וידבר ה’ אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקידהם ונתנו איש כפר נפשו לה’ בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם (תשא ל-יא)

עכשיו עליכם לדעת שכל הפרשיות האלו, היינו פרשת תרומה ותצוה ופרשה זו של שקלים, שהיו דברים הנצרכים למשכן, כל אלו ציוה הקב"ה אחרי שכבר עשו את מעשה העגל כדי שיכופר להם קצת עון העגל. שכשם שנתנו זהב לעגל כך יתנו נדבה למשכן. ואע"פ שכולן נכתבו בתורה לפני פרשת העגל, אבל האמת היא שנאמרו לאחר מעשה העגל ונכתבו שלא כסדר. וזהו מה שאמרו חז"ל בהרבה מקומות אין מוקד ומאוחר בתורה. עכשיו צוה הקב"ה לאחר מעשה העגל למנות את ישראל. משל למה הדבר דומה לאדם שהיה לו עדר צאן ופרצה בהם מגפה ומתו חלק מהם. אחרי שפסקה המגפה אמר לרועה רוצה אני שתמנה את הצאן לראות כמה נשארו. כך אמר הקב"ה למשה אחרי מעשה העגל שנפלו הרבה נפשות מישראל, כפי שנבאר להלן רוצה אני שתצוה את ישראל ותדע כמה נשארו. ואע"פ שאין הנמשל דומה למשל ממש, כיון שאין דבר נעלם מעיני הקב"ה ואין לו הכרח למנות כדי לידע כמה נשארו, אבל רצה הקב"ה להראות החיבה שהוא מחבב את ישראל וצוה למשה למנותם כדי לידע כמה נשארו, להודיע שיחזור ויחבבם אם יעשו תשובה ויהיו בני ישראל כשרים.

ונתנו איש כופר נפשו לה’: כלומר ציוה הקב"ה שלא תימנו את בני ישראל לי הגולגולות אחד ועוד אחד, לפי שבדבר המנוי שולטת עין הרע, ואם תמנה אותם לפי גולגלות תפרוץ בהם מגפה. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שמנה את ישראל לי גולגלות ופרצה מגפה ונפלו שבעים אלף נפשות מישראל לי שעין הרע דבר רע מאוד וצריך אדם להיזהר ממנה הרבה.

"זה יתנו" הראה ה’ למשה כמין מטבע של אש ומשקלה כחצי השקל ואמר לו "כזה יתנו" (רש"י).

ומספרים על המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ"ל שיום אחד פנה אליו יהודי בדמעות שליש ואמר לו שיש לו גידול בגוף ב"מ, וצריך לעבור ניתוח בעוד שבועים. הסתכל הרב על הצילום ואמר לו בעזרת ה’ לא תצטרך לעשות ניתוח, רק תתן שתים עשרה אלף לירות עבור התיקון שנעשה. למרות שבדרך כלל הרב היה מבקש ששים לירות אבל במקרה הזה למרבית הפלא ביקש הרב סכום גדול. באותו יום הלך החולה, לוה את הכסף ונתן לרב את כל הסכום הנדרש. ומיהר הרב וחילק למוסדות ולאברכים את כל הכסף, ועשה תיקון. לאחר שבועיים אמר לו הרב תאמר לרופאים שאני מבקש שלא יעשו ניתוח לפני שעושים צילום חוזר. הלך ואמר לרופאים כדברי הרב ולא הסכימו, וטענה בפיהם יש לנו צילום ברור מפעם שעברה, ושום דבר לא ישתנה. לאחר הפצרות רבות הסכימו הרופאים לצילום חוזר ואכן נדהמו למראה עיניהם כשראו שאין שום דבר בגופו ושלחוהו לביתו לחיים ולשלום על זה נאמר צדקה תציל ממות. (לבוש יוסף).

*פנינים מהנחל נובע מקור חכמה רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל*

 

"אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא" (ליקו"מ ח"א, ד)

תלמיד חכם, הוא בחינת משה רבנו, מפני ששם ומחשיב עצמו כשיריים, כמו שכתוב (במדבר יב): "והאיש משה ענו מאד". ועל ידי זה נקרא איש חכם, כמו שכתוב (איוב כח): "והחוכמה מאין תמצא" – כי לתלמיד חכם, בחינת משה רבנו, יש כוח לכפר על העוונות, כמו שנאמר: 'איש חכם יכפרנה'. ובשביל זה כשהתפלל משה רבנו על חטא העגל ואמר (שמות לב): "אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא" – כי זה מן הנמנע שלא תבוא לאדם גדלות וגאווה, כששומע שמספרים שיבחו, קל וחומר כשמלך גדול משבח ומפאר אותו.

אולם לדבר זה צריך לבטל את כל הרגשותיו וחומריותיו ובדרך זו יוכל לזכות לענווה, כמו משה רבנו, שראה שכתוב בתורה: "וידבר ה' אל משה", "ויאמר ה' אל משה" – וישראל קוראים בכל יום בתורה על שבחו של משה רבנו, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היתה לו שום התפארות וגאווה מזה. ועל ידי ענווה זו היה בידו הכח לכפר על עוון העגל כי "איש חכם יכפרנה".

