וידבר ה’ אל משה ואל אהרון לאמור: זאת חוקת התורה אשר צוה ה’ לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה
אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על (חקת יט א-ב)

בפרשה זו מודיעה התורה דין של פרה אדומה תמימה, ולהביאה בהר המשחה שהוא הר הזיתים שהיה בדיוק נוכח בית המקדש, וישחטו אותה שם וישרפו אותה וימלאו מים חיים וישימו בכלי ויזרקו האפר של הפרה לתוך אותם המים ויזו את המים האלו על גבי הטמאים והמים האלו נקראים מי נידה. והיתה להם סגולה שהיו מטהרים את הטמאים ומטמאים את הטהורים. ומצוה זו היא אחת מסודותיה המופלאים של התורה שאי אפשר לחקור ולא לשאול טעמה, אלא יש לקיים אותה כחוקה, ביראה ובאהבת השי"ת, ולא נתגלה סודה אלא למשה רבנו בלבד, ונרמז בתיבה "אליך" ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, שרק לך נתגלה הטעם. ולא לאחר ואפילו שלמה המלך שהכתוב אומר עליו חכם מכל האדם (מ"א ה) שהיה בקי בכל מיני חכמה לא השיג סודה של פרה אדומה וזהו שאמר : אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז) כלומר: חשבתי בלבי אני אחכים ואגיע להבין סודה של פרה אדומה והנה היא רחוקה ממני והי"א רחוק"ה בגימטריא פרה אדומה.

ומעשה היה ברבן יוחנן בן זכאי שגוי אחד אמר לו: אותם הדברים שאתם עושים בפרה האדומה נראים כמעשה כשפים שאתם לוקחים פרה ושורפים אותה, ולוקחים את האפר ומטילים אותו לתוך מים ואתם מזים על מי שנטמא במת פעמים, ובזה אתם אומרים לו שהוא טהור. והרי דברים אלו אי אפשר להבינם. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי האם נכנס פעם רוח רעה בגופך, אמר לו: לא. אמר לו: האם ראית אדם שנכנס בגופו רוח רעה, אמר לו: כן אמר לו ומה הרפואה שעשו לו. אמר לו היו מביאים שורש ומקטירים אותו תחת האיש הזה, ומזים עליו מים ואז ברח אותו הרוח הרע. אמר לו החכם הזה לא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. אותו הדבר היא הפרה האדומה. שהטומאה היא רוח רעה השורה על האדם שנטמא במת. כמו שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג) כלומר כשיבוא מלך המשיח תעבור רוח הטומאה מן הארץ, וכך עושים במי אפר הפרה האדומה, והתשובה מצאה חן בעיני הגוי והלך לדרכו.

כתב מוהרנ"ת בלקוטי הלכות: באמת טעמי המצוות כולם א"א להשיגם בשכל אנושי כלל, רק צריך לקיימם באמונה לבד, להאמין בהשי"ת בתמימות ופשיטות בלי שום חכמות, ועי"ז מטהרין מטומאת מת ע"י שאינו חוקר אחר מצוות ה'. ואפשר לומר דהוא דאמר "תמימה" - היינו לשון תמימות (כנלע"ד).
עוד כתב רבינו נתן: ואמר הכתוב "אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול", כי הנקודה טובה היא בחינת יונה תמה שאין בה מום, כי היא נאה ויפה בחינת שחורה אני ונאוה. ור"ל מי שדן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו נקודות טובות שעי"ז לא יפול בעבודת השם הוא בחינת הפרה שמטמא הטהורים ומטהרת הטמאים, כי הטהור לא יחזיק עצמו במדרגת הטוב שלא יפול לגדלות וכדברי רז"ל אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע אך לא יחזיק עצמו לרשע גמור כי אסור לאדם להחזיק עצמו כרשע גמור ואפילו אם באמת יודע שהוא רשע גמור אפ"ה צריך לבקש לחפש ולמצוא בעצמו נקודות טובות שעשה באותו יום ועי"ז יצא מכלל רשע גמור רח"ל.
מהלכות פרה אדומה שתהיה בת ארבע או שלש שנים ואם היתה זקינה גם כשירה וצריכה להיות תמימה באדמומיתה שאם יש בה שתי שערות לבנות או שחורות פסולה ואסור לעשות בה מלאכה שאפילו הניח בגדו עליה פסולה.
ואמרו רז"ל משנצטוו ישראל במצוה זו עד שחרב בית שני הקריבו תשעה פרות אדומות; הראשונה עשה משה רבינו ע"ה, השניה עשה עזרא הסופר ע"ה, שבעה מעזרא עד החורבן, והעשירית יעשה בעז"ה מלך המשיח שיגאלנו במהרה בימינו אמן.

"ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין" (ליקו"מ ח"א, כ)

יש נשמה בעולם, שעל ידה מתגלים באורים ופירושים של התורה, והיא סובלת ייסורים - פת במלח תאכל ומים במשרה תשתה, כי כך דרכה של תורה. וכל מפרשי התורה הם מקבלים מזאת הנשמה, וזאת הנשמה, כל דבריה כגחלי אש, כי אי אפשר לקבל ולשאוב מימי התורה, אלא מי שדבריו כגחלי אש, כמו שנאמר (ירמיה כג): "הלוא כה דברי כאש". וכשהנשמה הזאת נופלת מבחינה זו, ואין דבריה כגחלי אש ודבריה נצטננים, אזי היא מסתלקת. וכשהיא מסתלקת, אזי מסתלקים גם פירושי וביאורי התורה הנמשכים על ידי אותה הנשמה, ואין מפרשי התורה יכולים להשיג שום ביאור לתורה, ואז מתעוררת מריבה על הצדיקים. כי הביאור הוא תירוץ על קושיות ומריבות, וזה בחינת מה שנאמר בפרשתנו (במדבר כ): "ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין", שהוא בחינת דיבור מצונן, ששם נפטרה מרים, בחינת הנשמה הסובלת מרירות השעבוד של התורה, ואז נסתלקה הבאר, כלומר באורי התורה, לכן נאמר: וירב העם עם משה – אלה המריבות שמתעוררים בגלל שאותה נשמה מסתלקת מן העולם.

"קח את המטה והקהל את העדה" (ליקו"מ ח"א, כ)

ישנו חילוק בין הלומד מתוך ספר ובין השומע מפי החכם עצמו, כי השומע מפי החכם עצמו, בודאי נתקשרת נשמתו עם נשמת החכם בשעת תפילתו, ויש לזה האדם חלק בביאור הזה, כי על ידי התפילה נתוסף קדושה למעלה, וכל תפילה היוצאת מהרבה נשמות, היא מוסיפה קדושה למעלה ומעוררת ביותר, והכל לפי רוב האנשים, כך תהיה יותר קדושה, כמו שנאמר (תהלים כב): "ואתה יושב תהילות ישראל" – על ידי תהילות ישראל נתוסף קדושתו. גם כל אלו האנשים העומדים בשעת הדרוש, נכנעת רשעותם על ידי הטוב שבחכם הדורש. ולפי ההכנעה, כן נכנעים האוייבים, היינו הקליפות השוכנים סביב הלב העליון. וזה בחינת מטה, שאמר הקב"ה למשה (במדבר כ): "קח את המטה והקהל את העדה" – מטה זה בחינת ממשלה וכוח הצדיק, שנעשה על ידי עבודתו, שעל ידו נכנעים כל האוייבים, הן למטה והן למעלה. כלומר, המצוות והמעשים הטובים, שהם ציונים לדברים עליונים ומהם נעשה מטה עוז להכניע את האוייבים, וזה: "רדה בקרב אוייביך" – האדם החכם בשעה שהוא מבאר את התורה, הוא מכניע את הרע שלו.

וצריך הוא לשפוך שיחו לפני הקב"ה, כלומר להתפלל, לפני שהוא עוסק בביאורי התורה. וכשמתפלל קודם הדרוש וקודם ביאורי התורה, צריך להתפלל בתחנונים ולבקש מהקב"ה רק מתנת-חינם, ולא יתלה זאת בזכות עצמו, למרות שנתעורר מטה עוזו של עבודתו, אין זה המטה כדי להתגאות, אלא כדי להכניע את הרע שבעדה. כי בקהל רב יש גם טובים וגם רעים, על כן צריך להכניע את הרע שברעים. אבל לפני הקב"ה יעמוד כדל וכרש, וידבר תחנונים ולא יתלה שום דבר בזכותו.