פרשת השבוע

פרשת השבוע-בשלח

ויצעקו בני ישראל אל ה' ... (שמות יד, י)
יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה וכו'. ופרש רש"י זה נאמר על אותה שעה שרדף פרעֹה אחריהם והשיגם חונים על הים ואין מקום לנוס לפניהם מפני הים ולא להפנות מפני חיות רעות, למה היו דומין באותה שעה? ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיקי הסלעים והיה הנחש נושף בה, תכנס לפנים — הרי הנחש, תצא לחוץ — הרי הנץ. אמר לה הקדוש ברוך הוא: הראיני את מראיך, את כשרון פעֻלתך למי את פונה בעת צרה? השמיעיני את קולך ויצעקו בני ישראל אל ה'. וכל עניין זה עובר על כל אדם בעת שרוצה לכנֹס בעבודת ה' שהיצר הרע וחילותיו שהם בחינת פרעֹה ומצרים רודפים אחריו בכמה מיני רדיפות וכל כחם מחמת הדינים שיונקים מהם, ומתקף התעוררות הדינים שנתעוררים עליו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: כל המצדיק את עצמו מלמטה מצדיקין עליו מלמעלה וכו'. על ידי זה רודפין אותו מכל הצדדין בכמה מיני מניעות ועכובין ויסורים ובלבולים רבים והוא ממש כמו שהיה יציאת מצרים, שמאחוריהם רדפו המצרים אחריהם ומלפניהם היה הים סוער ומצדדיהם חיות רעות עד שלא היה מקום לנוס בשום צד כמו יונה שבורחת מפני הנץ וכו', וממש בחינות אלו עוברים על כל אדם הרוצה לכנֹס בעבודת ה' יתברך, כי מי שרוצה לכנֹס לעבודת ה' יתברך הוא בחינת יציאת מצרים ממש, כי עיקר יציאת מצרים הוא מה שיוצאין מטֻמאה לטהרה, מטֻמאת וזֻהמת פרעֹה ומצרים לקדֻשת וטהרת ישראל, כמו שכתוב: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלֹקים וכו'. וזה מֻכרח לעבֹר על כל אדם בכל זמן בכל דור ודור. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, וכשבחינת פרעֹה ומצרים שהם הסטרא אחרא וחילותיו רודפין אחר האדם בבלבולים ומחשבות רעות רבות מאֹד ואין לו מקום לנוס לא לפניו ולא לאחריו ולא מן הצדדין, כי מכל צד מסבבין אותו בכמה מיני בלבולים ומניעות ויסורין, אזי אם ירצה להסתכל לאחוריו בוודאי יתגברו חס ושלום יותר, על כן אין תקנה כי אם שיצעק אל ה' ממקום אשר הוא שם ולא יפנה ויסתכל לאחריו כלל. (לקוטי הלכות – הלכות שילוח הקן ד' - ה')

ויאמינו בה' ובמשה עבדו ... (שמות יד, לא)
עיקר כלל האמונה הקדושה הוא אמונת חכמים, כי הם ממשיכין לנו האמונה הקדושה בשלמות; כי בלֹא אמונת חכמים אמתיים, גם אמונתנו בהשם יתברך אינו בשלמות. (לקוטי הלכות - הלכות שבת ו' - י"א לפי אוצר היראה – אמונה - מ"א)

ה' איש מלחמה ... (שמות טו, ג)
"ה' איש מלחמה". ועיקר גבורת מלחמתו יתברך הוא כנגד הסטרא אחרא, שהוא בחינת הרע שבמדמה שיש לו כח גדול ועצום מחמת כח הבחירה וכנ"ל, אבל ה' יתברך בעצמו בוודאי חזק ממנו, "כי אתה מרום לעולם ה'" כתיב, ונאמר: "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'". ועל כן ה' יתברך יוצא לעזרת האדם הנכנס לגשת אל הקדש להתקרב אליו יתברך באמת, ואז הסטרא אחרא, שהוא המדמה, שהוא בחינת פרעֹה, מתגבר כנגדו בכל פעם בשנויים עצומים, שהוא בחינת סוס אדֹם ולבן ושחֹר וכו' ומלבלב ומרעים בקולו וכו' וכו', ואם יחזיק ידו בה' ויצעק אליו ויביט אליו ויתלה עיניו אליו בכל פעם בוודאי יעזרו ה' וילחֹם בעדו בכל מיני מלחמות בשנויים עצומים בבחינות אלו ממש, והמשכיל באמת יכול להבין בנפשו דברים רבים מתוך דברינו אלה, כי אי אפשר לבאר מה שעובר על כל אחד בכל יום ובכל עת וה' יתברך מציל בנפלאותיו, בחינת כל הבא לטהר מסייעין אותו ולולי עזרת ה' ונפלאות חסדיו העצומים היה נופל בידו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו היה וכו'. ועל כן מֻכרח, כביכול, ה' יתברך להלחם כנגדו בכל מה שהוא לוחם כנגד קדֻשת ישראל. (לקוטי הלכות – הלכות שלוחין הלכה ה')


"וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (ליקו"מ ח"א, ה)

צריך האדם לפנות ממוחו את החוכמות החיצוניות והמחשבות הזרות, ויפנה אותן מהחמץ – כלומר שלא תחמיץ חוכמתו בחוכמות חיצוניות ובתאוות, כדי שיוציא את הקול - שהוא קול הקדושה ממוחו ויהיה נעשה ממנו בחינת רעם (ברק ורעם). אולם כשמוחו אטום בטומאה, אזי אין הקול נשמע, וגם יראתו – שממנה מגיעים גם כן קולות הקדושה – אף היא נפגעת. על כן צריך לשמור האדם את יראתו, כדי שלא תהיה לו יראה חיצונית. ועל זה אמרו חז"ל (פרקי אבות ג): "אם אין חוכמה אין יראה – אם אין יראה אין חוכמה".

כאשר משתלשלות הגבורות, שהן היראות והחוכמות החיצוניות, ננעץ קנה בים - כמו שנאמר: "ירד גבריאל ונעץ קנה בים" (שבת נו:, ובסנהדרין כא:) – דהיינו שננעץ קנה בים החוכמה, ועל כן נשאר הקול נעוץ באטימות השכל ואינו נשמע. והעיקר הוא לשמור מוחו שלא יחמיץ – שלא תחמיץ החוכמה, כי כשננעץ הקנה שהוא החוכמה החיצונית בים החוכמה שבקדושה – נפגם המוח, וכשהקול פגום החוכמה פגומה. אולם כשאדם מצליח לשוב מהיראה הרעה שהיא הקול הפגום, מצליח הוא לתקן את חוכמתו ולהפוך את היראה, הקול והחוכמה לדבר טוב. כשהמוח נשמר מהחמץ ולא נעשה אטום, אז הקול הפוגע בו נעשה כמעין רעם ואז מתפשטת העקמימיות שבלב, ועל ידי זה זוכה האדם לשמחה. כמו שכתוב: "ולישרי לב שמחה".

ודע, שצריך האדם לשתף את הגבורות הנ"ל (שהן היראות החיצוניות) בחסדים, בחינת: 'שמאלה בימינה', כמו שכתוב (תהילים כ): "בגבורות ישע ימינו" – כי עיקר ההתגלות נעשית על ידי החסדים, וצריך לשתף אהבה בתוך היראה כדי שיעובדו הרעמים. על כך נאמר (שמות יד): וישב הים – שהיא החוכמה. לפנות בוקר – בוקר הוא בחינת אברהם אבינו: "אברהם אוהבי". לאיתנו – אלו הן הגבורות, שהן בחינת: "קול רעמך בגלגל" וכן (שיר השירים ח): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" – כי עיקר ההתגברות נעשית על ידי האהבה והחסדים וכך יכול האדם להתגבר על אוייביו.

"ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (ליקו"מ ח"א, ז)

דע כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, ואמונה היא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שמות יז): "ויהי ידיו אמונה" – ותרגומו: פרישן בצילו. ומפרש רש"י: "ידיו של משה רבנו פרושות לשמים בתפילה נאמנה ונכונה".

הניסים הם למעלה מהטבע, כי התפילה היא למעלה מהטבע. הטבע מחייב שדבר יהיה בצורה מסויימת, אולם בכוח התפילה לשנות זאת כי היא למעלה מהטבע, ועל כן דבר זה הוא נס, ולשם כך צריך אמונה, שיאמין האדם שיש מחדש, ובידו לחדש כל דבר כרצונו. עיקר האמונה (שהיא תפילה וניסים) אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב (תהילים לז): "שכן ארץ ורעה אמונה" – כי שם עיקר עליות התפילות, כי א"י היא "שער שמים" (בראשית כח), ולכן כשפגם אברהם אבינו באומרו: "במה אדע" (בראשית טו), בזה פגם בירושת הארץ, שהיא בחינת אמונה ותפילה, על כן היתה גלות מצרים. ודווקא יעקב ובניו שירדו למצרים שהם שנים-עשר נוסחאות התפילה, ירדו בגלות מצרים – כי מצרים היא מקום היפוך הניסים, "ומצרים נסים לקראתו" – שאין מקום הניסים והתפילה במצרים, לכן כשפוגם באמונה ובתפילה (שהם א"י) יורד לגלות, כי עיקר הניסים הם בארץ ישראל.