וזה שטען משה רבנו: "ואם אין" – כלומר אם לא תישא חטאתם, בזה אתה מראה שאין בי כל כך ענווה שאוכל לכפר להם על עוון העגל, על כן מבקש: "מחני נא" – כדי שאל אכשל בעוון של גאווה וגדלות, כי מי יוכל לעמוד בזה, שישמעו סיפור שיבחו ולא יתגאה, אם לא ענו גדול, ואם אני ענו – צריך לך שתישא חטאתם.

"ה', ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים" (ליקו"מ ח"א, ח)

אדם הדבוק בצדיקים מקבל רוח חיים שעיקרה הוא בתורה, ורוח זו היא שלמות החיסרון. הצדיק ממשיך ומשלים את הרוח-חיים שהיא החיסרון שבאדם, כל אחד כפי בחינתו, ועל כן נאמר (משלי טז): "ואיש חכם יכפרנה". והחיסרון נובע מחמת העוונות, כמו שאמרו חז"ל (שבת נה.): "אין מיתה בלא חטא, ואין יסורים בלא עוון".

הצדיק האמיתי יש ביכולתו להשלים את החיסרון שבאדם, את הרוח-חיים, ועל ידי כך מתכפר עוונו. וכל זה יכול הצדיק לעשות מכיון שהקב"ה, עקב רחמנותו, צימצם עצמו וחנן את הצדיקים שהם יקבלו רוח-חיים מהתורה וימשיכו אותה אל העם ובזה יתכפר עוונם.

וזה בחינת שלש-עשרה מידות כפי שמובא בשמות (לד): "ה', ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים" וכו'.

ארך אפיים – הוא בחינת הרוח, שמאריך רוחו על החיסרון. והצדיק האמיתי שהוא הרב שבקדושה, והוא בחינת "ורב חסד ואמת" – שמקבל את הרוח-חיים מהתורה שנקראת (מלאכי ב): "תורת אמת היתה בפיהו", ועל ידי כך הוא ממתיק את הדין ונושא עוון ופשע – שמתכפרים העוונות, בחינת: 'ואיש חכם יכפרנה'.

"ויקח מידם ויצר אותו בַּחֶרֶט" (ליקו"מ ח"א, כב)

דע שיש חותם, ויש חותם בתוך חותם.

חותם הוא – מוכיחי הדור, שהם בחינת רגליים, על ידי שהם לומדים, כביכול את הקב"ה, ונותנים לו עצות, והם הולכים בשליחותו לישראל להוכיחם ולחזירם לקב"ה, ולכן נקראים בחינת רגלים, כמו שפירש רש"י (שמות יא): "וכל העם אשר ברגליך" – ההולכים אחר עצתך.

כשגוזר הקב"ה גזר דין בעולם, והדין הוא דין תורה, ומכין שמוכיחים אלה הם לומדי ה', הקב"ה מתייעץ איתם ומגלה להם את הדין-תורה שנגזר על הדור, והם הולכים ומכסים דין זה וחותמים אותו בבחינת: "מעיין חתום" – כדי שהחיצונים לא יינקו ממנו, ואז יעשו ממנו, חס ושלום, דין אכזרי.

כשמתגלה דין זה למוכיחים הם הולכים להוכיח את הדור ולהחזירם למוטב. ואף בשעת המוסר והתוכחה הם נזהרים להחתים ולהסתיר דין זה שלא יתגלה לחיצונים. ומוכיחים אלה מרבים שלום בעולם, כי הולכים לפשר ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים – ועל שם זה הם בחינת חותם.

אולם יש חותם שהוא למעלה מזה החותם, שהוא בחינת ידיים המקבלות מוסר מאלו המוכיחים, בחינת (איוב לז): "ביד כל אדם יחתום" – והידיים הם בחינת אמונה שמתקבל בה המוסר. וחותם זה צריך שמירה יתרה וגדולה כדי שלא יתקלקל – כלומר שלא תתקלקל האמונה. כי כשנתקלקל, חלילה, החותם החיצון (בחינת המוכיחים) יכולים החיצונים להתקרב אל החותם הפנימי שהיא האמונה ולקלקלה, ולהביא את האדם לידי כפירות ואמונות כזביות ושיקריות. כי עיקר העבודה הזרה, אין לה כוח אלא על ידי שמקבל מידיים אלו (שנפגמה בהם האמונה), כמו שנאמר (שמות לב): "ויקח מידם ויצר אותו בַּחֶרֶט" – כפי שמבואר בזוהר על פסוק זה לעיניין מעשה העגל: ואיך הצליחו (בני ישראל להשפיע במעשה העגל) בדבר הזה? על ידי שאהרן לקח מידם - "ויקח מידם".

על כן צריך כל אחד למלא את הידיים שהם בחינת אמונה, על ידי הארה משבעה רועים, שהם כלליות מנהיגי הדור, וצריך לתקן ולהשלים את האמונה. ומשה רבנו הוא אחד משבעת הרועים ונקרא: רעיא מהימנא, שעמד לפני הקב"ה לתקן את מעשה העגל. ועל משה נאמר: "וידבר ה' ביד משה", "ויהיו ידיו אמונה".