''ואם אמֹר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני... והגישו אדוניו את הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע''.
הרגשת ''עבדות''- עיקר העבודה- ''בהוציאי את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה'', וכן כשנשלח משה לגאול את ישראל נצטווה לומר לפרעה: ''שלח עמי ויעבדוני'' (שמות ו', טז).
ועוד אמרו חכמינו ז''ל במסכת קידושין על הפסוק: ''כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם'', עבדי ולא עבדים לעבדים.
הרי לנו, שכל תכלית רצון ה' יתברך בקנין עמו ישראל לו לעם, לצורך שיקבלו עליהם ''עבדות'', וזו כל מטרתו בקנין עמו ישראל לו לעם, לצורך שיקבלו עליהם ''עבדות'', וזו כל מטרתו בגאולת מצרים לפדותינו מבית עבדים, למען נהיה עבדים לו יתברך בלבד.
ומעתה נבוא לבאר מה בין עבדות של בשר ודם ועבדותו יתברך.
עבד בשר ודם- מה שקנה עבד- קנה רבו, אין לו משלו כלום. אף אם מצא חפץ יקר ערך ברחוב, חייב להביאו לבעליו, כל טרחתו ועמלו במסחר והגדלת הרכוש הכל לאדונו, ואין לו אלא את הלחם אשר הוא אוכל ומטה שעליה ישן ותו לא.
אם כן, סך הכל העבד בונה וטורח רק לצורך תיקון והגדלת אדונו, ולעצמו כלום.
ההפך הגמור היא העבדות שנצטוינו עליה וזכינו לה להקראות עבדי ה'.
''אם צדקת מה תתן לו... הלה' תגמלו זאת...'', פסוקים אלו מבארים לנו, כי עבד ה' אינו נותן להקדוש ברוך הוא כלום, לא מחזקו ולא מגדלו, חס-וחלילה, להיפך- כל מה שעושה עובד ה' אינו עושה אלא לעצמו, בונה את עצמו, את עולם הזה שלו, את עולם הבא שלו, עתיד לקבל שכר וגמול נצחי על כל פרט ופרט, ואף על כל תנועה ותנועה שיעשה לכבוד ה'.
אם כן, סך הכל, עבד ה'- כל מה שעושה- לעצמו, ולאדונו- כלום.
הרי שבעבדות זו שזכינו לה, היא חירותינו הגדולה ביותר, וכי יש לך בן חורין שאין שום אדון ושותף במעשה ידיו, הכל לעצמו ולהנאתו ולענוגו בעולם הזה, ובעולם הבא לנצח נצחים. ולא רק זה, אלא אדונו שיש עליו אינו כדי לנצלו חס וחלילה, אלא אדרבא כדי לאפשר לעבד לזכות לעצמו יותר ויותר, ולכן גם נתן לנו עולם מלא אפשרויות לרכישת תורה ומצוות, הרי שאדנותו עלינו כדי לאפשר לנו זכויות לרוב.
וזה מה שרצה הקב''ה ברוב אהבתו לעמו, גאלנו ממצרים מבית עבדים, להיות לו לעבדים. כי בכך רצה את חירותינו, חירות שאין דומה לה, ואין חירות שתשווה לה. שהרי נתבונן, אפילו באדם הבן חורין הגדול ביותר בעולם כגון: מלך, שר, איש רם מעלה, שתחת ידו אלפי עבדים ומשרתים, וכי אפשר לקרוא לו בן חורין? הלא משועבד הוא לעבדיו ולעמו, יש לו התחייבויות שלא יתכן שיתחמק מהם, ואמנם מצד אחד יש לו עבדים רבים, אמנם מצד שני בעקיפין הוא גם עבד להתחיבויות שיש לו כלפי עבדיו ועמו.
לא כן עם ישראל בעבדות שזכו לה, אין זר שמתערב בפירות היוצאים ממנה ובזה נבוא קצת לתת טעם לשעבוד מצרים.
עד זמן שעבוד מצרים היו ישראל יושבים שקטים ושאננים בארץ גושן, אוכלים מפריה ושבעים מטובה, ללא עול בשר ודם, וכמו כן ללא עול תורה ומצוות. ובזה ראה הקב''ה סכנה גדולה ועצומה היכולה לאבד את זרע אברהם יצחק ויעקב לגמרי, שהרי כפסע בינם לבין יום מחר להתבולל עם המצרים, אין מה שיעצור אותם, אין מה שיסגור אותם מלהתבולל, ובזה ידחה שם ישראל, חס-וחלילה.
ומצ שני, לבוא לתת להם תורה ומצוות תכף בארץ גושן ללא שעבוד מצרים- לא יתכן, קשה יהא להם לקבל עול תורה מאחר שטוב להם ככה, ויתכן שימאנו לקבלה ואז אין תכלית לעולם, שהרי כל תכלית העולם הוא ישראל בשמירת התורה.
ולכן מה שעלה בחכמתו יתברך כביכול, הוא: לשעבדם שעבוד מפרך וקשה במצרים והוא לב' תועליות;
א. שבזה שיגאלם ויפדם יהיו מחוייבים מתוך הכרת הטוב, ושמחת גאולתם, לקבל כל אשר יאמר להם, וכמו שאכן הושגה תועלת זו במלואה. כמו שנאמר: ''כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע''.
ב. כאן ירכשו ישראל תכונת ''עבדות''. ''עבדות היא תכונת כניעה, שהנפש נכנעת לאדונה ולמי שהוא גדול ממנה, ובפרט למי שמושיעה מצרתה. האדם מטבעו מתכחש לתכונת עבדות ומתמרד לה, ואין ברצון האדם להיות נכנע למישהו ולתת שלטון לאחר עליו.