"ויהי ידיו אמונה" (ליקו"מ ח"א, י)

העצה לבטל את הגאווה שהיא עבודה זרה, היא להתקרב אל הצדיקים בתרועה ובשמחה. וזה בחינת ריקודים והמחאת-כף, כי הריקודים נמשכים מבחינת הרוח שבלב. (ונראה בחוש שעל ידי שמחת הלב האדם מרקד ומוחא כפיים), כמו שנאמר – 'ליבו נשא את רגליו' – שעל ידי הרוח שיש בלב באים הריקודים, דהיינו על ידי הצדיק שהוא הרוח ובעזרתו זוכה לבטל את הגאווה, ומתבטלת עבודת האלילים ונמתקים הדינים, כי כל זמן שיש עבודה זרה בעולם יש חרון אף בעולם, וכשהם מתבטלים נמשכים החסדים.

הרגליים שמתעלות על ידי הריקודים הופכות להיות רגלי חסד. כך גם לגבי מחיאת כפיים – מתגלה הארת הידיים – וכל זה נעשה על ידי הרוח שבלב, שהוא הצדיק. על ידי זה מתבטלת הגאווה והכפירה, ומתרבה האמונה. על כן מתקיים (תהילים כו): "רגלי עמדה במישור" – שהוא בחינת אמונה, כי המינות והכפירה הן בחינת (מאמר אסף): "נטיו רגלי", וכשזוכה שרגליו יעמדו במישור מתקיים: "ויהי ידיו אמונה".
ודע כי התורה היא בחינת ידיים ורגליים – כלומר תורה שהיא בנגלה ותורה שהיא בנסתר.
הנגלה – היא בחינת ידיים, "דודי שלח ידו מן החור" – מן החור, דהיינו חָרות על הלוחות – היא התורה בנגלה.
הנסתר – היא בחינת הרגליים – כמאמר חז"ל (סוכה מט:) – "חמוקי ירכיך מה ירך בסתר".

עיקר כלליות התורה נקראת לב – שמתחילה באות ב' ומסתיימת באות ל' = לב, ששם משכן הרוח, התורה, הנושבת בנגלה ובנסתר.

"מקדש ה' כוננו ידיך" (ליקו"מ ח"א, כד)

כשזוכה האדם לעשות מצווה, אז יש כוח למצווה זו ללכת ולעורר את כל העולמות לעבודת הבורא. ועל ידי התעוררות והליכה זו נמשכת ברכה לכל העולמות, וזה בחינת: 'נצח הוד יסוד מלבישין חסד גבורה ותפארת' - שהם הידיים ומשם כל הברכות. ודע כי עיקר הברכה היא מהידיים, כמו שכתוב: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט), ועיקר הברכה המושפעת מהידיים היא השכל, וכמשגיע השכל למטה נעשה לכל אחד כפי רצונו, בחינת: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמה). ומי שהוא בעל נפש צריך לכוון רצונו, שימשיך את ברכת השכל, בחינת: "מקדשך ה' כוננו ידיך" (שמות טו) – שהם החסד הגבורה והתפארת שמלבישים את החוכמה, הבינה והדעת. ולתוך ברכת השכל צריך להמשיך אמונה, כי אי אפשר לסמוך רק על השכל. ומקדש ה' – משמעו קודש, וקודש הוא המוח – ששם החוכמה הבינה והדעת.

