - כך גם שמיטה, אף אם אין עושים בה מאומה, הריהי משפיעה שפע של ברכה לעצמה וגם לשש השנים הבאות.


הוא הדבר היה גם בהר סיני. כל ההרים הגבוהים והרמים אצו והשתדלו, שתינתן התורה עליהם - ''למה תרצדון הרים גבנונים'' - ואילו הר סיני, מפאת שפלותו, פרש לצדדים ולא עשה דבר; לפיכך זכה יותר מכולם, שעליו תרד השפעת-הקדושה לעולם.
 

* פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מברסלב *

אם בחקתי תלכו...(כו,ג)

ודרשו חז"ל, על מנת שתהיו עמלים בתורה:
ריך לעמֹל בתורה ביגיעה גדולה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אין התורה
מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. וכמו שאמרו: אם בחֻקותי
תלכו, על מנת שתהיו עמלים בתורה - עמלים דייקא. ועיקר העמל והיגיעה
שצריכין בעסק התורה, הוא בשביל לברר עסק התורה שיהיה הלמוד לשמה
באמת רק לעשות נחת רוח ליוצרו יתברך, ולא יהיה למודו חס ושלום בשביל
תועלת עצמו בשביל שיתקרי רבי או כיוצא באלו הפניות, חס ושלום. ועיקר
היגיעה והעמל בהלמוד הוא רק בתורה-שבעל-פה כמובן לכל, וזה מחמת
שמשם עיקר אחיזת הלמוד שלא לשמה, חס ושלום, וכמבֹאר בפנים.
ועל כן צריכין להתייגע מאד בעסק התורה שבעל פה, לברר ולהכניע
ולדחות ולבטל לגמרי המחשבות של גסות ופניות וערמומיות שרודפין אחר
מחשבתו, ורוצים להטות לבבו מן האמת, חס ושלום, לעסֹק
בתורה שלא לשמה, חס ושלום, היינו בשביל איזה פניה של
שטות והבל, חס ושלום, וצריכין להתאמץ בכל עֹז
לבטל אלו המחשבות, ולבקש מהשם יתברך
שיזכה שיהיה למודו להשכינה, דהיינו שיעסֹק
בתורה רק בשביל רצון השם יתברך לבד, ואז
על ידי זה זוכה לברר ההלכה מאחיזת המֹץ
ותבן שהם הקשיות והחֻמרות שיש בהלכה,
ואז זוכה להלכה ברורה ומשנה ברורה,
ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. כי
כשעוסק בתורה לשמה, היינו בשביל השם יתברך
לבד, אזי ה' עמו ואזי הלכה כמותו, כמו שאמרו רבותינו
ז"ל: וה' עמו - שהלכה כמותו. (לקוטי הלכות – הלכות
תלמוד תורה ג' - אות ב' לפי אוצר היראה - תלמוד
תורה וקריאת התורה, נ"ח

"ואם את משפטי תגעל נפשכם" (ליקו"מ ח"א, יד)

דע, שהאמונה מחזיקה תמיד במלכות ובהנהגה, שלא יקח אותה זר שאין ראוי לה. ודע שעיקר המלכות שורשה בחוכמה, כדי לדעת איך להנהיג ולמלוך. לכן יש לכל מלך חכמים ויועצים – כי בזה תיכון מלכותו ותתקיים מדינתו. וזה בחינת (דברים לג): "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם" – כלומר ע"י ראשי העם, שהם המוחין והחוכמה, שעל ידם תיכון בחינת המלכות, ועל ידי אהבת החכמים תיכון המלכות. וכשבא למלך איזה שנאה על החכמים, ידוע הוא שמן השמים יורידוהו ממלכותו, כי אין קיום לעולם בלא חוכמה, בחינת (משלי כט): "מלך במשפט יעמיד ארץ", והמשפט הוא בחינת חכמים, כמו שנאמר (ויקרא כו): "ואם את משפטי תגעל נפשכם" – ודרשו על כך: זה השונא את החכמים.

מכאן מובן: זה שאין לו אמונה בשלימות, כשבא לקחת לעצמו את המלכות וההנהגה, והוא אינו ראוי לכך, אזי האמונה שסביב ההנהגה, שהמחזיק בהנהגה שלא ראוי לכך, יגרום ללוקח המלכות שאינו ראוי לכך ליפול לשנאת חכמים, כדי שלא תתקיים בידו המלכות והמנהיגות. כי עיקר המלכות תלוי במשפט, אלא אם כן המחזיק במלכות מתגבר באפיקרוסות ומינות, עד שמפריד את האמונה מההנהגה (מבחינת המלכות) – אזי יכול להיות שתתקיים המלכות בידו, כי אין מי שיפיל אותו לשנאת חכמים, כי הפריד הוא את האמונה מהמלכות.
 

"והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם-ברית" (ליקו"מ ח"א, כ)

הכוחות הרוחניים הנבראים מאותיות התורה שאדם מחדש, הם מלאכים ממש, והם מקבלים כוח מאדום כדי להעניש את הרשעים. ככל שנמשך ריבוי חידוש ולימוד התורה, כך מתרבים המלאכים וכוחם. וכן ליהפך, שלפעמים הקדושה כל כך מועטת, עד שהמלאכים הנבראים מחידושי תורה אלה, הם מיעוטי כוח, שאין בידם כוח להעניש את הרשעים בחרבא וקטלא, אלא רק להביא מורא בלבבם של הרשעים. יש פעמים שגם את הכוח הזה אין להם עקב מיעוט הקדושה, עד שאין לנו בעצמנו הכוח להעניש את הרשעים, אלא בדיניהם, כמו שנאמר (חבקוק א): "רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל" – כי הרשע מסבב את הצדיק, ואין לנו את הכוח לדחותו, אלא במשפטיהם, לדון אותו בדיניהם ולקבל מהם כוח לרדוף אותו. לפעמים דבר זה הוא סיבה מאת הקב"ה, שעל ידי כוח משפטם יוצא משפט של קדושה שנפל בין הקליפות, כי הצדיק מוציאו מבין הקליפות ואז יוצא המשפט מעיקולו ונתיישר.

ויש גם פעמים שלכוחות הרוחניים הללו, שהם המלאכים, אין אפילו את הכוח לזה, אלא רק להשתיק את הרשעים, שלא לדבר סרה ושלא יכנסו דבריהם באוזני המון העם – כי הכל לפי מיעוט הקדושה.

כתוב: "וישלח משה מלאכים אל מלך אדום" – כלומר, המלאכים הנ"ל, המתהווים ממאמרות טהורות של ישראל, ואומרים הם (למלך אדום): "אתה ידעת את התלאה אשר מצאתנו, וירדו אבותינו מצרים" – אתה ידעת דווקא, כי כל העונשים על ידו, ובפרט גלות מצרים שהיתה על פגם הברית, וכידוע על פגם הברית באה החרב, כמו שנאמר בפרשתנו (ויקרא כו): "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית" – כי פגם הברית הוא פגם הדעת.

ועוד אמרו: "אעברה נא בארצך" – שרצו ללכת בא"י דרך כוחות אדום, כדי לקבל ממנו כוח להעניש את הרשעים בחרבא וקטלא, כדי שיוכלו ללכת בדרך המלך, מלכו של עולם, ולא בשביל תענוגי העולם הזה.

"לא נלך בשדה וכרם ולא נשתה מי באר" – שהם בחינת תענוגי העולם הזה, אין זה רצוננו, אלא "בדרך המלך נלך" – כדי שלא ימנעו אותנו הרשעים מללכת מדרכו של מלכך העולם. אמר להם (מלך אדום): "לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך" – כי לא יכלו לעבור מחמת מיעוט כוח הקדושה.

"וזכרתי את בריתי יעקב" (ליקו"מ ח"א, לז)

יש שתי בחינות לצדקה: צדקה בחו"ל וצדקה בארץ ישראל, וצדקת א"י היא גדולה מצדקת חו"ל.

יש שתי בחינות לתורה: התורה היוצאת מהבל שיש בו חטא, ותורה היוצאת מהבל שאין בו חטא.

כשאדם רוצה שיתגלו על ידו האבות בעולם כדי לדחות את הדין והחושך, השיכחה והסיכלות מן העולם, כלומר להגן – צריך שיהיה כהבל שאין בו חטא, ועל ידי צדקה של א"י יכולל עצמו באויר של א"י, שהוא בחינת הבל הקדוש שאין בו חטא, ולכן נאמר (ויקרא כו): "וזכרתי את בריתי יעקב" – כלומר מתי יתגלו האבות בעולם? על ידי אוירה של ארץ ישראל ועל ידי הבל שאין בו חטא, שהוא בחינת הבל פיהם של תינוקות, כי ניתברכו התינוקות כמו שנאמר (בראשית מח): "הוא יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי" – על ידי התינוקות נתגלים האבות כדי להגן, ועל ידי צדקה של א"י יכללו באוירה של א"י שהוא האויר הקדוש, הבל שאין בו חטא – שזה 'זכרתי את בריתי יעקב' (שהוא אחד משלושת האבות).
 

ואכלתם לחמכם לשבע...(כו,ה)

