המקור לאמירת הסליחות
ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר. וישכן כבוד ה' על הר סיני ... ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. (שמות כד. יב)

אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי לאחר יום מתן תורה שהיה בששה בסיון, עלה משה רבינו אל הקדוש ברוך הוא ללמוד את התורה במשך ארבעים יום וארבעים לילה, עד יום שבעה עשר בתמוז שבו ירד משה עם הלוחות כדי ליתנם לעם ישראל, אך כשראה שעשו את העגל והשתחוו לו, השליך את הלוחות ושבר אותם תחת ההר. וכמו שנאמר:

וירד משה מן ההר ושני לחת העדות בידו... והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת. ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחֹלֹת ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר. (שמות לא. טו)

למחרת יום מעשה העגל יום שמונה עשר בתמוז עלה משה רבינו שנית אצל הקדוש ברוך הוא כדי לרצותו ולפייסו שימחל לעם ישראל על עוון העגל ושהה שם עוד ארבעים יום וארבעים לילה, עד יום עשרים ותשעה לחודש אב. שאז ציוהו בורא עולם שירד ויביא לחות שניות, ושוב יכתוב הקדוש ברוך הוא כמו בפעם הראשונה, וכמו שנאמר:

ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אתו ויקח בידו שני לחת אבנים. (שמות לד. א)

יום למחרתו היה ראש חודש אלול ואז משה רבינו עלה השכם בבוקר, ושוב שהה שם ארבעים יום וארבעים לילה, אך ימים אלו היו ברצון ורחמים על עם ישראל, עד עשירי בתשרי שבשרו הקדוש ברוך הוא שסלח לעם ישראל על עוון העגל באומרו, "סלחתי כדברך". ואמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, שקובע הוא את יום זה עשירי בתשרי ליום מחילה וסליחה וכפרה לעם ישראל. וכמו שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".
ולכן מנהג הספרדים החל מתחילת חודש אלול עד יום הכפורים שאלו ארבעים יום, לומר סליחות ותחנונים יום יום לפני בורא עולם, כדי להגיע לימים הנוראים אחר הכנה כראוי וחזרה בתשובה. שעל ידי אמירת הסליחות, מתעורר האדם לשוב בתשובה על חטאיו ועל מעשיו הטובים הטעונים תיקון וחיזוק.

אשר על כן, עיקר המטרה באמירת הסליחות היא לאומרם בכוונה, בנחת, במתינות ובהכנעה יתירה, בבחינת "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה", כדי שנתעורר לשוב בתשובה בכל ליבנו ובכל נפשנו.

שפתי צדיק ידעון רצון - זכרנו לחיים
רבותינו ז"ל תקנו בעשרת ימי תשובה להוסיף בארבעה מקומות בתפלת העמידה עוד כמה בקשות מבורא עולם והן:
"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כתבנו בספר חיים למענך אלוקים חיים" - בסוף ברכת מגן אברהם.
"מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו ברחמים לחיים" - בסוף ברכת מחיה המתים.
"וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך" - בסוף ברכת ההודאה.
"ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וישועה ונחמה וגזרות טובות נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך ישראל לחיים טובים ולשלום" - בברכת שים שלום.

ומכל מקום להלכה, אם שכח לומר את ההוספות האלו בתפלה, אין זה מעכב ואין צריך לחזור ולהתפלל.

