|
"ואברהם זקן בא בימים..." 18 כפילות
הביטוי המציין אריכות ימים נדרשת על ידי חכמינו ז"ל במדרש 19 , בלשון זו:
"א"ר אחא יש לך אדם שהוא בזקנה, ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן-זקנה כנגד
ימים וימים כנגד זקנה, בא בימים...א"ר יצחק באותן הימים שכתוב בהן-'עד אשר לא יבואו
ימי הרעה'...".
יש אדם הזוכה לאריכות ימים, לזקנה, אולם ימיו מלאי צרות וייסורים. ויש הזוכה לימים
מאושרים, אולם אינו זוכה לזקנה ולאריכות ימים, אברהם אבינו זוכה גם להיות זקן, שחי
שנים רבות, וגם לימי חיים יפים וטובים, מלאי תוכן ואושר.
אולם, במבט ראשוני, נראים דברי חכמינו תמוהים. האם אמנם היו חיי אברהם אבינו כל-כך
יפים ושמחים? קריאה מהירה של הקורות את אברהם אבינו מרגע שהחל במסעו אל ארץ כנען,
מגלה מסכת ארוכה של צרות וקשיים הרודפים זה את זה. מאה שנה ממתין אברהם בעקרות עד
שזוכה הוא לבן משרה, הוא מתנסה ברעב קשה בארץ, רעב המאלץ אותו לרדת למצריים, סביבתו
מתנכרת לו, והוא נאלץ להלחם על מקומו בארץ אחר ששב מגלות מצריים. הלחיים כאלה ייקרא
חיים יפים ושמחים?!
תשובה לשאלה זו נמצא בהבנת מידת האמונה שניחן בה אברהם אבינו שעליו מעיד
הכתוב-"והאמין בה'" 20 . אברהם אבינו מאמין אמונה שלמה במציאות ה', ובכך שכל אירוע
הפוקד אותו הוא מכוון ומושגח על ידי הקדוש ברוך הוא. ממילא, מכיוון ש"טוב ה' לכל"
21 , לא ייתכן במציאות דבר רע, ולכן, כל הקשיים והצרות מקבלים במבטו של אברהם אבינו
פירוש אמוני, אין אברהם אבינו מכיר קשיים, אלא אתגרים, אין הוא רואה את המלחמות,
אלא את תוצאות ההתקדמות הברוכות שהן מביאות 22 . כל קושי עבור אברהם אבינו הוא
אמצעי חישול שמטרתו העיקרית היא הצמחת כוחות חדשים באישיותו. לפיכך, לאדם כזה, גם
חיים מלאי "קשיים", ו"צרות", יכולים להיות ימים מאושרים ושמחים.
מידת האמונה ביסודה, היא מידה טבעית לאדם, שאינה קשורה בהכרח באמונה בבורא עולם.
בחיי החברה, מוצאת לה מידה זו ביטוי באמון ההדדי הטבעי שרוחש איש לרעהו במסחר ובשאר
אורחות החיים. בעולם בריא, כאשר האדם מאמין לזולתו, גם הזולת, מאמין לו. הן משום
ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" 23 , וכך הוא טבע העולם שאדם זוכה ליחס מתאים
לזה שהוא נותן לזולת, והן משום שחישוב הגיוני מורה כי עובדת היות האדם מאמין לזולתו
נובעת ככל הנראה מכך שעצם המרמה פסולה בעיניו, ולכן מסרב הוא לחשוב שייתכן שהזולת
אוחז במידה זו. לכן, ברור שראוי, גם מצד ההגיון האנושי הפשוט, להאמין לאדם כזה.
שורשה של מידת האמונה, הן באדם והן בבורא עולם זהה. האדם, בטבעיותו הבריאה, המכירה
רק את הטוב שבעולם, אינו מסוגל להאמין כי יש לרע שלטון ואחיזה ברת קיימא במציאות
העולם. אמונה זו, יסודה ודאי בידיעה פנימית ברורה ש"יש מנהיג לבירה", בורא מנהיג
ומכוון, שהוא טוב לכל, ולכן לא ייתכן שלרמאות ולשקר יהיה מעמד של קבע בעולם. לכן,
מכחה של אמונה זו, באה גם האמונה באדם. גם אם אין האדם מודה בפה מלא כי הוא מאמין
בה', ואף אם בפיו יכפור, יעיד עליו האמון שהוא רוחש לזולתו, כי בפנימיותו, הוא
מאמין בבורא עולם המנהיג ומכוון עולמו לטוב.
