התורה הקדושה מגלה לנו
מסופה לתחילתה איך יש קיום לנשמות ישראל בכל המשך ימות עולם, היינו על
ידי "בראשית - לעיני כל ישראל" היינו על ידי שיש רא"ש בי"ת שהוא הצדיק
האמת שהוא היופי והפאר והחן של כל העולם, שהוא מאיר "עיני כל ישראל" באור
אלקותו יתברך, כי על ידו יוצא המאורי אור לכל העולם כולו, ומי שזוכה
להתקרב אליו מתחילים עיניו להאיר באור אלקותו יתברך, ועל ידי זה כבר יש
לו כלי לקבל בתוכו את כל התורה הקדושה הכתובה בין בראשית לעיני כל ישראל,
וזהו ל'עיני כ'ל י'שראל ראשית תיבות כל"י שזהו עיקר הכלי לקבל בתוכו את
כל הקדושה העליונה, והשם יתברך יזכינו להתקרב אל צדיקים אמיתיים ויהיה
לנו ראש בית אמיתי שיקרב אותנו אל השם יתברך, עדי נזכה לחזור בתשובה
שלימה אליו יתברך ולהכלל בו יתברך לגמרי.
"ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" – (ליקו"מ ח"א, קיח)

כל צדיק הדור הוא בחינת משה רבנו, שהוא בחינת משיח, כמו שכתוב (בראשית מט) "עד כי יבוא שילה", היינו משיח. שילה בגימטריא = משה, ועל כן קראו התנאים איש לחברו בשם משה, על כי מחדש דבר בתורה. ודברי החידוש הם בחינת משה- משיח, כמו שכתוב בזוהר: "ורוח אלוקים" – דא רוחא דמשיח – רוח המשיח.
מרחפת על פני המים – היינו התורה.
כשמחדשים חידושי תורה, הם בעצמם בחינת משיח, כי שם רוחו מרחפת, והיינו "רוח פיו" – רוח ממללא.
אמרו חכמינו ז"ל: משיח סובל מרעין עבור כל ישראל, כמו שכתוב (ישעיה נג) "והוא מחולל מפשעינו". כך גם הצדיק בכל דור ודור, סובל יסורים בשביל כלל ישראל להקל מעליהם, כי הוא בחינת משיח הנ"ל.

"ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" - (ליקו"מ ח"א, קפה)

עיקר השלמות הוא היראה המתחלקת לשניים: האחת - יראת השם מגדולתו ורוממותו, לדעת שהקב"ה הוא רב ושליט. והיראה השניה - שהיא למטה ממנה, על ידי שמתיירא מחיה או משליט ושר, וע"י כך מתקרב אל השי"ת.

היראה הראשונה נובעת מתוך התבוננות השכל בגדולת הבורא והיא בחינת האות א, כי היראה היא בחינת מלכות והיא בחינת האות דלת, כי אי אפשר לבוא ליראה זו כי אם על ידי התבוננות בגדולתו, והשכל נקרא יוד, כמו שכתב רש"י: אז ישיר משה – שראוי היה לכתוב: אז שר משה, אלא יוד על שם המחשבה נאמרה, וממשיך השכל ליראה, שהיא בחינת האות ואו וזה א.

היראה השניה, הבאה מהדברים התחתונים היא בחינת אד, בחינת דלת שאינה נמשכת מהשכל, אלא מדברים תחתונים, ועל ידי יראה זו נמשך רק השפעות בעולם, בחינת העלאת מיין נוקבין, כמו שאדם צריך את חברו ומבקש ממנו, על ידי הבקשה פועל אצלו הדבר, מחמת שדיבוריו ובקשתו שהכניע עצמו לחברו וביקש ממנו, אזי נעשו הדברים מיין נוקבין ופועלים הבקשה אצל חברו להשפיע לו את מה שצריך. וזה בחינת: "ואד יעלה מן הארץ" – על ידי יראה תחתונה זו, שהיא בחינת אד הנ"ל, על ידי זה: "והשקה את כל פני האדמה" – כי על ידה נמשכים ההשפעות, וכשנמשך השפע צריך להכין כלי כדי לקבלו כדי שהחיצונים לא יינקו ממנו, והכלי הוא בחינת האות מם (סתומה), וזה אותיות: אדם.

אדם – רואה לעיניים – היינו היראה התחתונה שמקבל האדם על ידי מה שרואה בעיניו, ע"י זה נעשה בחינת אדם, שממשיך השפעות בחינת אד, היינו היראה התחתונה, שאותה מעלה כדי לקבל אל הכלי שהיא בחינת מם שבו הוא מקבל את היראה עליונה אשר באה מהשכלת הלב ברוממותו של הבורא, ועל ידה נשלם: שמא דקדושה בריך הוא.

ה' יתברך – רואה ללבב – על ידי יראה ללבב, בחינת היראה העליונה אשר באה ע"י התבוננות בגדולת הבורא יתברך, ע"י זה נשלם שם ה', כמו שכתוב בזוהר: "כד ישראל אשתלימו בעובדיהו שמא קדישא אשתלם" – ועיקר השלמות היא היראה הנ"ל.

"ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם ויביאה אל האדם" – (ליקו"מ ח"ב, א)

עצה – טוב לקשר עצמו עם נשמות ישראל, שצריך לאחוז עצמו בשורשי הנשמות החצובות מתחת כסא הכבוד, שזה בחינת "אם כל חי" (בראשית ג), וזה מה שאמרו חז"ל:

כשמשה רבנו עלה למרום, אמרו מלאכי שרת: מה לילוד אישה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו: אשר תנה הודך על השמים, וכו'. אמר הקב"ה למשה: החזר להם תשובה. אמר משה: אני מתיירא, שלא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו הקב"ה: אחוז בכסא כבודי.

נמצא שנתן הקב"ה עצה למשה רבנו לאחוז ולהתקשר בשורשי הנשמות, שהם בחינת כסא הכבוד, אם כל חי, ועל ידי זה ניצול מקינאת המלאכים.
וזה בחינת: "ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם":
ויבן – ראשי תיבות: ותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעיה נג) שהיא בחינת ממשלה, שיהיה לה קיום. וזה בחינת הצלע – שהיא בחינת חוה, אם כל חי, בחינת כסא הכבוד = שורשי הנשמות. ועל ידי זה יש כח לעמוד בממשלה זו.

וזה: "אשר לקח מן האדם" – היינו האדם העליון, כמו שכתוב: "ועל הכסא דמות כמראה אדם" (יחזקאל א), "ויביאה אל האדם" – היינו אל האדם התחתון, שעל ידי זה יש כח לאדם התחתון לעמוד בממשלה זו של המלאכים, כמו שאמר רב עמרם חסידא אל המלאך (קידושין פא): "אנא בישרא ואנת אש, ואנא עדיפנא ממך" (אני בשר ואתה אש ואני עדיף ממך). בישרא – ראשי תיבות: ששים רבוא בכרס אחד – הכוונה לבחינת שורשי נשמות, ומקבל כח לממשלה על המלאכים.

"אלה תולדות השמים בהבראם" - (ליקו"מ ח"ב, ב)

בשעה שאשה כורעת לילד, ירכותיה מצטננות ועל ידי זה נעשה ההולדה, כי הדמים עולים למעלה, ואזי נדחק המקום שם, והם דוחים את הולד החוצה, ואח"כ חוזרים הדמים כסדרם. ההלכה היא בחינת הולדה – שאלו הם אותם אנשים התומכים בלומדי התורה: תחילה מחסירים מעצמם, אבל אח"כ נולדות ההלכות שהם בחינת חסד, על ידי השפעת החסד חוזר ונתמלא החיסרון.

וזה בחינת שעשוע עולם הבא, בחינת (ישעיה ל) "והיה אור הלבנה כאור החמה" – הלבנה מטבעה קרה, בעלת חיסרון וקרירות ועתידה להתמלאת כאור החמה, בחינת מילוי החיסרון שזוהי הולדה. משמע – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" = באברה"ם, שהוא החסד, כי ההולדה על ידי בחינת הלכות, כמו שנאמר בתהילים ק: מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" – לתודה = אותיות תולדה.
הריעו לה' כל הארץ = אותיות "הלכה".
ההלכות הן בחינת תודה, בחינת ההולדה. ועל ידי זה נתגלה אור האמת ומאיר בדיבור, כי מתחילה כשהדמים שוטפים על הלב, הוא בחינת פגם האמת: "אנשי דמים ישנאו תם" (משלי כט), אך שיוצאים מהצרה –
תודה/ הלכה, אזי מאירה האמת: "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם".

"ויקרא אלוקים לאור יום" – (ליקו"מ ח"ב, ד)

צריך אדם כל זמן שהולך ומזקין וכל זמן שמתוסף ובא לו יום מימי חייו, להוסיף בכל יום ויום תוספות אור קדושה ודעת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קינים פ"ג): זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם, כי צריכים בכל יום שבא להוסיף קדושה ודעת. כמו שכתוב: "ויקרא אלוקים לאור יום" – שכל יום צריך שיאיר בו יותר, אך כשהזקנים, המאריכי ימים שבדור, פוגמים את ימיהם ולא מוסיפים אור קדושה ודעת, ואין דעתם מתיישבת, מזה יונק מצח הנחש שהוא חכמת הטבע המתגבר, חס ושלום, דעת חכמת הטבע שכופרים ברצון על ידי נפילת הדעת והימים.

אריכות ימים היא העיקר הנובעת מהוספת הקדושה בכל יום ויום, וכשזה לא קורה מתקצרים החיים, וצדקה מועילה לזה כי מתקנים ומעלים פגם נפילת הימים ודעת זקני הדור.

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – (ליקו"מ ח"ב, ה)

כדמותנו – זה בחינת כח המדמה, שהוא בצלמנו, בחינת מלאך, בחינת חלום על ידי מלאך.

