''ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה”

במדרש מסופר על הפר שנתן אליהו הנביא לנביאי-הבעל, על-מנת להקריבו על מזבחם, שסירב להיות קרבן לעבודה-זרה, עד ששידלו אליהו בדברים ואמר לו, כי כשם שעל-ידי הפר הראשון יתקדש שם-שמים כך יתקדש שם-שמים גם על-ידו, מאחר שלא תרד אש לשרפו ויראו הכל כי ה'' הוא האלוקים. גם כאן סירב השעיר, שנפל עליו הגורל לעזאזל, ללכת, והיה מתרעם על כך שהשעיר השני, הדומה לו בקומה ובמראה, יהיה חטאת לה'' ואילו הוא ילך לעזאזל. היה אהרן צריך לשדלו בדברים והסביר לו, כי גם על-ידו יתמלא רצון הבורא. זהו שאומר הכתוב: ''ולקח את שני השעירים'' - שיקח אותם בדברים, ''והעמיד אותם לפני ה'' - שיאמר להם כי שניהם מועמדים לפני השם-יתברך. אפילו גם על-ידי השעיר ההולך לעזאזל מתרבה כבוד-שמים ומתמלא רצון הבורא...

''את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה אלוהיכם''

את משפטי וחוקותי תעשו ותשמרו לא על-מנת לקבל פרס ושכר, אלא משום שעל-ידם תלכו ותתרוממו במעלות הקדושה - ''ללכת בהם''. שכר מצוה מצוה שלכם תהיה המצוה שהראשונה גוררת אחריה - ''שכר מצוה - מצוה''. אולם אל תבואו על-ידיכם לידי טעות לחשוב, שאין חלילה מתן-שכר למצוות - כדרך שטעו צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס - שכן ''אני ה אלהיכם'' ונאמן אני לשלם שכר פעולתם כפי אשר הבטחתי לעושי דברי, איני דורש מכם אלא שלא תעשו את המצוות בשביל השכר, כי אם שלא על-מנת לקבל פרס...(כתב סופר).
עיקר העבודה ביהדות הוא, שלא יעמוד אדם תחתיו ולא יקפא על שמריו, אלא ילך ויתקדם ויעלה במדרגות הקדושה - ''ללכת בהם''. לפיכך אמרו חכמינו על ימות המשיח: ''נערים פני זקנים ילבינו וזקנים יעמדו מפני נערים'' - כיון שהנוער יהיה מושחת ויבייש את זקניו, יעמדו איפוא הזקנים במקומם ולא יתקדמו בדרך היהדות, כי יקדישו את מיטב כוחותיהם בכדי שישארו לפחות במקומם ולא יסוגו אחורנית. ''זקנים יעמדו מפני נערים'' - מפני הנערים הרעים והמושחתים יעמדו הזקנים במקומם...(כתב סופר).

 

* פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מברסלב זצ"ל *

"כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" - (ליקו"מ ח"א, עה)

כי יש מידת ניצחון מחלוקת ומלחמה, ומידה זאת באה מהדמים שעדיין לא עבד איתם האדם את השם-יתברך, כי עיקר מידת הניצחון היא מהדמים האלה. על כן צריך כל אחד לבטל מידה זו ולרדוף אחר השלום, "כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום" (עוקצין פג).

וכדי לזכות במידת השלום, צריך האדם להרבות בדיבורי תפילה ותורה, כי על ידי התירוץ שאדם עושה איתו שלום בין דברים הנראים לו כחולקים וסותרים זה את זה, זוכה הוא לבחינת העלאת מיין נוקבין – שהם השתוקקות ואהבה שמעורר אחד לגבי חברו בזמן שמשכין ביניהם שלום, כלומר שמכניס אהבה בלב כל אחד מהם על רעהו, ומקרבם יחד ועושה שלום ביניהם.

יש פעמים ששלום זה נעשה אף במקום אחר, כלומר שמעלה הוא את המיין הנוקבין (שהם ההשתוקקות והאהבה) למקום אחר – כלומר שמעלה ניצוצות ועולמות נפולים, שזה עיקר תיקון הבריאה – על ידי דיבור של תפילה ותורה שהוא דיבור של קדושה. ובעזרת דיבור זה נתתקנים ומתחדשים העולמות הנפולים ונחשב הדבר כאילו הוא ברא אותם מחדש. ואמרו חז"ל (הקדמת הזוהר דף ה): לאמור לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אלא עימי, בשותפי, מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה.

נמצא שמהארציות, מהמקום שבו האדם מדבר ומוציא מפיו דברי קדושה, על ידי זה נעשה שלום ונתתקנים עולמות ועולים הניצוצות שנתפזרו. כי הניצוצות נמצאים בכל דבר – מאכל, משקה, מלבוש ובכל תענוגי העולם. וניצוצות אלו הם האותיות שנפלו ונתפזרו, ולפני שמוציא אותם האדם בדיבור הם בבחינת דם, שהוא בחינת נפש, כמו שכתוב (ויקרא יז): "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" – וכשמוציאם בדיבור, אז מעלה האדם את כל הניצוצות ומחברם יחד ועושה שלום ביניהם, כי עיקר המחלוקת היא בחינת הניצוצות הנפולים קודם שנתחברו ונתתקנו. על כן צריך להרבות בדברי קדושה עד שיהיה נעשה מכל הדמים דיבורים של תורה ותפילה, כי הדיבור הוא מהנפש – ועל ידי זה זוכה האדם לבטל כל ניצחון ומחלוקת.