מתוך: 'מעיינה של תורה'
''ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'' (כא - א)
צריך אדם לשים את משפטי האלוקים לפניו. עליו להקדיש את כל ה''אני'' שלו בעבור המשפטים ולמסור את נפשו עליהם. וזהו שאומר הכתוב: ''לפניהם'' - שיעמידו את המשפטים לפניהם, לפני קיומם העצמי... (קול שמחה)

אלה כלי הדיינים: מקל ורצועה לרדות בהם. (רש''י)
מה צורך היה להראותם זאת תחילה, והלא תספיק השעה כאשר יהיו נזקקים לכך?
ברם, תמיד יש להראות לבני-ישראל מלכתחילה שקיימת מידת הדין בעולם, כדי שיהיו מתייראים לעשות רע וממילא לא יהא צורך להשתמש במדת-הדין. ואם כן הרי חסד הוא זה שמראים מקודם את המקל והרצועה...
''והאלוקים עשה שייראו מלפניו'' - השם יתברך ברא את הרעה כדי שייראו מלפניו ולא יהא צורך לנצל את הרעה... (סדורו של שבת)

מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני. (רש''י)
כדי שלא יהיו אנשים סבורים, כי מכיון שהמשפטים הם בעלי אופי הגיוני ומחויבים לפי השכל, אינם איפוא מצוות אלוקיות אלא יצירות אנושיות - על כן העידה התורה, שהם ''מסיני'' כדוגמת מצוות אחרות שהן בבחינת חוקים ויש לקיימן רק מפני רצון השם-יתברך ולא משום שהשכל מחייב אותן... )חידושי הרי''מ)
לפיכך אמר רש''י, כי היה בדעתו של משה שלא לפרש לבני ישראל את טעמי המשפטים, עד שאמר לו השם-יתברך: ''אשר תשים לפניהם'' - כי סבור היה משה, שכאשר יפרש להם את הטעמים יעשו בני-ישראל את המשפטים מפני הטעם ולא מפני רצון השם. אמר לו השם-יתברך, שבכל זאת יפרש להם את הטעמים ועם זה ילמדם לעשות את המשפטים מפני רצון השם, על אף ידיעת הטעמים. (שפת אמת)

*פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל*


 

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (ליקו"מ ח"א, ז)

אמרו חז"ל (קידושין לה. בבא קמא טו.) – הושוו אישה לאיש. ובמכילתא נאמר: התלמידים יכולים ללמוד ואינם מבינים – כלומר: אשר תשים לפניהם – שתערוך את הדברים לפניהם כשולחן ערוך.

דע, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, ולאמונה אפשר להגיע רק על ידי האמת, ולאמת אפשר להגיע רק על ידי התקרבות לצדיקים – לשמוע בקולם וללכת בדרך עצתם, כי על ידי שמקבל האדם את עצת הצדיק נחקקת בו האמת, כמו שכתוב (תהילים נא): "הן אמת חפצת" – כשאדם חפץ באמת, אז: "ובסתום חכמה תודיעני" – כי העצות שמקבלים מהצדיק הם בחינת נישואין וזיווג, ועל כן הושוו איש לאישה. אולם כשמקבלים עצות מרשעים זה בחינת נישואין בטומאה, כמו שנאמר (בראשית ג): "הנחש השיאני" – מלשון נישואין, כי עצות הנחש שקיבלה חוה היו בחינת נישואין, ועל ידי נישואין אלה הטיל בה זוהמא. אולם במעמד הר סיני פסקה זוהמתם של עם ישראל, כי קיבלו את התורה ואז הדבר נעשה להם נישואין בקדושה.

העצה - למה נקראת בחינת נישואין? אמרו חז"ל (ברכות סא.) – כי הכליות יועצות, וכליות הן כלי ההולדה, דהיינו כלי הזרע. נמצא איפוא, כשמקבלים עצה מאדם, מקבלים ממנו, כביכול, זרע – והכל תלוי במדרגתו של האדם – האם רשע או צדיק הוא.