כשהמאכל אינו מבֹרר והעשנים סרוחים עולים אל המֹח, אזי
המֹח מבֻלבל ואין לו חיות כראוי, ואינו יכול להשפיע חיות ושביעה לכל
האיברים; ומשם בא בחינת רעבון, מחמת שאין המאכל משביע כראוי את
הנפש. אבל כשהמאכל מבֹרר ואין עולה ממנו שום פסֹלת אל המֹח, רק זכות
וצחות רוחניות המאכל שעולה אל המֹח אחר כמה ברורים, אז המֹח מקבל
חיות בשלמות על ידי המאכל, ואז נשפע מהמֹח חיות ושפע לכל האיברים,
שהיא בחינת שביעה. וכל זה זוכין על ידי אמונת חכמים בשלמות.
וזה בחינת כל הברכות בעניין האכילה והשביעה הנאמר בפרשת בחֻקתי
וכיוצא, כמו שכתוב (ויקרא כו): אם בחֻקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו
ועשיתם אֹתם — דהיינו שתהיו עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים, כמו
שכתוב בפירוש רש"י שם (פסוק ג ופסוק יד), היינו בחינת אמונת חכמים.
וזהו בחינת "ועשיתם אֹתם", וכמובא במדרש רבה, שיהיה נחשב כאילו עשאו
לדברי תורה, ואז ואכלתם לשבע כי אז אינו נדון במותרות, שזה עיקר
השביעה והברכה במעיים וכנ"ל. (לקוטי הלכות – הלכות פקדון ה', אות י"ג)

"ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם" (ליקו"מ ח"א, מד)

מדוע מוחאים כף אל כף בשעת התפילה?

אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"א): למה התחילה התורה מבראשית? כדי שהעכו"ם לא יאמרו לנו: גזלנים אתם שכבשתם ארצות העמים. על כן - כוח מעשיו הגיד לעמו – שכל העולמות הם מעשי ידיו של הקב"ה, ולמי שהקב"ה רוצה הוא נותן, כי בידו הכל. וכל הדברים נקראים כוח מעשיו – כנגד כ"ח אתוון בראשית שהם כנגד כ"ח פרקים שיש בידיים.

ידוע הדבר – שהאויר בארץ ישראל קדוש והאויר בחו"ל טמא, וכשמוחאים כף אל כף בשעת התפילה, נתעוררים כ"ח מעשי בראשית שהם כוח מעשיו, ונמצא שביד הקב"ה לתת לנו נחלת גויים, כי הכל שייך לבורא עולם, ובזה יש כוח בידינו לטהר אויר ארצות העמים, כי חוזרות ארצות העמים תחת ממשלתו של הקב"ה, ואז נטהר אויר המקום שאיש הישראלי מתפלל בו, ושואב הוא אויר קדוש כמו בא"י ונתגרש האויר הטמא.

כשמוחאים כפיים נשמע קול, וקול זה הוא אויר קדוש מכ"ח מעשי בראשית שהם כ"ח הפרקים שבידיים, לכן ניתן לראות גם בחוש שאנשים הבאים למדינה ואינם רגילים לאויר המדינה ונחלשים.

כך הדבר הוא גם בתפילה – לפעמים אדם עומד במקום שהצדיק התפלל, ולמרות זאת, קשה לו מאוד להתפלל שם, כי הוא לא מורגל לאויר המקום. על כן צריך האדם לראות שיתפלל תפילתו באויר של א"י, שזה תיקון המחשבות הזרות שבתפילה, ועל ידי מחיאת כף הדיבורים נאמרים כעל אדמת קודש ונתבטל ההרג והאבדון מן העולם. לכן נאמר (ויקרא כו): "ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם".

"ואף גם זאת בארץ אוייבהם" (ליקו"מ ח"א, נה)

דע, כדי לראות במפלתם של הרשעים, אי אפשר אלא על ידי בחינת ארץ ישראל, כמו שנאמר (תהלים קי): "שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך" – כי ימין זה בחינת ארץ ישראל, בחינת בנימין (בן ימין) שנולד בארץ ישראל.

ולהמשיך קדושת א"י, אף על פי שאנו בגלות שהיא תחת יד הסיטרא-אחרא, אפשר על ידי התנוצצות אור זכות אבות, בחינת (ויקרא כו): "ואף גם זאת בארץ אוייבהם...וזכרתי את בריתי יעקב...והארץ אזכור" – כי כשמתנוצץ אור זכות אבות, אזי מתגלה קדושת א"י, ולא די שהאדם ניצול מהרשע אלא גם רואה ברשע את מה שהרשע רצה לראות בו, כי הרשעים ממשיכים על שונאיהם רע-עין, והאדם ניצול מרוע זה על ידי לימוד זכות שלימד על הרשע, כי גם הקב"ה מלמד זכות על הרשע, בשביל להציל את הצדיק מעינו הרעה של הרשע.

"ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" (ליקו"מ ח"א, ע)

ידוע הוא שלמשכן יש כוח המושך להמשיך אלוקות למקום שבו הוא היה עומד, וכל מי שהיה מתקרב אל המשכן היה רץ ביותר מחמת הכוח המושך, בחינת (שיר השירים א): "משכני אחריך נרוצה".

מובא במדרש (שמות פ' לא) – שהמשכן הוא מלשון מָשכון, שהוא משכון לישראל שתשרה השכינה אצלם אפילו אם יחטאו, חלילה, כמו שכתוב (ויקרא כו): "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם". נמצא שעל יד המשכן השכינה שורה בישראל, כי משכן הוא מלשון מָשְׁכֵני, שיש לו בחינת כוח המושך, להמשיך אלוקות למקום שבו היה העומד.