"כאשר קאה את הגוי" – (ליקו"מ ח"א, קכט)

כשאדם מקורב אל הצדיק, אף שאינו מקבל ממנו כלל, דבר זה הוא גם כן טוב מאוד. והאמונה שמאמין הוא בצדיק מועילה לו בעבודת השם-יתברך.

והסביר זאת בעניין המזון שנתהפך לניזון:

טבע האכילה שהמזון נתהפך לניזון, כלומר כשהחי (הבהמה) אוכלת צומח כגון עשבים, נתהפכים העשבים לחי כשהם נכנסים למעיה, וכן מחי למדבר – כשהמדבר אוכל חי, נתהפך החי למדבר, כלומר שמתהפך המזון ומקבל את מהותו של האיבר שאליו הגיע ממש, כגון מזון המגיע אל המוח – נתהפך למוח, וכן לגבי הלב ושאר האיברים.

ומשייך עיניין זה לארץ-ישראל – על ארץ ישראל נאמר (במדבר יג): "ארץ אוכלת יושביה" – ארץ ישראל היא בחינת אמונה. אדם הנכנס אליה נאכל אצלה, כלומר שנתהפך למהותה. והכוונה היא, כשאדם דבוק לצדיק ומאמין בו, שהוא בחינת ארץ ישראל שהיא אמונה, אזי הוא נתהפך למהות הצדיק ממש - ולארץ ישראל יש את הכוח הזה. על כן אמרו חז"ל (כתובות קיא): כל היושב בארץ ישראל שרוי בלא עוון – שהיושב בה נתהפך למהותה הקדושה.

על כן צריך כל אדם להגיע לבחינה שהנפש תאכל את הבשר – כלומר שהגוף יהפך למהות של הנפש והנשמה הקדושה, שיהא האדם מזין ורועה את האמונה שלו. וכל עניין זה תלוי ברצון שלו – אם רצונו חזק להתקרב לבורא עולם, רק שקשה לו לשבר את תאוות גופו, אזי על ידי ההתקרבות לצדיקים ולאמונתם הוא יהיה בחינת: אכילה ונאכל להצדיק – שיתהפך למהות הצדיק. אולם אם אין לו רצון, לא תועיל לו שום התקרבות לצדיקים, ודבר זה יהיה בחינת גוף המקיא מזון שלא התעכל. כך גם הצדיק לא יוכל לסובלו, חלילה, ויקיא אותו. וזה מה שכתוב (ויקרא יח): "כאשר קאה את הגוי" – שהארץ אינה יכולה לסובלו להיות נאכל אצלה שיתהפך למהותה, על כן מקיאה אותו ממנה.

"והדרת פני זקן" - (ליקו"מ ח"א, כז)

כדי למשוך את כל העולם לעבודת הבורא-יתברך שכם אחד, ושכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם, ויתפללו אל השם יתברך בלבד – דבר זה נעשה בכל דור ודור לפי השלום שיש באותו דור. כי על ידי השלום שיש בין בני אדם, שהם חוקרים ומסבירים זה לזה את האמת – על ידי זה משליך כל אחד את שקר אלילי כספו ומקרב את עצמו אל האמת.

ולבחינת שלום זו אי אפשר להגיע על ידי הארת פנים שהיא הדרת פנים. והדרת פנים זה בחינת דרושי תורה, שהתורה נדרשת בשלוש-עשרה מידות הנמשכים מי"ג תיקוני דיקנא – בחינת הדרת פנים, בחינת (ויקרא יט): "והדרת פני זקן" – כי לפי ההיזדככות של האדם בי"ג מידות אלו, כך תזדכך קול רינתו, כי זקן = זה קנה חוכמה. והקנה מוציא קול, כמו שנאמר (שיר השירים ב): "הראיני את מראייך" – הדרת פנים, והדרת פני זקן. "השמיעיני את קולך" – כי הקול הוא לפי החוכמה של דרושי התורה, לפי השכל של י"ג המידות הנ"ל.

"לא תאכלו על הדם" – (ליקו"מ ח"א, כט)

פרנסה בלי טורח תלויה בתיקון הכללי, כלומר בתיקון פגם הברית, כי פרנסה בכבדות ובטורח רב מתקיימת כאשר האדם לא תיקן כראוי את פגם הברית, ולכן נאמר (ויקרא יט): "לא תאכלו על הדם" – כלומר על הדמים הגורמים לבחינת מלבושים שהם – אדום ללבושך – כלומר בחינת דם הנידה, עיר הדמים – שכל אלה הם פגם הברית.