בשעה שהאדם ישן נסתלק המוח, ואין נשאר רק כח המדמה. וכשהמוחין זכים אזי גם הכח המדמה שנשאר הוא בחינת מלאך: "כדמותנו בצלמנו" – וזה בחינת אדם "נעשה אדם".

"פרו ורבו ומלאו את הארץ" – (ליקו"מ ח"ב, ז)

עיקר ישוב העולם, כשהעולם מלא מבני אדם, בני דעה, כי מי שאין בו דעת, אינו אדם כלל וכמו שהאדם מצווה להעמיד בנים בעולם בשביל קיום העולם – "פרו ורבו ומלאו את הארץ" – כך הוא מצווה להכניס דעת ויראת שמים בבניו ובתלמידים. וזה עיקר המצווה שמצווה האדם – להעמיד תולדות לקיום העולם, תולדות ממין בני האדם דייקא! ולכן, כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך, אינם בכלל בני אדם. ומאחר שאין בהם דעת לדעת את ה' שזה עיקר גדר האדם, נחשב העולם כתוהו ובוהו, כי צריך ליישב את העולם בבני אדם בעלי דעה, ועל כן מקיימים: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". וכל אדם מצווה לדבר עם חברו ביראת שמים כדי להכניס בזולתו דעת, על כן כל אחד צריך לעסוק בזה שחברו יהיה בחינת תלמידו. וכשיגיעו ימיו להסתלק מן העולם, יתלבשו בו הדיבורים שדיבר לחברו ויהיה נחשב כאילו הוא בעצמו קיים העולם.

"ואל אישך תשקותך הוא ימשול בך" – (ליקו"מ ח"ב, ז)

מי שרוצה לחגור מותניו ולהיות מפרנס ולתת פרנסה לתלויים בו, צריך שיהיה "איש חיל" ולא ההפך חלילה, "רע מזל", כי צריך שיהיה לו ממשלה. הפרנסה נמשכת מן המלכות – צריך האדם שייכות עם המלכות בזמן האכילה, כי בזמן זה מתגלה הארת הרצון ומשם נמשכת הפרנסה, וזה שהבעל חוגר מותניו נגד אשתו ומחייב עצמו לפרנסה, ומקיים את מה שנתחייב עליו בכתובה: "ואנא אפלח ואוקיר ואזון" וכו', נותנים לאדם מעט פרנסה, וזה בחינת: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" – כי על ידי הממשלה הנ"ל יוכל להמשיך פרנסה ולפרנס התלויים בו. המלכות מקבל את הפרנסה מן הידיים שיש בהם חכמה ורמזים – "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" – בחינת הארת הרצון שמתגלה בתוך הפרנסה.

"והנחש היה ערום" – (ליקו"מ ח"ב, ח)

נפילת הדעת וקדושת הדעת –
הסטרא אחרא מקבלת דעת בזמן שיונקת על ידי נפילת דעת הקדושה של האדם אשר נפגם על ידי אכזריות וכעס, ומזה בא חס ושלום, תאוות ניאוף, כי המוח הוא מחיצה פרוסה בפני תאווה זו. וידוע הוא שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג). אך כשהמוח והדעת שלם, הוא מגן בפני התאווה הזאת. לעתיד לבוא יגדל הדעת, ולא יהיה שום הזק ואכזריות, כי הרחמנות תתפשט על ידי הדעת. ולפעמים כשהסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות אז היא ממשיכה לעצמה הרחמנות, ואצלנו (בני האדם) נתמעט הרחמנות ואפילו מה שנשאר הוא בחינת אכזריות, אך על ידי תפילה, שהיא עיקר הרחמים והתחנונים הגורמים לסטרא אחרא להקיא ולהוציא כל קדושת הדעת שינקה ובלעה בזמן שנפלה דעתו של האדם.

"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" – (ליקו"מ ח"ב, סז)

צדיק יסוד עולם - הוא בחינת יסוד הפשוט שממנו נמשכים כל הארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר, בחינת היסוד הפשוט שמשם יפרדו ארבעה יסודות אלו, שהם: "והיה לארבעה ראשים". נמצא, שכל היסודות נמשכים מהצדיק ועל כן אם הוא מעניש את אחד, נוגע הצדיק בעצמו "גם ענוש לצדיק לא טוב".

אמרו בעלי המוסר: כשבאים לצדיק ורואים אותו, ראוי לו לאדם למצוא עצמו בתוך הצדיק, שיסתכל בכל המידות איך הוא אוחז בהם, כי כל המידות נמשכות מארבעת היסודות הנ"ל, וכשרואה את הצדיק הוא בחינת יסוד הפשוט, שנאמר: "והיו עיניך רואות את מוריך" – ראשי תיבות אש, רוח, מים, עפר. וראוי לו לאדם שירגיש ויסתכל איך הוא אוחז בכל המידות הבאים מארבעת היסודות הנ"ל, כי האדם נתהווה מיסודות אלו בזמן בריאתו.