אבינו מלכנו
בעשרת ימי תשובה אנו מוסיפים בתפלה לאחר חזרת הש"ץ את נוסח 'אבינו מלכנו'. ונהגו לאומרו בקול רם, ובני אשכנז נהגו גם לפתוח את ההיכל בשעת אמירתו. אך יש להתבונן שהרי יש עוד 'אבינו מלכנו' שאנו אומרים במשך השנה לאחר הוידוי, ואותו אנו אומרים בשקט, ובאמת מה ההבדל ביניהם. ובארו המפרשים על פי משל לסוחר בדים שהלך פעם לבית החרושת כדי להזמין בדים לקראת החגים, ניגש אליו המוכר ומראה לו: בד כזה עולה כך וכך למטר, והלה צועק כנגדו, לא לזה התכוונתי אני רוצה סוג אחר. ולאחר שמראה לו את הסוג הרצוי, מחפש בד נוסף ושוב לא מוצא חן בעיניו וצועק על המוכר, בקיצור שעה ארוכה מדבר בקול רם וצעקות. והנה לאחר שארזו את כל החבילות ניגש האיש לשלם, ונוכח לראות כי התשלום מסתכם במחיר גבוה מאוד, בשלב זה הנמיך את קולו ודיבר בשקט עם המוכר: תעשה טובה, תעשה לי הנחה, תן לי בהקפה, אתה יודע היום המצב לא פשוט, יש מיתון וכל מיני וטענות שונות ומשונות. הסתכל המוכר על הקונה ותמה עליו, תאמר לי הרי לפני שתי דקות, דיברת בקול רם וצעקות, ומה קרה שעכשו הנמכת את קולך, אולי נהיית צרוד. והתשובה ברורה לכל אחד, כי אילו היה מעיז לצעוק בשעת התשלום, הלוא בודאי שהמוכר לא היה נותן לו הנחה, ואולי גם היה מעיף אותו מהחנות על חוצפתו ועזות פניו, לכך לא היתה לו ברירה אלא לדבר בנחת שאולי ישמעו לו וכמו שכתוב 'תחנונים ידבר רש'.

והנמשל, כשבאים אנו לבקש מה' יתברך פרנסה, הצלחה, רפואה, אנו מבקשים בקול רם 'אבינו מלכנו כתבנו בספר חיים טובים' 'כתבנו בספר פרנסה טובה' 'כתבנו בספר גאולה וישועה'... אומר לנו הקב"ה אני מוכן לכתוב אתכם, אבל מה אתם משלמים עבור זה, אני רוצה תמורת זה, שתעשו מצוות ומעשים טובים. ולצערנו הרב, כל אחד ואחד מאתנו יודע בסתר לבבו את מיעוט ערכו ומעשיו הדלים, לכך בזה אנו באים ואומרים בלחש 'אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו', 'חננו ועננו, כי אין בנו מעשים' 'עשה עמנו צדקה וחסד... ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו', אתה מכיר אותנו כמה דלים ורשים אנחנו ממעשים טובים מתורה ומצוות, א"כ תן לנו בהקפה, תעשה לנו הנחה.

מטרת השופר - 'היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו'
כפרי משבט נידח בדרום אפריקה החליט ללכת לבקר בקהיר, לחזות בנפלאותיה של המודרניזציה. שבוי בקסמה של העיר הלך ממקום למקום, ועיניו לא שבעות מן הפלאות ומן החידושים הרבים. מתוך מסירות לשבט הוא לא שוכח לקנות מספר פריטים, שיוכלו להביא רווחה משמעותית לאנשי הכפר, כמו למשל: פנס, מראה, עט ועוד. והנה לפתע רואה הוא מרחוק להבות גדולות. הוא הבין שפרצה שריפה, וסקרנות מלאה אותו לדעת היאך מכבים שריפה בעיר המתקדמת. הוא החליט להתקרב למקום האירוע כדי לעמוד מקרוב על אופן הכיבוי. בדרכו הוא שומע לפתע קולות עולים ויורדים של צופרים, הנשמעים מכיוון הדליקה. סקרנותו גברה והוא החיש פעמיו לעבר המקום. כעבור מספר דקות הוא מגיע, ולתדהמתו הוא רואה כי השריפה כבתה לחלוטין. 'מדהים' הרהר לעצמו, כנראה בעיר זו מכבים שריפות באמצעות צופרים. זהו חידוש נפלא, וכדאי להתעניין ברכישת מוצר יעיל שכזה, שכן בכפר שלנו פורצות שריפות רבות בעקבות החום הלוהט, ומכשיר זה יביא למהפך של ממש. הוא פונה לאחד האנשים שנקרה בדרכו ושואל, האם ניתן לרכוש צופר מסוג זה שנשמע כאן לפני דקות מספר? בודאי השיבו הלה, תוכל להשיגו בכל אחת מחנויות החשמל הפזורות בעיר. הוא לא חשב רגע נוסף, מיד נכנס לחנות החשמל והוסיף את הצופר המהפכני לאוסף הפריטים החדשניים שיביאו מהפכה של ממש לשבט האפריקאי שלו. בגמר הטיול חוזר הכפרי אל מגוריו, ומיד הוא מכנס את כל בני השבט ומתאר לפניהם בהתרגשות את חוויותיו מן העיר, הוא מציג בפניהם את הפריטים שהביא, כשהם לא חדלים מלהתפעל מכל פרט. הם התפעלו מאוד מן פנס אשר מאיר את החשכה בלחיצת כפתור. אף המראה התקבלה בהתלהבות ונתלתה במקום מרכזי, העט ניתן במתנה למזכיר הכפר. אך גולת הכותרת היה הצופר. אנשי השבט לא האמינו למשמע אוזניהם, האם אתה בטוח שהצופר יוכל לכבות את הדליקה? הם שאלו בחוסר אמון. בודאי, השיב מיודעינו בבטחון מלא, הלוא במו עיני ראיתי זאת. הצופר הופקד אצל ראש השבט, וכעבור מספר ימים הגיע עת המבחן. אש פרצה באחד מבתי הכפר אלא שהפעם לא מיהרו כולם להביא שמיכות ודליי מים, אלא התאספו מסביב לבית הבוער לראות כיצד יתרחש הפלא. ראש השבט הפעיל מיד את הצופר, וכולם עומדים ומצפים. כאשר ראו שהלהבות ממשיכות להתפשט, החליטו שיש להגביר את עוצמת הצופר. אלא שלמרבה הפלא אף זה ללא הועיל. דקות ההמתנה הבאות היו גורליות, לשונות האש הגדולות אחזו בכל כותלי הבית ושרפוהו לחלוטין. דוממים ועצובים הביטו אנשי הכפר בבית השרוף, עכשיו הבינו בדרך הקשה, כי אין הצופר מכבה שריפות, ביכולתו כנראה רק לעורר ולזרז את כולם לכבות את השריפה.