ויבֹאו מרתה ... (שמות טו, כג)
צריכין לידע ולהאמין שה' יתברך שולח המרירות ברחמנות ומשליך כל חטאתיו אחר גוו ואינו שולח לו מרירות כפי עוונותיו רק כפי יכלתו. וזה שתכף אחר קריעת ים סוף כתיב (שמות טו): ויבֹאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וכו' שם שם לו חֹק ומשפט ושם נסהו. כי זה עיקר הנסיון לכל אדם המתחיל להתקרב שצריכין לסבל המרירות שעובר עליו. וזהו: ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלֹקיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רֹפאך. וכבר נתקשו רבותינו ז"ל בפסוק זה (סנהדרין קא.), אך על פי הנ"ל מבֹאר היטב כי מבטיחם הבטחה גדולה, היינו אף על פי שלפי מעשיהם מקדם היה ראוי שיבוא עליהם כל המחלה אשר במצרים חס ושלום, כי הלֹא אי אפשר להתרפאות כי אם על ידי מרירות, אך הקדוש ברוך הוא מבטיחם שבחסדו יחוס עליהם ולא ישום עליהם כל המחלה אשר במצרים, כי אם כן לא היו יכולים לסבל והיו לאחר יאוש. רק שיהיה מקל עליהם בכל מה דאפשר ולא ישלח להם כי אם כפי יכלתם. וזהו 'כי אני ה' רֹפאך', היינו שאני ה' שאני רחמן גדול עוסק ברפואתך, ועל כן בוודאי לא אשלח עליך מרירות כפי מעשיך שהוא בחינת 'כל המחלה אשר שמתי במצרים' רק ארפא אותך ברחמים במעט מרירות כפי יכלתך באֹפן שתסבֹל ותתרפא. וזהו 'כי אני ה' רֹפאך', ובוודאי ארפא אותך כראוי. (לקוטי הלכות - הלכות בציעת הפת א' - אות י"ח)

"ויקח משה את עצמות יוסף" (ליקו"מ ח"א, ריא)

כשנוסעים בראש השנה לצדיקים – כי עיקר המתקת הדינים אינו אלא על ידי קדושת וטהרת המחשבות, כי שם שורשם. ואי אפשר לטהר את המחשבות ואת המוח כי אם על ידי ההתקשרות לצדיקים, כמו שכתוב (שמות יג): "ויקח משה את עצמות יוסף" – כי משה הוא בחינת המוח, ויוסף הוא בחינת הצדיק, כלומר שאין שלמות למוח אלא על ידי ההתקשרות לצדיקים. אם כן, ראש השנה הוא מקור הדינים של כל השנה, ולכן צריך לטהר מחשבתו ומוחו כדי להמתיקם – ואת זה עושים על ידי שנוסעים לצדיקים כדי לזכות לקדושת המחשבה והמוח.

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (ליקו"מ ח"ב, א)

בעניין המחלות יש חילוקי דעות. יש חולי שהוא בחינת צומח – כמו שזורעים גרעין בארץ והוא נרקב, וממנו יוצאת שמנונית ונעשים גידים שמתווספים אלו על אלו, עד אשר נעשה השורש וממנו יוצאים ענפים ועוד ענפים, עד אשר צומח הפרי. כך יש באדם חולי שגדל בו כמה שנים.

יש גם חולי באדם שהוא תולדה מאביו ואימו, חולי שעובר בתורשה, ולא מתגלה אלא לעת זיקנותו, כי בשעת צמיחתו וגדילתו נסתר הוא מעיני האדם ואף אחד לא יודע ממנו, חוץ מבורא עולם. אולם המחושים והכאבים שמתגלים בעת גידול החולי הזה, הם הסימנים להיות האדם חולה.

גם בעניין הרפואה, שנעשית על ידי העשבים, יש חילוקי דעות. יש חולי שניתן להתרפאות ממנו על ידי עשב מסויים, ויש חולי מורכב יותר שצריך להרכיב כמה עשים לרפואתו, ויש חולי שלא מועילה לו שום רפואה ושום עשב.
אולם כשאדם מתפלל לבורא עולם, זוכה לקבל רפואה מכל דבר, אפילו מלחם ומים, שאז מתרפאים כשרק מתחילה המחלה להתהוות, כשהיא נסתרת מהאדם אך לא מבורא עולם – ולכן יכול האדם בעזרת תפילה תמידית להתרפאות מכל דבר וזה בחינת: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו).
על כך הקשו המפרשים: אם לא ישים חולי, לשם מה רפואה?
והפירוש לכך: 'כל המחלה...לא אשים עליך' – דהיינו שלא יביא את האדם לידי מחלה כלל, כי ירפא אותו מקודם צמיחת המחלה – שאז אין יודע ממנו, אלא רק אני בורא עולם, לכן ארפא אותך על ידי התפילה ועל ידי זה לא תגיע למחלה כלל.
כל זה תלוי בתיקון התפילה שעל ידה מתקיימים שלוש עבודות: "אם שמוע תשמע...והישר ובעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו".
והישר בעיניו תעשה – לא לבזות אנשים.
והאזנת למצוותיו – זה תיקון ושמירת הברית.
ושמרת כל חוקיו – זה תיקון פגם האמונה וביטול העבודה הזרה.
כשמקיימים את שלוש הבחינות הנ"ל, זוכים ל – "אני ה' רופאך" – כי אז התפילה נעשית בשלמות וניתן להתרפאות ממנה בעזרת כל דבר, אפילו בעזרת מים ולחם.