ואיך ינצל האדם מעצת הנחש, דהיינו מנישואין של רשע? – על ידי מצוות ציצית השומרת אותו מפני תאוות הניאוף.

ולכן נאמר:

ואלה – כל מקום שבו נאמר "ואלה", זה בחינת מוסיף – בחינת יוסף הצדיק שהוא סמל שמירת הברית = ציצית.

המשפטים – בחינת 'כולו זרע של אמת', כמו שכתוב (תהילים יט): "משפטי ה' אמת" – כשזוכה האדם להגיע ולקבל את עצת הצדיק, הוא זוכה להגיע לבחינת האמת.

אשר תשים לפניהם – זאת הבחינה של "הושוו אישה לאיש" – כי האיש והאישה הם בחינת התחברות אמת ואמונה ובכך תלויה הגאולה. על כן יכול להיות שהתלמידים לומדים אך לא מבינים, אבל אם עורך לפניהם את הדברים כשולחן ערוך, שזו הגאולה, אז בעתיד יתגלו כל החוכמות כשולחן ערוך, כמו שכתוב (ישעיה יא): "ומלאה הארץ דעה".

"ויבוא משה בתוך הענן" (ליקו"מ ח"א, נח)

כתוב בזוהר (בראשית לב:): תלת נפקין מחד. חד בתלתא קיימא חד בין תרין. תרין ינקין לחד. חד יניק לכמה סיטרין.

משמעות הדברים: באר, ענן ומַן – כולם חזרו בזכות משה רבנו. ואמרו חז"ל (תענית ט): "ואכחיד שלושת הרועים בירח אחד" – בחודש אחד נפטרו שלושה, ותירצו זאת כך: בעת הסתלקותם של אהרן ומרים נסתלקו הענן והבאר, אולם חזרו בזכות משה. אך כשנסתלק משה רבנו מן העולם בחודש אדר – אז הבאר, הענן והמן נסתלקו אף הם, והיה הדבר כאילו נסתלקו שלושתם (אהרן, מרים ומשה) בחודש אחד, ולכן נאמר בזוהר: תלת נפיק מחד – דהיינו שהבאר הענן והמן היו בשביל אחד – בשביל משה רבנו.

ומשה רבנו – היתה נשמתו כלולה משלושת האבות והיה לו הכח להשפיע את שלושת ההשפעות הנ"ל.

באר מים חיים – זהו אברהם אבינו, מימי החסד – כי אברהם אבינו התחיל לחפור את הבארות.
ענן – זה בחינת יצחק אבינו – "חושך ענן וערפל" – 'ותכהינה עיניו מראות'.
מן – זה בחינת יעקב אבינו – (תהילים עח): "לרעות ביעקב עמו".

משה שהיה כלול משלוש נשמות אבותינו עליו נאמר: וישב משה על הבאר (שמות ב), ויבוא משה בתוך הענן (שמות כד), ויאמר משה אליהם הוא הלחם – שבזכותו אכלו את המן. – בעזרת הכוח שקיבל משלוש בחינות אלו היה יכול להילחם כנגד עמלק ולהכניעו.

"ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך ה' את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך" (ליקו"מ ח"ב, א)

כשקיימת השפעת הנבואה בעולם, על ידי זה נגאלת ונפדית התפילה, כי התפילה היא דבר גבוה מאוד, ובני אדם מזלזלים בה, וכשעומדים להתפלל חפצים הם לפטור אותה מעליהם – ולכן אמרו חז"ל: אלו דברים העומדים ברומו של עולם (התפילה) ובני אדם מזלזלים בהם. אולם על ידי נבואה התפילה נעשית בשלימות, כי התפילה היא בחינת (ישעיה נז): "בורא ניב שפתיים" = נבואה.

כשזוכה האדם לפדות את תפילתו, אז אין הוא צריך כלל לרפואות, כי התפילה היא בחינת (תהילים לג): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" – כלומר התפילה היא דבר ה' שהוא שורש הכל, ועל ידי כך זוכים לקבל את כל הרפואות - על ידי דבר ה' שהיא התפילה. על כן נאמר (שמות כג): "ועבדתם את ה' אלוקיכם" – ועבדתם זוהי עבודת התפילה, ובהמשך: "וברך ה' את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך" – כלומר שרפואה יכולה להיות אפילו על ידי לחם ומים, מכיון שהם מתברכים משורש הכל, שהוא דבר ה', שזו התפילה.

"ורפוא ירפא" (ליקו"מ ח"ב, ג)

אמר רבי אליעזר הגדול לרבי עקיבא: חֵמָה עזה בעולם. (סנהדרין קא) – כי לא היה מי שיוכל להמתיק את הדינים מאחר והיה צריך לעשות פדיון נפש כדי להמתיקם, ולא נמצא.