אחים יקרים, ראש השנה – יום הדין
"ועל המדינות בו יאמר, איזו לחרב איזו לשלום, איזו לרעב איזו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, מי לא נפקד כהיום הזה...". חיל ורעדה אוחזים אותנו.
והנה נשמע קול השופר. חסרי הדעת תולים בו את בטחונם: הוא ישבור את הדין, הוא יכפר בעדינו. אך חכמינו מלמדים אותנו כי אין די בשופר לבדו, השופר בא להזכיר לנו משהו!
אומר רבינו הרמב"ם: אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. ואלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק... הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם.
השופר זועק: קומו! תתעוררו!
כי באמת אחת הבעיות הקשות ביותר של האדם היא שקיעה במרוץ החיים השוטף, המונע התבוננות. ועל זה בא קול השופר ומזכיר לנו: שפרו מעשיכם! תתעוררו לפשפש במעשיכם ולשוב אל ה'.

מקום שבעלי תשובה עומדים
בגמרא מסכת ברכות (דף לד עמוד ב), "אמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". ופרשו רבותינו על פי הגמרא במסכת יומא (דף פו עמוד ב) שמעלת התשובה גדולה כל כך עד שאפילו העברות שעבר במזיד (בכוונה) נהפכים לו לזכויות, וכאילו עשה מצוות במקום העברות. ואמנם זה דוקא בעושה תשובה מאהבתו לה' יתברך ומשמחתו להתקרב אל אבינו שבשמים על ידי קיום התורה והמצוות שעושה, אבל אם חוזר בתשובה מחמת יראה ופחד מהעונש שיקבל על העברות שעשה, אדם זה לא זוכה עד כדי כך שיהפכו לו העברות למצוות, אלא רק נהפכים לו לשגגות, שאע"פ שעשה במזיד, כיון שחזר בתשובה נחשב לו כאילו עשה בשוגג. ומה שאמרנו שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, מדובר בבעלי תשובה ששבו מאהבתם לבורא יתברך ולא מיראה בלבד.

והטעם שבעלי תשובה דרגתם גדלה עד למאוד, כיון שבעלי תשובה יצרם מפתה אותם תמיד לחזור על העבירות שעשו והורגלו בהם, והם נלחמים תמיד עם יצרם ומתגברים עליו. לכן גדולה מעלתם, כי לפי צערו והתגברותו של האדם על היצר הרע, כך שכרו גדול יותר. וכמו שכתב הרמב"ם, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו. כלומר, מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, "מפני שהם כובשים את יצרם יותר מהם".

.