וזה בחינת תפלת ערבית רשות. כי לפעמים גובר החשכה והעדר הדעת כל כך על האדם עד שהוא בבחינת העדר הדבור בחינת יונת אלם, שאינו יכול לפתח פיו כלל להתפלל ולהתבודד ולפרש שיחתו כראוי לו בבחינת נאלמתי לא אפתח פי ונאמר נאלמתי דומיה וכו', ובאמת לולא כח הצדיקים הגדולים היו מתיאשים אז לגמרי מלהתפלל ולשוב אל השם, וזה עקר תקון הצדיקי אמת שהם בבחינת יעקב אבינו, שהם מעוררים ומחזקים אותנו ומכניסים בלב ישראל, שגם בתקף מרירות הגלות בגשמיות וברוחניות שהוא בחינת תקף חשכת לילה יתפלל וישוב אל השם ולבלי להתיאש מן הצעקה והתפלה לעולם כנ"ל

, ואף על פי שהוא אז בבחינת העדר הדבור כנ"ל אף על פי כן יסתכל כל אחד על נקודת האמת לאמתו עד שכל אחד יתחזק מכל מקום שהוא על כל פנים ברצונות חזקים וכסופים טובים להשם יתברך בבחינת: "זכרתי בלילה שמך ה'" ובבחינת: "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי" וכו' שגם בתקף חשכת הלילה נבקש ונחפש את השם יתברך ברצונות חזקים מאד, כי סוף כל סוף מה תהיה התכלית מאתנו עד על ידי זה ממילא יתחזק לפתח פיו בדבורי תפלה גם אז בבחינת נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, ואחר כך על ידי זה בעצמו שהוא כוסף ומשתוקק אף על פי כן מאד להשם יתברך ומצטער על זה שהוא בבחינת העדר הדבור על ידי זה חם לבי בקרבי וכו' דברתי בלשוני שזוכה אחר כך על ידי זה לדבר דבורים קדושים בחמימות גדול בקדושה, מאחר שיצאו הדבורים על ידי רצונות טובים וכסופים גדולים להשם יתברך:

ובאמת זה עקר שלמות התפלה תמיד וזה עקר העצה לתפלה ושיחה והתבודדות, שלא יהיה הדבר עליו כחובה כמו שצריך לצאת ידי חובתו שזה בחינת אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים, שבתחלה יעורר לבו ברצונות כסופים טובים מאד להשם יתברך שאז מתפלל ומבקש אחר כך באמת מקירות לבו ברשותו ורצונו הטוב לא בדרך על וחיוב לבד:

וזה בחינת תפלת ערבית רשות, הינו כנ"ל. רק שאף על פי כן תקנו לנו רבותינו, זכרונם לברכה, תפלת חובה בשביל המון עם כי בלא זה לא יתפלל כלל. אבל עקר שלמות התפלות אלו בעצמם - להתפלל אותם ברחמים ותחנונים שלא בדרך קבע. ועל כן תפלות של יום שחרית ומנחה שהם ביום, הינו בשעת הארת המחין עדין על כן הם בבחינת חובה. ויעקב תקן תפלת ערבית, הינו להתפלל גם בתקף חשכת לילה, בשעת הסתלקות המחין לגמרי. ואז אי אפשר לתקן תפלת חובה, דהינו להטיל עליו חיוב להתפלל אז מחמת שהוא אז בבחינת העדר הדעת והעדר הדבור ואי אפשר לו לפתח פיו כלל. ועל כן אז עקר תקון התפלה על ידי בחינת תפלת ערבית רשות שתקן יעקב אבינו, עליו השלום, להמשיך על עצמו גם אז הארת האמת מאור הפנים של הצדיקי אמת שהם בבחינת יעקב שהוא בבחינת: "תתן אמת ליעקב" וזכה לאור הפנים בחינת שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'שופרה דיעקב' וכו', ואור הפנים הנ"ל הוא בחינת רצון כמובא בדבריו, זכרונו לברכה, כמו שכתוב:ואור פניך כי רציתם". ועל ידי זה יזכה לחזק את עצמו על כל פנים ברצונות וכסופין טובים ואז ממילא יהיה נפתח פיו בדבורים קדושים וישפך לבו כמים לפני השם מחמת תקף הרצון וכסופין הטובים, שזה עקר שלמות התפלה תמיד, וזה בחינת וילן שם כי בא השמש, שמרמז על חשכת הגלות בגוף ונפש כמובא בדברי רבותינו, זכרונם לברכה, ואז ויפגע במקום וזכה להשיג אז עצם מעלת האתערותא דלתתא ותקן תפלת ערבית, הינו כנ"ל (שם, הלכות תפלת המנחה, הלכה ז):
וכן מובא בספר משיבת נפש אות ע"ו

.