על כן נאמר "לא תאכלו" – כלומר שלא תהא פרנסתכם בטורח בגלל הדמים הללו, ש צריך לתקן את התיקון הכללי, שהוא תיקון הברית. וכשזוכה לתקן את התיקון הכללי, תיקון הברית – אזי זוכה האדם שבגדיו יהיו בחינת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" ולפרנסה בלי קושי. כי כשזוכה לתקן את התיקון הכללי, על ידי זה ממילא יתוקן הכל, כי זהו תיקון גבוה ומרומם.

"קדושים תהיו כי קדוש אני" (ליקו"מ ח"א, לו)

צריך כל אדם להרחיק עצמו מלהיכנס לברית עם מלכות הרשעה שהיא תאוות ניאוף ואל אחר. אדם המקדש עצמו מתאווה זו, תאוות הניאוף, אזי מתקשר הוא במלכות שמים (א) –הנקרא אני, כמו שכתוב (ויקרא יט): "קדושים תהיו כי קדוש אני" – כי בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, תמצא קדושה.
אמר רבי שמעון – אל תפנו אל אלילים – כי תאוות ניאוף היא עריות, אלוהים אחרים שהם אל זר והם אותה מלכות רשעה.

הסגולה לבטל הרהורי ניאוף – שיקרא האדם קריאת שמע: "שמע ישראל" וכן "ברוך שם כבוד מלכותו" וכו'. כי נמצא שעיקר הנסיון והצירוף שמנסים את האדם, הוא רק בתאוות ניאוף, שהיא כלולה משבעים אומות ומאל אחר, וכשצועק האדם לקב"ה בחינת (תהלים מב): "כן נפשי תערוג אליך" – צועק שיבעים קולות, לא פחות, אזי נפתחים לו סודות התורה ומוליד הוא נפשות חדשות, כי מוליד הוא תורה, והתורה היא כלולה מנפשות ישראל.

"ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" – (ליקו"מ ח"א, קסה)

כשיקבל האדם באהבה את כל הרעות והיסורים הבאים עליו, כי ראוי שידע, שלפי מעשיו כך הם היסורים והרעות שיש לו, ואף על פי כן עדיין מתנהג איתו הקב"ה ברחמים, כי היה מגיע לו יותר, חס ושלום, לפי מעשיו.
לכן נאמר (ויקרא יט): "ואהבת לרעך כמוך" – שתאהב את הרע שבא לך, הלא הם היסורים הבאים עליך חלילה, ותקבלם באהבה, כי כמוך – כמו שאתה הוא, כלומר לפי מעשיך, אני ה' – בעל הרחמים, עדיין נוהג עימך ברחמים.

תורה רל"ט, ח"א – מעניין מצוות "ואהבת לרעך כמוך"

על ידי מחלוקת אי אפשר לדבר, כי עיקר הדיבור הוא משלום, כמו שכתוב (תהלים קכב): "אדברה נא שלום". לכן צריך כל אדם קודם התפילה לקבל על עצמו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כי כשיש אהבה ושלום יוכל לדבר בתפילה. אולם כשאין שלום ויש מחלוקת אי אפשר לדבר, ואפילו אם אחד רוצה בשלום, רק שהאחרים חולקים עליו – עם כל זה אין השלום בשלימות, לכן אי אפשר לדבר ולהתפלל, אף שהוא נחשב לאיש שלום.

ואמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכ): "אני שלום" – אני איש שלום ומצידי היה שלום עם כולם, אך עם כל זה: "וכי אדבר המה למלחמה" – למרות שאני בשלום ורוצה שלום, עם כל זאת אי אפשר לדבר איתם, כי הם במלחמה ומחלוקת עלי.

לכן כל הדיבורים הם משלום. ומי שהוא בבחינת שלום, הוא יכול לדעת את כל הדיבורים של כל העולם, כמו הקב"ה שנקרא שלום, ויודע הוא את כל דיבוריהם של כל באי העולם, ככתוב (עמוס ד): "ומגיד לאדם מה שחו" – אותיות שלום.

"את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו" – (ליקו"מ ח"ב, סז)

הצדיק הוא בחינת שבת, וכתוב בזוהר (נשא קמד:): "אנת הוא שבת דכולא יומי", וזה בחינת "ראו כי ה' נתן לכם את השבת" – ראו דווקא, כי השבת היא שמו של הקב"ה והיא בחינת כוח הראיה, ולכן בכל מקום שנזכר בניין בית המקדש, נזכרת השבת, כמו שכתוב (ויקרא יט): "את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו" – וכך בכל מקום שהזהיר הקב"ה על מלאכת המשכן, הזהיר הוא מקודם על השבת, כי השבת מאירה לבית המקדש, והמקדש הוא בחינת עיניים. השבת היא גם הגוונים המאירים במקדש – בחינת כוח הראיה.

על כן הצדיק שהוא בחינת שבת נקרא עיני העדה – כי על ידו נפתחות העיניים, וכשמתגלה הפאר והיופי של צדיק האמת ונתגדל שמו, וכך נתגדל שמו של הקב"ה – על ידי זה נעשה כוח הראות כראוי.