חכמינו ז"ל הורונו 24 כי כאשר בא אדם עם תום שנות חייו לבית-דין של מעלה, הוא נשאל
בתחילה- האם "נשאת ונתת באמונה " האם היתה בך אותה בריאות טבעית של אמונה, או שמא
חלילה השחתת טבע בריא זה?!. רק על גבי שאלה זו ובעקבותיה, ניתן לשאול את הנידון את
השאלה הבאה-"קבעת עיתים לתורה?". ללא הכנה מידותית טבעית ובריאה של ישרות ואמונה,
אי-אפשר ללמוד תורה, במצב כזה, עלול לימוד התורה להתעקם, ולהיהפך ל"סם מוות" 25 ,
משום כך הדריכונו חז"ל שדרך ארץ קדמה לתורה.
נכון אמנם, שתיקון המידות ותורה אחוזים זה בזה, תורה הינה הדרכת חיים על-פי דבר ה',
ולכן, ממילא מתוך שהאדם מסגל לעצמו אורח חיים של תורה, זוכה הוא לתקן מידותיו
וליישרן, כמאמר חז"ל - "ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר
ונאמן..." 26 . אף-על-פי כן, כל אלו יבואו כהמשך הבא אחר לימוד התורה, אולם הבסיס
והשער ללימוד התורה, חייב להיות בדרך ארץ טבעית ובריאה כאמור.
"ויהיו חיי שרה" (כג,א)
וזהו שדרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבא נ"ח) בת מאה כבת עשרים, ובת עשרים כבת שבע. כי
זהו עיקר השלמות שיתחיל לחיות בכל פעם, שאפילו כשמגיע לימי הזקנה יהיה בעיניו עדיין
יניק לגמרי כאלו לא התחיל לחיות ולעבוד ה' כלל ויתחיל לחיות בעבודתו יתברך בכל פעם
מחדש. וזהו בחינת 'בת ק כבת כ, בת כ כבת ז' שני חיי שרה - כולן שווין לטובה. כי כל
מה שמזקין הצדיק הוא עדיין יניק בעיניו כאלו הוא תינוק עדיין וכו'. ועל ידי זה
מוסיף בעבודתו בכל פעם, וזוכה לחיים ארוכים באמת, שכל ימיו ושנותיו הם שנות חיים
באמת. כי אינו אובד שום יום מימי חייו בלי תוספת קדושה וחיות. וזהו בחינת שני חיי
שרה - כולן שווין לטובה. שזהו בחינת חיים ארוכים.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, תפילין ה,לח)
"בכסף מלא יתננה לי" (כג,ט)
ועל כן לא רצה אברהם אבינו ליקח מערת המכפלה במתנה מעפרון, כמו שכתוב בכסף מלא
יתננה לי. כי לגודל עוצם הקדושה שהיתה שם, וכשהיתה תחת יד עפרון היו הקליפות מסבבין
אותה מאד, ועל כן אצל עפרון היתה חושך אפילה כמובא, על כן לא היה באפשר להוציאה
מעפרון במתנה בחינם, כי אם בכסף מלא; כי אי אפשר להוציא ולהעלות הקדושה בחינם, בפרט
קדושה גבוה כזאת, ועל כן נתן לו ארבע מאות שקל כסף, שהם מרמזין על ארבע-מאות עלמין
דכיסופין כמו שכתוב בזוהר הקדוש, היינו כי ממון של אברהם היה קדוש מאד ונתגלו בו כל
הגוונין עילאין שהם גדולת הבורא יתברך שזהו בחי' ארבע-מאות עלמין דכיסופין שבהם
מתענגים הצדיקים שהם בחינת כלל כל הגוונין הקדושים שהכל תאבים ומתענגים לראותם
ולהסתכל בהם. וזהו בחינת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר ותרגומו דמתקבל בסחורתא בכל
מדינתא [=שמתקבלים במסחר בכל מדינה], היינו שכל הסחורות והמשא ומתן שבכל המדינות
הכל נעשה על ידי הכסף כמו שכתוב והכסף יענה את הכל מחמת שבהכסף כלולים כל הגוונין
עילאין שכלולים בארבע-מאות עלמין דכסופין שהם בחינת ארבע מאות שקל כסף. ובכח זה קנה
אברהם את מערת המכפלה מעפרון על ידי שגילה גדולת הבורא על ידי הארבע מאות שקל כסף
שלו שהיו כלולים בהם כל הגוונין וכו' כנ"ל, שעל ידי זה נכנעו הקליפות שרצו להתאחז
שם ונפלו ונתבטלו, ועלתה השדה והמערה ונקנה לאברהם כמו שכתוב ויקם שדה עפרון,
'תקומה היתה לו', כמו שפירש רש"י שם, והכל על ידי התגלות הגוונין שבכסף של אברהם.