ונחנו מה ... (שמות טז, ז)
וזה שצועק ירמיהו: זכֹר ה' מה היה לנו. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל (שער הכוונות, דרוש תיקון חצות) שהצעקה הוא שמבחינת מ"ה נתהוה לנ"ו וכו', עין שם. היינו שהגבירו בחינת 'לנו' על בחינת 'מה'. כי האדם צריך להיות בבחינת מ"ה שיהיה נכלל בהרבי האמת שהוא בחינת משה שאמר (שמות טז, ז) ונחנו מ"ה שבטל כל ישותו ונכלל בבחינת מ"ה. ומשה בחינת הצדיק האמת היה קדוש וטהור בקדֻשה נוראה מאֹד ויגע מאֹד מאֹד בעבודת ה', ואף על פי כן בטל את עצמו בתכלית הביטול, מכל שכן וכל שכן שאר אנשים שכל אחד יודע פגמיו וחטאיו וכו' אם הוא רוצה לחוס על עצמו להתקרב לצדיקי אמת בחינת משה צריך לידע שפלותו ופחיתותו האמתי על כל פנים ולא ירצה כבוד על כל פנים ויהיה נכלל בבחינת מ"ה ואז יוכל הצדיק להאיר בו גם כן כי מלֹא כל הארץ כבודו. אבל החפץ בכבוד עצמו עושה פרוד ואז נעשה מבחינת מ"ה בחינת לנ"ו שהוא בחינת דינים כמבֹאר בכתבים הנ"ל. וכל זה מחמת שכרוך אחר ישותו וחפץ בכבוד שזהו בחינת 'לנו' שאנו חוששים על כבוד שלנו כאלו הכל מגיע לנו עד שחפצים שיהיה לנו גם כבוד.
וזהו: הביטה וראה את חרפתנו. חרפה הוא הפך הכבוד, כי על ידי שחפצים בכבוד באים לחרפות ובושות גדולות חס ושלום, כי כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, כי אינו יכול להתקרב להצדיקי אמת. ואז בא לידי חרפות ובושות שהם העוונות רחמנא לצלן, כי אין מי שיצילנו ויאיר בו כי עדיין ה' עמו כי מלֹא כל הארץ כבודו מאחר שנתרחק מהצדיקי אמת על ידי שחפץ בכבוד עצמו. (לקוטי הלכות - הלכות בציעת הפת ודברים הנוהגים בסעודה א' - אות ע"ד)

"וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם" (ליקו"מ ח"ב, עט)

התשובה היא למעלה מהזמן, וכתב רבי נחמן בספר המידות (אות ת'): יום שהאדם עושה תשובה, הוא למעלה מהזמן, ומעלה כל הימים למעלה מהזמן, וכן יום הכיפורים, הוא למעלה מהזמן.

התשובה, שהיא למעלה מהזמן, היא למעשה ביטול הזמנים ועל ידי זה זוכה האדם לשמוע את קול הקדושה ולהכניע את קול הטומאה (הסטרא אחרא).
קריעת ים סוף היא ביטול הזמנים, וכתוב (שמות יד): "וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם".
עמוד אש – זה הלילה.
ענן – זה היום.

הקב"ה עירבב וביטל את הזמנים. ולכן כתוב (שמות יח): "וישמע יתרו" (על קריעת ים סוף שהיא ביטול הזמנים) – ששמע את קול הקדושה ועל ידי זה זכה להתגייר ולהגיע לידי תשובה. כי בזמן ביטול הזמנים, שהיא התשובה, זוכים לקול הקדושה. ועיקר תיקון התשובה הוא על ידי קדושת המחשבה, שמבררת ומתקנת את כל הפגמים, כי עיקר העבודה של התשובה הוא לקשר ולבטל את בחינת הזמן, לעלות ולייחד את העבודה על ידי קיום המצוות - לבחינת למעלה מהזמן. כשזוכה לכך האדם מתבטלים הדינים וכל אחיזת הסטרא-אחרא וזוכים לשמוע את קול הקדושה, בחינת: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו".

כתובת בית המדרש

מצפה נוף 120

כרמיאל , ישראל

דואר אלקטרוני

breslevcarmiel@gmail.com

קשר ישיר בפייסבוק מסנג'ר

פייסבוק מסנג'ר

מיקום במפה