אבל בודאי עפרון לא זכה להנות מאלו הגוונין כי אחר כך כשבא הכסף לידו נתעלמו
הגוונין שהם בחינת ארבע-מאות עלמין דכיסופין.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, מתנה ד,יא)
נתתי כסף השדה קח ממני ... (בראשית כ"ג, י"ג)
אברהם דחק עצמו לקנות מערת המכפלה בכסף מלא דייקא, כמו שכתוב: אך אם אתה לו שמעני
נתתי כסף השדה קח ממני וכו', וכן דוד כשקנה את מקום הבית המקדש מארונה היבוסי וכו'
שאמר: ולא אעלה לאלֹקי עֹלות חנם, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש; כי אלו המקומות היו
קדושים בקדֻשה נוראה מאֹד, שהם 'מערת המכפלה' שהוא שערי גן עדן שדרך שם עולין כל
הנשמות אל עץ החיים וכו', וכן מקום הבית המקדש הוא שער השמים וכו' וכו', ועיקר
קדֻשתם הוא ששם התגלות ההשגחה ביותר שזה עיקר קדֻשת ארץ ישראל, כמו שכתוב: תמיד
עיני ה' אלֹקיך בה...
ובוודאי גם בארץ ישראל בעצמו כל מה שהקדֻשה גדולה ביותר, מתגלה שם ההשגחה יותר
ויותר, כי ההשגחה הוא עיקר כלליות הקדֻשה שעיקרה בארץ ישראל, ושם בארץ ישראל שם הם
'עשר קדֻשות' עד קֹדש קדשים, ששם עיקר התגלות ההשגחה, וכן במערת המכפלה שהיה מוכן
לקבורת האבות לעלות דרך שם להכלל בו יתברך.
אבל אלו המקומות היו תחת יד הסטרא אחרא אצל עפרון וארונה היבוסי, כי כן הדבר שבכל
מקום שנעלם קדֻשה עצומה בזה העולם הגשמי, הוא בתחילה תחת יד הסטרא אחרא כמובא.
ועיקר הסטרא אחרא הוא כפירות של הטבע, על כן לא היה אפשר להוציא הקדֻשה מהם בשלמות
כי אם מדעתם ורצונם על ידי כסף מלא ולא בחנם, כי כסף כלל ההשפעות, וכל טעותם אחר
הכפירות של הטבע שהוא בחינת עבודה זרה, העיקר הוא מחמת חמדת הממון שבו תחובים כל
השבעים עבודות זרות (כמו שכתוב במקום אחר בסימן כג), ועל כן אי אפשר להוציא בלעם
מפיהם ברצון טוב כי אם על ידי הממון, כמו אברהם ודוד. ויש בזה הרבה הרבה לבאר
והמשכילים יבינו (הלכות פריה ורביה ה' - ט"ז):
"ארבע מאות שקל כסף" (כג,טז)
סיתרי תורה שמשיגים הצדיקים זה בחינת ארבע מאות שקל כסף, בחינת חי עלמין דכסופין
דיירתין צדיקיא וכו'. על כן אי אפשר לזכות להם כי אם על ידי כיסופין דקדושה להשם
יתברך, שזוכים להם על ידי שמירת הברית, שעל ידי זה דווקא זוכים לסתרי תורה, בחינת
חי עלמין דכסופין הנ"ל. וכן צריכין להם אהבת חסד, הינו שיהיה אהבה ושלום גדול בין
החברים, ואז זוכין להמשכת התורה.
(אוצר היראה, ספרים וחידושי תורה י; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, דם א,יב)
"ועשה חסד עם אדוני אברהם" (כד,יב)
צריכים לידע שלפעמים כשהשם יתברך עוזר לו [לאדם] שמתנוצץ לו איזה התנוצצות ורואה
איזה התקרבות, אף על פי כן אל יטעה שכבר הוא סמוך וקרוב להשם יתברך ולהתורה
ולהצדיקים, כי צריך לידע שכל מה שהוא מקורב ביותר עדיין הוא רחוק מאד מאד כי
לגדולתו [של הבורא] אין חקר ואי אפשר להסביר זאת היטב. אבל אף על פי כן צריך לידע
שהישועה והחסד של כל התקרבות והתקרבות כל שהוא, הוא חסד נפלא כי הוא התקרבות אמיתי
וישועתו לנצח. אך אף על פי כן עדיין רחוק ממנו מאד תכלית ישועתו וצריך עדיין להיות
עומד ומצפה הרבה לישועתו יתברך עדי יזכה להוושע בשלימות לצאת ממה שהוא צריך לצאת
ולהתקרב למה שהוא צריך להתקרב. וזה בחינת מה שכתוב באברהם אבינו וירא את המקום
מרחוק, וכן ותתצב אחותו מרחוק ומובא שהסתכלו על הישועה מרחוק מאד. כי זה היה עיקר
הנסיון של אברהם שהשם יתברך הבטיח לו להרבות את זרעו וירשו את הארץ ששם המקום הקדוש
של בית המקדש ואחר כך ציוהו לשחוט את יצחק ואף על פי כן לא הרהר אחר מדותיו יתברך
והלך בתומו לשוחטו. וביום השלישי כתיב וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק
שראה בעיניו את המקום שהוא הר המוריה, ששם עתידים זרעו לכל הגדולות והטובות ולהכיר
את ה' יתברך, וראה המקום היטב היטב כל התקוה טובה שיזכו זרעו שם אבל ראה אותו מרחוק
מאד, כי אף על פי כן הלא עתה מוליך את יצחק לשחיטה; וכן מרים התנבאה תחילה על משה
שיושיע את ישראל ואחר כך ראתה שמשליכין אותו למים, אשר באמת אמרו רבותינו ז"ל שעמד
אביה וטפח על ראשה וכו', אבל היא הלכה ותתצב מרחוק, כי היתה מצפה מרחוק שתתקיים
נבואתה שראתה שיושיע את ישראל אף על פי שמשליכין אותו עתה אל המים. וכן הוא בכל דור
בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות אשר אי אפשר לבאר. ומי שמסתכל היטב יכול לראות
בענין אברהם עצמו כי גם אחר כך, שהושיעו השם יתברך וצוהו אל תשלח ידך וכו' וניצל
יצחק, תיכף אחר כך היה מהרהר למצוא זווגו כמו שאמרו רבותינו ז"ל; ואחר כך כשנתבשר
שנולדה רבקה וראה גם ישועה זאת, אבל עדיין היא מרחוק מאד, כי היא בת יום אחד ויצחק
כבר בן ל"ז שנה; ואחר כך בא לביתו ומצא שמתה אשתו הצדקת שרה אמנו, ולא היה לו מקום
לקוברה כי אם בטורח גדול שעזרו השם יתברך בנס נפלא להוציא מערת המכפלה מעפרון החתי;
ואחר כך כשעזרו השם יתברך גם בזה הוכרך להשתדל ולבקש הרבה הזווג של יצחק שתבא
לביתו, כאשר האריכה התורה הקדושה בזה באריכות לספר כל אשר עבר בזה כי היו צריכים
ניסים גדולים ונוראים מאד לזה להוציא את רבקה מבית בתואל ולבן להביאה ליצחק להעמיד
תולדות שיצאו עדת ישראל בעולם. וכן כל מה שעבר אחר כך על יצחק: שהיתה אשתו עקרה
וכו' ובפרט מה שעבר על יעקב יותר מכולם וכו' וכו' ובכל פעם עזרם השם יתברך הרבה.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, שילוח הקן ה)
|
